"אני רוצה קריאת קיץ שקצת משחררת את הראש. ספר לא מטופש, כתוב טוב, אבל קליל. אולי תוכל לעזור לי". לשון הודעה שקיבלתי לאחרונה מחבר. הספר שלפנינו עונה לבקשה הזו, שרבים וטובים שותפים לה.
הוואדי שנפלש, שתיים, 293 עמ' | צילום: בועז דנון
קלישאת־הביקורות המאוסה "הגיבורה האמיתית של הספר היא העברית", או "השפה", נוסחת שבח כביכול שבעצם רומזת בדרך כלל "זהירות, עלילה משעממת", יכולה להיות נכונה לספר הזה כפשוטה. רובדי שפה מוטחים זה בזה, מכמני לשון מוכרים מן המקורות קורצים מבעד לתחפושות היתוליות, והעברית היא לגיבורים, איש איש בדרכו, נשק ונחמה ומכשלה ושיגעון. "הדרך לאין־חרוד", למשל הוא שמו של מדריך להתמודדות עם חרדה המוזכר בספר, השמות המקסימים חַשְרה ושִפְעת ניתנים לזוג תאומות, ו' ההיפוך מוצעת כתחליף למכונת זמן, המאֵרות מגיעות מפרשת כי־תבוא, ומי שמתעקשת שיקראו לה "זקֵנה" מגלה שה"אזרחים ותיקים" המשרדי שעצבן אותה מוחלף בתקין פוליטית עוד יותר, "תושבים מנוסים".
אבל דווקא יש לספר הזה גיבורה אנושית מובהקת. גיבורה שהחגיגה הלשונית מתחוללת בעיקר בפיה ובתודעתה, והספר כולו מסופר מפיה, וקוראים לה נעמי תעִזי. היא גיבורת הספר האמיתית – גם מפני שכמאמר עוד קלישאה מאוסה, הנכונה כאן גם היא, דנון "יודע לספר סיפור".
הכי מעניין
קשה בעצם להפריד בין שתי הגיבורות, נעמי והעברית. לוּ התאימה לכך העלילה, הייתי מתחכם לומר שנעמי היא העברית. נעמי היא מורה ותיקה לתנ"ך, חילונית דווקא וביקורתית כלפי דמויות בתנ"ך ובעצם כלפי כל מה שזז. נעמי, בת למשפחה תימנית דתית, חיה פסוקים וסיפורי מקרא וגם מרגליות תלמוד בפיה. זה לא מובן מאליו בימינו, אבל אצלה הוראת התנ"ך דווקא מתבטאת במנטליות ובמעשים.
בעת ההווה של הסיפור, בשנים 2019–2020, נעמי כבת תשעים. היא תושבת גרסה פארודית של ירושלים. בוואדי הפראי שליד ביתה היא בנתה אתר הנצחה פיראטי לבנה שנהרג במלחמת וייטנאם. העירייה החליטה להפוך את המקום לפארק ולהעביר את האנדרטה. נעמי לא מוכנה לשמוע על זה. "אני לא באתי בגבולכם, אתם באתם בגבולי", היא עונה בלשון חכמים, ויוצאת למאבק מוטרף.
העיר העתיקה. | צילום: לע"מ
מן הון להון אנו נכנסים אל סיפור חייה שהתחיל בעיר העתיקה, נמשך בהתפקרות ובשירות בפלמ"ח, עבר ל"שליחות" בארצות הברית שנעשתה קבע, והתגלגל למות הבן, התפרקות המשפחה, אלכוהוליזם, עלייה ארצה, עבודה בחינוך והזדקנות. אנו מתוודעים אל יחסיה הקשים עם בנותיה ואל שלל שכניה המוזרים איש איש וטרלולו או אומללותו הפוגשים באלה שלה.
עם כל הנגיעות בשיגעון ובשכול, ועם כל משחקי המסירוֹת עם המקורות, עדיין מדובר בספר המבקש (ומצליח) בעיקר להפתיע ולהצחיק, לא לפענח את נפש האדם וכנראה גם לא לפצח את הזִקנה. המגע הרופף של הדמויות עם המציאות גורם לכך שאפילו כאשר נדמה שהסיפור פונה אל טענה היסטורית־פוליטית נועזת, שגם פותרת עניין חשוב בהבנת סיפורה של נעמי, הדבר נותר בגדר קוריוז אפוף ענני ספק. עם זאת, העובדה שהמחבר הוא עובד סוציאלי יוצקת חשיבות בהארות, חלקן סאטיריות חלקן מחממות לב, שהסיפור מציע אל מקצוע העבודה הסוציאלית ואל קהל לקוחותיו.