הרגשתי שמישהו תופס אותי בחוזקה ולוקח אותי בשבי ואני חונק אותו בחזרה. ואז שמעתי שיעול ובכי חנוק, פקחתי את עיניי וגיליתי שאני חונק את אשתי. יצא לה קצף מהפה. הרפיתי ממנה, היא בכתה ושאלה, למה רצית להרוג אותי? זה פירק אותי לחתיכות. רותי דחקה בי שאלך לטיפול נפשי מיד.
"סודות מעבר לדלת" הוא ספרה החדש (והשלישי) של ד"ר תמר אשכנזי, שלפני היותה סופרת היא משמשת זה כשלושים שנה כמנהלת המרכז הלאומי להשתלות במשרד הבריאות. כל השתלה ותרומת איברים בישראל – מהחי ומהמת, תרומות אלטרואיסטיות ותרומות בתוך המשפחה – עוברות דרכה. הגוף שאשכנזי עומדת בראשו מופקד גם על משימת ההחתמה ההמונית על כרטיס "אדי", הקרוי על שמו של אדי (אהוד) בן דרור, שאשכנזי עמדה בקשר קרוב עימו.
סודות מעבר לדלת | צילום: תמר אשכנזי, ידיעות ספרים, 294 עמ'
הגיבורה הראשית של הספר היא רותי, עובדת סוציאלית מקיבוץ בעמק המתמחה בטיפול בתיקי אימוץ ואומנה בתנועה הקיבוצית. בחדר הטיפולים נחשפת רותי לנפתולי חייהן של אינספור משפחות ולסודות אישיים כמוסים. בהדרגה נחשפים הקוראים גם לסודותיה שלה, לחיפושיה אחר הוריה הביולוגיים ולפענוח נסיבות מסירתה לאימוץ, ובעיקר לסוד האפל שבחדר השינה שלה: העובדה שבן זוגה אברהם הוא הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים. במשך יובל שנים נושא הזוג לילה לילה את מחיר המלחמה המרוחקת ההיא, עד למציאת פתרון וההחלטה להיחשף.
הכי מעניין
העלילה מתפרסת על פני שמונים שנה וכמה דורות, שכולם שוזרים שלל סיפורי אימוץ ואומנה. המפנה מתרחש כאשר רותי חוצה את הקווים מהצד המטפל לצד הזקוק לטיפול, ולחשיפת הסוד ששמרה מכל משמר במשך עשורים. הקורא נחשף לסתירה הפנימית הגדולה בדמותה, שיוצרת לעיתים תחושה שמדובר בשתי דמויות שונות. רותי הפעלתנית והנמרצת, המתרוצצת ללא הרף ברחבי הארץ כדי להעניק לילדים בתים חמים חלופיים לאלו שאיבדו – ורותי אובדת העצות, שמתקשה לעצום עין בלילה מחשש שבעלה שוב יחווה באישון לילה התקף שיסכן את חייה וחיי ילדיה ויחריב את ביתם. כאן משתקף הניגוד המוחלט בין תחום עיסוקה לבעיית חייה: שהרי מהו האימוץ אם לא ניסיון להעניק, באופן מלאכותי ומהונדס, ילדות חלופית למי שלא זכה לה? באופן טרגי, דווקא הדמות שעמלה על כך מתקשה לשרוד בביתה הטבעי, ומנותקת ממשפחתה הביולוגית.
החיטה צומחת שוב
מתבקש ואולי אף נדוש לומר שהטיפול במשפחות מאמצות ובמאומצים הוא ניסיון לחולל ריפוי או לפחות להתמודד עם הפצע שהותיר בנפשה של רותי אימוצה שלה, אולם העלילה שלפנינו מספרת על ריפוי המגיע מכיוון בלתי צפוי. המעקב אחר דמויות שונות שהמשותף להן הוא הגעה אל חדר הטיפולים של רותי, תוך הבלחות אל רגעים שונים במהלך חייהן, מלמד שפעמים רבות ההחלמה, ההשלמה ואפילו הלבלוב מתרחשים בלא שהגורם המקצועי נטל חלק גלוי לעין בתהליכים. זהו האדם עצמו, שבשלב מסוים גילה בעצמו את הכוחות ליטול את האחריות על חייו.
כך קורה גם בביתה הפרטי של רותי: דווקא תוכנית טלוויזיה אקראית על הלומי קרב ממלחמת יום הכיפורים – כזו שלאורך השנים ניסו להסתיר מאברהם, בעיקר סביב יום הזיכרון – הביאה למפנה החיובי בחייהם של בני הזוג. התברר שהפתרון היה שם כל הזמן, וחיכה בסבלנות עד שאברהם עצמו יתעורר לכך: אברהם מציין את שמו של הרופא שטיפל בו במלחמה, ומתברר שהוא הקים עמותה לנפגעי טראומה לאומית, ושהוא נפטר מאז. כשהוא יוצר קשר עם אלמנתו היא אומרת: "אברהם! אני יודעת מי אתה. מוטי דיבר עליך המון. אבל חשבנו שאתה כבר לא בחיים, כי אחרי מה שעברת אי־אפשר להישאר בחיים".
מתברר שהדברים מבוססים על סיפור אמיתי: רותי ואברהם הם שמותיהם האמיתיים של בני זוג מאחד הקיבוצים. רותי האמיתית היא אכן עובדת סוציאלית ובת מאומצת, ובעלה אברהם הוא הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, שרק בעשור האחרון החל להכיר בכך ולפנות לטיפול.
במובנים אחרים, גיבורת הסיפור היא בבואה של המחברת עצמה. לאשכנזי שני ילדים מאומצים, שלסיפור אימוצם מבית היתומים בסנט־פטרבורג מוקדש ספרה הקודם, "לטובת הילדה". כמו בספר הנוכחי, לא כל פרט הוא תיאור מדויק, אבל ככלל מדובר בהתרחשויות אמיתיות ומסמרות שיער.
אשכנזי, כמו גיבורת הספר, היא ילידת קיבוץ בית־השיטה שבעמק, זה שעד היום שמו מתקשר בתודעה הישראלית עם מחירי מלחמת יום הכיפורים, יותר מכל מקום אחר (כזכור, 11 מבני הקיבוץ נפלו במלחמה, מספר הנופלים הגדול בארץ ביחס לאוכלוסייה באותה מלחמה). אף שעזבה אותו לפני קרוב לחמישים שנה, וזה עשורים ארוכים היא מתגוררת ברמת־גן, מהיכרות אני יכול להעיד שבתודעתה היא עדיין קיבוצניקית ומדברת על קיבוצה בגוף ראשון, "אצלנו בבית־השיטה". היא מעורה היטב בנעשה בקיבוץ, ובנה יונתן אף מתגורר בו.
הטקס המקודש בשנה
הספר מתפרסם בעיצומה של מלחמה קשה וממושכת אחרת, שהסירה את בית־השיטה מהבכורה המפוקפקת בתחום השכול אחרי חמישים שנות הובלה, אולם עוררה מחדש סוגיות נושנות ומודחקות כדוגמת הלם קרב. הדבר הופך את הספר לעדכני ונגיש לבני הדור הזה, שבניגוד לדור יום הכיפורים איננו נוטה להדחיק. זה שנים רבות מנחה אשכנזי קבוצות תמיכה למשפחות שכולות. בנושא הזה עוסק גם ספרה הראשון "אבֶל: היום שאחרי", ובו ציטוטים ותובנות מקבוצות התמיכה הרבות של משפחות שכולות שהיא מרכזת. המלחמה הנוכחית העלתה כמובן גם את הרלוונטיות של העיסוק הזה שלה, אבל לפני הכול הוא תוצאה של השנים הקשות שחווה בית־השיטה אחרי מלחמת יום הכיפורים.
אירוע המהפך בספר, זה שבו בוחר אברהם "לצאת מהארון" ולחשוף את הלם הקרב ארוך השנים, הוא טקס ליל יום הזיכרון בקיבוץ שבו גדלה רותי ובינתיים נטשה אותו, יחד עם אברהם, כדי להימנע מהמבטים ומהחקירות. בעולם האמיתי, טקס יום הזיכרון הוא עד היום המעמד השנתי המקודש ביותר בבית־השיטה, ככל שניתן לדבר במושגים הללו באחד ממעוזי החילוניות הישראלית. לשם המחשה, אשכנזי העידה שבטקסי יום הזיכרון בקיבוצה, הוותיקים נהגו לספור את המילים שנאמרות לזכר כל חלל, כדי לוודא שאף אחד לא מוזנח ומצד שני איננו זוכה להעדפה על פני חלל אחר.
מלחמת יום כיפור | צילום: ארכיון צה״ל במשרד הביטחון
הספר מציג שלל סיפורי התמודדות משני צידי המתרס – מאמצים ומאומצים, ילדי אומנה כמו גם מי שהוגדרו כ"הוריהם" – תוך ניסיון בלתי פוסק לחשוף סוד, ולחילופין להשקיע כוחות אדירים דווקא בהסתרתו. מובלטת כאן נטייתם של מאומצים לחפור עד עינוי עצמי בשאלה מדוע הושלכו בידי הוריהם הביולוגיים. לפעמים התרופה באה ככלות כל הקיצין, לא פעם רק אחרי שכל הנפשות הרלוונטיות כבר הלכו לעולמן. בתמצית זוהי עלילה אופטימית שמסתיימת בתיקון - ובמקום שהדבר לא ניתן, לפחות בהשלמה - אולם עד להשגתה נדרשות לחלוף שנים רבות.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
