גרשם שלום, אבי חקר הקבלה במאה העשרים, קבע בראיון מ־1982 שהציונות שינתה את הקיום היהודי – לטוב ולמוטב. לדבריו, "המדינה היהודית צריכה כעת להתעמת עם בעיות חברתיות שמעולם לא היו קיימות בהיסטוריה היהודית... לראשונה ישנה אלימות פיזית קשה בין יהודים... צמח עולם תחתון יהודי שהיה כמעט לא ידוע באירופה". בעיני שלום, מדינה ופשיעה הם שני צדדים של אותו אתגר. ל"יהדות השרירים" החדשה שנוצרה בארץ ישראל יש כוח שלא היה לאבותיה בגלות, והיא מתלבטת איך נכון להשתמש בו. במסורת בעל־פה מאותו ראיון, שלום הוסיף ואמר שאלמלא היה שקוע בתורת הנסתר, היה סקרן לחקור את ההיסטוריה הנשכחת של "הגנגסטרים היהודים".
האמנם מעולם לא היו פושעים יהודים בגלות? ספרו החדש של פרופ' אפרים שֹהם־שטיינר, שתורגם כעת לעברית, מאתגר את ההנחה הזו ומהווה סנונית ראשונה של התמודדות מחקרית עם צדדים פחות מחמיאים בעבר היהודי. שהם, המלמד באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, הוא היסטוריון חברתי המתמחה ביהודי אשכנז בימי הביניים. כבר שנים רבות הוא מתעניין במיוחד באנשי השוליים בחברה; ספרו הראשון, "חריגים בעל כרחם" (2008), עסק במשוגעים ובעלי מוגבלויות. כעת גם ספרו השני עוסק באנשים שקופים; אלא השפעם הגיבורים הם אלה שבחרו להוציא את עצמם מן הכלל במו ידיהם.
אבל למי אכפת, בעצם? הרי הרוב היו יהודים כשרים והגונים, ולכאורה אין עניין לדבר על מי שהוציאו את עצמם מן הכלל. יש שיאמרו: מן הסתם גם לנו היו פושעים, כמו בכל חברה, אבל לא כדאי לדבר עליהם בקול רם מפני שהדבר משרת תעמולה אנטישמית וגובל בשנאה עצמית.
הכי מעניין
ואכן, כפי שמסביר שהם בתחילת הספר, רוב החוקרים בעבר סירבו להתעסק בתולדות הפשע היהודי. המשכילים, שרצו לייפות את ההיסטוריה היהודית ולתאר את מאמצי ההשתלבות בחברה הסובבת, לא רצו לחזק דימויים אנטישמיים של יהודים תאבי בצע, ובחרו לצנזר פשע ואלימות מכל סוג. הציונים, שרצו לצייר את הגלות כתקופה של שקיעה וניוון, תיארו את יהודי הגולה כאנשים חלשים וחסרי כוח – בוודאי לא בתור בריונים שניצלו את כוחם לרעה.
פשיעה בחברה היהודית בימי הביניים | צילום:
אם כך, מה הביא את שהם עצמו לחקור את הנושא? בסוף הספר (עמ' 271), הוא מדבר על השליחות שהוא חש כהיסטוריון – לתאר את העבר כפי שהיה באמת, לטוב ולרע. בפתח הספר (עמ' 8-7) הוא מעלה סיבה נוספת: השיח על פשעים מאפשר ללמוד לעומק על הקווים האדומים של חברה – מהן תפיסות היסוד ואילו מוסכמות אסור לערער. ההנחה הזו עשויה להזכיר את הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו (1984-1926), שהתפרסם בזכות מחקריו על בתי משוגעים ובתי כלא כמקומות שמאפשרים לבחון את התפיסות העמוקות והלא־מודעות של החברה. ואכן, יותר משזהו ספר על הפושעים היהודים עצמם, זהו ספר על ההתמודדות של הקהילה איתם – על הדילמות המוסריות והחברתיות שהעסיקו יהודים בדורות הקודמים.
הדשא של הנוצרי
לספר יש מבנה כפול – חלוקה ראשית ומשנית. הוא מחולק לשלושה שערים, שכל אחד מהם מוקדש לנושא מסוים: גניבה, רצח ופשיעה של נשים. החלוקה הפנימית של כל שער היא כרונולוגית, ומתארת התפתחויות בעולם האשכנזי בין המאה ה־11 ל־15. "אשכנז" של שהם איננה כוללת רק את גרמניה או צפון צרפת, אלא גם את צפון איטליה, אנגליה (שיהודים חיו בה עד שגורשו ממנה ב־1290) ופולין.
ההבחנה בין סוגים שונים של פשעים לא רק נוחה יותר לקורא, אלא משקפת הבדל עמוק ביחס החברתי כלפיהם. באירופה של ימי הביניים, גניבה הייתה הפשע הנפוץ ביותר – עדות לחברה שנמצאת במצב של מצוקה כלכלית מתמשכת. עם זאת, היא גם טופלה בידי הרשויות בחומרה, ועונשה היה מוות (עמ' 37). לעומת גניבה, שהיא פשע חמור אבל "הגיוני" מבחינה חברתית, רצח נחשב פשע חמור בהרבה – ביטוי אימפולסיבי לאלימות שלוחת רסן. שהם מתאר קשת רחבה של רוצחים: אנשים רגילים שאיבדו שליטה בלהט סכסוך, אסירים משוחררים שיצאו למסע של סגירת חשבונות, וגם מתנקשים מקצועיים. המשותף לכל הדמויות הללו הוא שהם גברים: הם פועלים בגלוי לאור יום, בשווקים וברחובות. לעומתם, פשעים שקשורים בנשים – וכאן שהם בוחר לדון גם בעברייניות וגם בקורבנות – קורים כמעט תמיד בבית. השער הזה כולל עיסוק בזנות, ניאוף ורצח תינוקות, לצד אלימות בתוך המשפחה, ומשקף לקורא איך הקהילה מתמודדת עם הנעשה בחדרי חדרים.
בדומה לספרו הקודם, גם כאן נשען שהם על שני מקורות עיקריים: תשובות הלכתיות, וסיפורי מוסר שלקוחים בעיקר מ"ספר חסידים" שנכתב בגרמניה בתחילת המאה ה־13. כל המקורות הללו מאופיינים באותה בעיה: הם נכתבו בידי אליטה רבנית, ואינם מאפשרים לנו לשחזר את קולותיהם של היהודים הפשוטים, קל וחומר של הפושעים עצמם. שהם עצמו ער לכל הבעיות הללו, והוא שותף לקבוצת חוקרים (בהם מורתי פרופ' אלישבע באומגרטן מהאוניברסיטה העברית), המבקשים בשנים האחרונות להסיט את המבט מהאליטה הרבנית אל חיי האנשים הפשוטים.
כדי להיענות למשימה חשובה אך מאתגרת זו, פונה שהם להשוואה עם החברה הנוצרית. הוא נשען על הנחה עקרונית: אף שיהודים היו מיעוט זר ולעתים נרדף באירופה של ימי הביניים, הם חיו בשכנות טובה עם הרוב הנוצרי משך מאות בשנים, ופיתחו הרגלים דומים. אם נרצה לדעת איך חיו יהודים באותה תקופה – מה לבשו ומה אכלו, מה חלמו וממה פחדו – נוכל להסתכל על השכנים הנוצרים ולנסות להשלים פערים.
חשוב לציין: קרבה איננה קשורה לסובלנות, ונוצרת באופן לא מודע מתוך המציאות של החיים המשותפים. אמנם, ההנחה הזו יכולה ללמד על השקפת העולם של החוקר שמספר את הסיפור: במאה העשרים, שורה של היסטוריונים יהודים בגרמניה ובארצות הברית תיארו את חיי היהודים בגלות כחיים של רב־תרבותיות. לעומתם, היסטוריונים ציונים וישראלים העדיפו לתאר את הקהילה היהודית כמיעוט מסוגר בתוך העולם הנוצרי. הספר שלפנינו מבטא שילוב בין המגמות השונות, והתקרבות של חוקרים ישראלים לסיפור האמריקאי.
סל עונשים מוגבל
מבחינה משפטית, הספר מספק לנו שתי תובנות שיש להן רלוונטיות רבה בימינו. האחת: אנשי ימי הביניים לא האמינו בשוויון בפני החוק. חומרת העונש וההוקעה הפומבית נגזרו מהמעמד החברתי והמוניטין של הנאשם; ככל שהוא היה חלש יותר מבחינה חברתית, כך שילם מחיר כבד יותר על מעשיו. אנשים חזקים ואמידים חמקו מעונש, ואילו אנשים חלשים וחסרי מעמד נענשו בחומרה רבה. השנייה: דווקא בימי הביניים צמחה תרבות משפטית מתוחכמת להפליא, שהצליחה להרחיב את מעגל האחריות הפלילית. למרבה הפלא, דווקא חברה ששללה את הזכות להליך הוגן היא גם זו שפיתחה ושכללה את מושג הכוונה הפלילית, וכך הצליחה להעניש לא רק את מבצעי הפשע אלא גם את הסייענים שעמדו מאחוריו.
דוגמה לכך היא היחס לרצח: האשמה הופנתה לא רק כלפי הרוצח, אלא גם כלפי מי שהזמין התנקשות. בהיעדר סמכות לדון בדיני נפשות, חכמי אשכנז יצרו מסלול "חוץ־משפטי" עוקף לטיפול ברוצחים. הם השתמשו בסנקציות שונות – נידוי, מלקות וגלות – כדי לספק כפרה לרוצח ולפתור בעיות חברתיות קשות. אולם המחיר החברתי היה כבד: הלחץ הפנימי בתוך הקהילות לא אפשר לפושעים להשתקם. מי שחטא נדון לחיות את שארית חייו מושפל ומוקצה מחמת מיאוס, ללא יכולת אמיתית לטהר את שמו.
הזירה המדממת של המשפט הפלילי מאירה באור אחר את היחסים בין יהודים לנוצרים. בין כותלי הקהילה התנהל מאבק תמידי: האם עדיף לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים, תחת מכבש הסנקציות החברתיות, או לאפשר לשלטונות להתערב ולהפעיל שלל עונשים שלא עמדו לרשות בתי הדין היהודיים: הוצאה להורג, כלא ועונשים גופניים אכזריים במיוחד (כמו צריבה בברזל מלובן). שהם מזכיר לנו שהסנקציות הקהילתיות (שחלקן שרדו עד עצם היום הזה, כמו הרחקות רבנו תם לסרבני גט) לא נבעו מ"מוסר יהודי" מיוחד, אלא מהמצוקה של בתי דין חלשים וחסרי אונים, שאין להם משטרה ובתי כלא משלהם. בעולם כזה, אין הבחנה אמיתית בין משפט אזרחי ופלילי, בין פרטי לציבורי. כך נוצר לו מעגל של אכזריות: הקהילה ניסתה לתקן את העוולות שנוצרו בתוכה, ולא פעם גם יצרה עוולות חדשות.
ספרו של שהם מתמקד ביהודי אשכנז. מתבקש להשוות את הדברים למתרחש בספרד, ולבדוק אם בעולם המוסלמי התפתחו דרכים אחרות לטיפול בעבריינות יהודית. בנוסף, הספר עורך השוואות נקודתיות לעולם הנוצרי, ובייחוד למשפט הגרמני, אבל מעניין שכל הנושאים שהספר מציג מזכירים שינויים מרכזיים במשפט הכנסייתי של המאה ה־13. זהו העולם שבו נולדה האינקוויזיציה – היכולת לנהל תביעה ציבורית בלי תובע, על סמך שמועות ומוניטין בלבד. זהו גם העולם שבו צמחה תנועת הפְלָגֵלָנְטִים (בלטינית: Flagellantes, "המלקים" או "המצליפים"), שבחרו להלקות את עצמם בפומבי עד זוב דם ככפרה לחטאי האנושות כולה. גם הבעיות וגם הפתרונות של הקהילות האשכנזיות דומים להפליא לאלו של הממסד הכנסייתי. זהו עולם שבו שמועות ומראית־עין יכולות לשנות הכול. ואולי בעצם זה לא כל־כך רחוק מהעולם שאנו חיים בו.
ספרו של שהם הוא צעד נוסף וחיוני בדרך להבנה כנה ומדויקת של היחסים בין יהודים לנוצרים באירופה של ימי הביניים. הוא עשוי לשמש כיריית פתיחה לשורה של מחקרים נוספים בעתיד, שילכו בעקבותיו. הוא משרטט תמונה רחבה שיש בה לא רק נתונים, אלא דיוקן עשיר של תרבות חיה, על הגלוי והסמוי בה.