"סוגה עם מסורת מפוארת": מה גורם לפריחת הממוארים

גל הממוארים ששוטף את העולם הספרותי בתקופה האחרונה, עשוי להסתיר את העובדה שמדובר בסוגה מוכרת בספרות העולמית עוד מימי קדם. הממואר הראשון המוכר הוא "מלחמת גאליה" של יוליוס קיסר, מהמאה הראשונה לפני הספירה. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון שסיפק לנו תיעוד מפורט של המרד המפורט ברומאים שהביא לחורבן בית שני, וגם תיעוד של כל ההיסטוריה היהודית עד זמנו, כתב באחרית ימיו גם ספר זיכרונות בשם "חיי יוסף". בהיסטוריה העולמית ידוע גם הספר "וידויים" של אוגוסטינוס, מאבות הכנסייה הנוצרית, שחי בין המאה הרביעית והחמישית לספירה; בהיסטוריה היהודית של העת המודרנית מוכר הממואר שכתב המשכיל שלמה מימון, ששמו הלא־מפתיע הוא "חיי שלמה מימון", ובו תיאור מרתק של הדרך שעשה משכיל יהודי בן המאה ה־18, מהבית האורתודוקסי שבו גדל אל עולמות ההשכלה והחילון.

בשנים האחרונות קיבל הז'אנר הזה תאוצה אדירה, בארץ ובעולם גם יחד. אחד הנציגים הבולטים של התופעה הוא קרל אובה קנאוסגורד הנורבגי, שפרסם שישה כרכים עבי־כרס של זיכרונות מכל תקופות חייו, תחת הכותרת "המאבק שלי" (כותרת פרובוקטיבית כשלעצמה, שכן בגרמנית פירושה הוא "מיין קאמפף").

בשנת 2019 הקדיש מוסף הספרות של הניו יורק טיימס גיליון שלם לתופעת הממוארים. בין השאר פרסם העיתון את רשימת הממוארים הטובים ביותר שפורסמו בחמישים השנים שקדמו לאותו גיליון. בין הכותבים שהוזכרו שם היו כמה מגדולי הספרות העולמית: פיליפ רות, גור וידאל, ג"מ קוטזי, וגם ספר הזיכרונות של ברק אובמה; הרשימה כוללת גם נציג ישראלי: עמוס עוז עם "סיפור על אהבה וחושך". ב־2022 זכתה הסופרת הצרפתייה אנני ארנו, שכמעט כל כתיבתה היא תיעוד תחנות שונות בחייה, בפרס נובל לספרות.

גם בעולם הספרות הישראלי הולכים ומתבלטים בשנים האחרונות ספרי הזיכרונות. המשורר דורי מנור פרסם ב־2022 את ספר זיכרונותיו "שרב ראשון", ובאותה שנה פרסם גם העורך והמתרגם בני מר את הממואר שלו, "המועדים"; המשוררת סיון בסקין פרסמה ספר זיכרונות מילדותה בליטא תחת הכותרת "שבעה ימים אביב בשנה"; חוקר הספרות חיים וייס פרסם זיכרונות מילדותו בירושלים בבית חרדי מודרני של שנות השבעים, תחת הכותרת "ספרים מחוקים"; השחקנית מרית בן־ישראל פרסמה השנה ממואר מטלטל בשם "מותה ומותה של אימא שלי", על חייה ומותה של אימה פרופ' רות בן־ישראל, ואילו מיה יסעור פרסמה השנה ספר ביכורים שגם הוא ממואר, תחת הכותרת "החוקים של הבנות", שעוסק בנעוריה במדרשת שדה־בוקר. בשני העשורים האחרונים הופיעו גם ממוארים של סופרים ותיקים יותר, כמו "הדבר היה ככה" של מאיר שלו, "סיפור על אהבה וחושך" הנזכר של עמוס עוז, וגם ספרה המתריס של בתו גליה "דבר שמתחפש לאהבה".

עליית הפסיכולוגיה

ראשית חוכמה, חשוב להבדיל בין ממואר לאוטוביוגרפיה. כך מגדירה זאת ויקיפדיה: "ספר זיכרונות, או ממואר, הוא סוגה ספרותית המהווה תת־קבוצה של אוטוביוגרפיה. ספרי זיכרונות פחות מובְנים ומסודרים מאשר יצירות אוטוביוגרפיה רגילות, היות שלרוב הם מתמקדים בתקופה מסוימת מהחיים, ולא מתארים רצף כרונולוגי מהילדות ועד לבגרות או לזקנה". בקיצור, ממואר מתמקד במקטע מסוים של חיי הכותב, בשעה שאוטוביוגרפיה אמורה לתעד את מכלול חייו.

הסופר גור וידאל, שבעצמו כתב ממואר, מדגיש גם את הממד הסובייקטיבי של הממואר, שהוא יצירה ספרותית ופואטית, בעלת חופש יצירתי רב יותר: "ממואר הוא כיצד אדם זוכר את חייו שלו, ואילו אוטוביוגרפיה היא היסטוריה הדורשת מחקר, תארוך, עובדות ואימות".

למה שאדם ירצה לתעד דווקא קטע מסוים מחייו? לדברי חוקר ומבקר הספרות עמרי הרצוג, "ממוארים בדרך כלל מתמקדים בטראומות והתגברות עליהן, או בסיפורי חניכה (סיפורים המתעדים תהליכי התבגרות אישיים או מקצועיים; י"ש). בשני המקרים האלה, הכותב מתעד התגברות שלו על קושי שעמד בפניו. זה מה שיוצר את הדרמה שבסיפור".

אז מה גורם לפריחת הממוארים דווקא בתקופה הנוכחית? אפשרות אחת היא שמדובר בהיבט נוסף של פריחת הנרקיסיזם בעידן הרשתות החברתיות. אם אנשים חושבים שכל אפיית עוגה או טיול משפחתי שווים תיעוד ופרסום, ודאי שטראומות נעוריהם עומדות ברף הזה. הרצוג מסכים עם הטענה הזו: "הממוארים הם במידה רבה תולדה של תרבות הרשתות, שבה אנחנו כל הזמן מעלים סיפורים על עצמנו. אנשים כותבים פוסטים על אירוע שקרה להם באותו יום או על חלום שחלמו, ומצפים ללייקים. זו הפרטה של הסובייקט".

במבט רחב יותר, ממשיך הרצוג, "עצם הפגנת הייחודיות היא תופעה מודרנית. עד המאה ה־18, אפילו תחילת המאה ה־19, זה לא היה קיים. כל מושג הסובייקט, הזהות של האדם כאינדיווידואל, לא היה קיים. הזהות הייתה קולקטיבית – האדם היה בן לעמו, לדתו, עדתו או כפרו. לידת הסובייקט היא תוצאה של עידן הנאורות במאה ה־18, והפגנת הייחוד היא ודאי תופעה מודרנית. בעבר אנשים היו עסוקים קודם כול בהבטחת עצם החיים ובשיפור תנאי חייהם הבסיסיים.

"הפגנת זהות ייחודית היא כבר תולדה של תרבות הצריכה הקפיטליסטית והשפע שלה. כמו שאני צורך מכונית או שמפו, כך אני צורך גם את מעמדי הייחודי ומוכן להשקיע בזה. אם פעם ממוארים היו עניין מובהק של ידוענים במיטב שנותיהם, אנשים שיש בהם עניין ציבורי, היום גם צעירים אלמונים מוציאים ממוארים כדי לקבל הכרה בחשיבותם. הספר הופך מתוצאה של המעמד שלך - למה שיוצר את מעמדך. כתיבה עצמית הפכה לברירת המחדל של כותבים צעירים, גם בהשפעת הפריחה של סדנאות הכתיבה, שממליצות לכותבים 'לעבד את הסיפור האישי שלהם'.

"גם הפופולריות של הפסיכולוגיה תרמה לזה. כמעט כל הממוארים מציגים התמודדות עם טראומה, והקורבנוּת היא חלק מהעניין. אם בעבר אנשים רצו להיתפס כגיבורים, היום הם דווקא שואפים להיות אנטי־גיבורים וקורבניים. יש לגיטימציה להתמקדות מובלטת בעצמי על חשבון ההקשר הרחב יותר, וגם לגיטימציה, לפחות עד רמה מסוימת, להתנהגות פרועה, שהרי אני קורבן פצוע. עצם חשיפת הפצע נחשבת כחלק מתהליך הריפוי, וכל אחד מתגאה בפצעים ובטראומות שלו".

האם אין כאן איזו נוסחתיות שעלולה בסופו של דבר לשעמם אותנו כקוראים?

"בהחלט. אבל זה נכון לגבי כל הז'אנרים הספרותיים. ממוארים טובים, כמו כל ספרות טובה, הם כאלה שאומרים משהו משמעותי על העולם, ולא נשארים רק בתחום הפצע האישי".

לא רק האליטה

העיתונאי והעורך בני ציפר מציע הסתכלות חיובית יותר ביסודה על פריחת הממוארים. בעיניו, "היא לא נובעת מנרקיסיזם. בממואר אין יותר נרקיסיזם מכל כתיבה ספרותית אחרת. אדרבה, יותר קל לבלוט ככותב ברומן מהסוג הקלאסי מאשר בממואר". מה שכן, ציפר מסכים שממואר ראוי דורש ערך־מוסף שמעבר לסיפור האישי כשלעצמו. "ממואר שסתם יספר את סיפור חייו של אדם לא יעורר עניין. צריך שיהיה בו איזה חידוש סגנוני או ערך תרבותי, כמו הסדרה האחרונה של דן מירון, שסיפקה הצצה אל העולם של האליטה האינטלקטואלית בירושלים של שנות השישים".

ב־2003 חגג פרופ' ששון סומך, מגדולי המזרחנים בישראל, את יום הולדתו השבעים. סומך, שנולד וגדל בבגדד עד גיל 18, החליט לציין את המאורע בפרסום קטעי זיכרונות מילדותו. הוא פרסם אותם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ובעקבות זאת הציע לו ציפר, עורך המוסף, להמשיך עם פרקים נוספים. כעבור שנה הם הפכו לספר בשם "בגדאד, אתמול".

המאמר הזה של סומך היה ראשיתה של שורת פרסומים בעלי אופי ממוארי בבמה שעורך ציפר. שורה של אנשי תרבות מתחומים שונים פרסמו שם פרקי זיכרונות על חלקים משמעותיים בביוגרפיה שלהם. בין האישים הללו היו הסופר אמנון שמוש, פרופ' דן מירון, ההיסטוריון פרופ' יעקב שביט במלאות לו שמונים, ואפילו שני פרקי ממואר שכתב היסטוריון אחד, פרופ' ישראל ברטל, על היסטוריון אחר, פרופ' אלחנן ריינר, גם כאן לרגל יום הולדתו השמונים.

ציפר אומר שהוא מרבה לפרסם ממוארים כי "זהו ז'אנר שזקוק לעידוד. הוא מאוד מקובל בעולם, ורציתי שיתאקלם גם בארץ. פעם היה מקובל שכותבים על סוגיות רחבות ו'מכובדות', שנוגעות באתוס הקולקטיבי, ואם עוסקים בחיים הפרטיים זה בדרך כלל רק בחלק הצהוב והרכילותי שלהם. אני חשבתי שחסרים לנו זיכרונות של חיי יום־יום מתקופות שונות של הקיום שלנו. ממואר זו דרך יציאה מהסיפור הפרטי אל מבטים יותר רחבים וכוללים. סופר שמאוד השפיע עליי בהקשר הזה הוא וינפריד גיאורג זבאלד, סופר גרמני שחי רוב שנותיו באנגליה, ורוב ספריו הם ממוארים".

מה קורה יותר, ממוארים שאתה יוזם או כאלה שמציעים לך?

"גם וגם. את המאמר הראשון של סומך אני יזמתי, אבל אחר כך הוא הציע פרקים נוספים. בעקבות ההצלחה של הסדרה ההיא, כבר פנו אלי אנשים נוספים בהצעות. דן מירון שכלל מאוד את הז'אנר הזה, וגם אריאל הירשפלד שכתב סדרה של ממוארים פיוטיים מאוד, כמו זה על הגינה ששתל לזכר אהובתו בתיה גור".

הסדרות של דן מירון, ולא רק הן, מעוררות את השאלה האם הממואר איננו גם אמצעי הפורקן של אליטה שוקעת, המאפשר לה להתרפק על ימי גדולתה. רן יגיל, עורך ומבקר ספרותי, דוחה את האפשרות הזו: "ייתכן שפה ושם יש ממוארים שזה מה שמניע אותם, אבל בגדול ממוארים נכתבים כיום לא רק על ידי בני האליטה הישנה. אדרבה, יש הרבה מאוד צעירים מקבוצות שנחשבו בעבר משניות בעולם הספרות, כמו נשים, מזרחים ודתיים, שמרבים לכתוב ממוארים. הנה מוטי פוגל, כותב שבא מהעולם הדתי־לאומי, פרסם לאחרונה ממואר מתוחכם בשם 'לא ממואר', והוא בוודאי לא בא מהאליטה הקלאסית".

בעיני יגיל, "ההסבר הפשוט לפריחת הממוארים הוא הפריחה של הממד האישי־סובייקטיבי בתרבות, ופוליטיקת הזהויות שמאפיינת את העידן הפוסט־מודרני. אם המודרניזם היה בנוי על הפשטה והמשגה של המציאות, הפוסט־מודרניזם חוזר אל הסובייקטיבי, האישי, הקונקרטי. הרומן הקלאסי, שביקש לתת מבט מעין אובייקטיבי על המציאות, התחלף במבט הסובייקטיבי של הממואר. זה קורה בכל העולם; אנשים מרגישים שהמציאות עצמה, והחיים שלהם בתוכה, הרבה יותר מעניינים מכל מיני ספרים בדיוניים שמנסים להמשיג אמירות מורכבות ומסובכות על העולם.

"עמוס עוז הוא דוגמה טובה. כמעט בכל ספריו הוא היה מגדולי המתבוננים לעומקה של החברה הישראלית ותהפוכותיה, אבל לקראת סוף ימיו גם הוא החליט להתמקד פשוט בסיפור חייו, וזה הפך לספרו החשוב ביותר. או תופעת אנני ארנו: היא כל הזמן מתעדת פיסות מחייה באופן אינטימי מאוד. גם סימון דה־בובואר, סופרת מודרניסטית מאוד, כתבה בסוף ימיה ממואר על פטירת אימה, שנקרא 'מוות רך מאוד'".

ציפר חושב שהממואר צמח גם משום שהרומן הקלאסי כבר נעשה משעמם, ולחילופין חדשני מדי: "כבר הרבה זמן שהרומן הקלאסי והסיפור הקצר נמצאים בנסיגה. ניסו לעשות להם החייאה באמצעות כל מיני חידושים סגנוניים, והתברר שהחידושים האלה רק הרחיקו עוד יותר את הקהל. ואז יותר ויותר אנשים אמרו: בואו נעזוב את הרומן הקלאסי ונטפח ז'אנרים אחרים, כמו הממואר".

לכאורה הפתרון המתבקש הוא להחיות את הרומן הקלאסי, בלי החידושים הסגנוניים, במקום לפנות אל הממואר.

"זה משהו שמרכזי הספרות הגדולים כבר לא יכלו להרשות לעצמם. זה נראה אנכרוניסטי מדי. מה שכן, הם 'מרשים' כתיבה של רומנים קלאסיים ליוצרים שבאים מהפריפריה; ממקומות כמו אפריקה, ארצות האסלאם, דרום אמריקה. בצרפת יש בשנים האחרונות הרבה ספרות קלאסית שמקורה מצפון אפריקה. להם עוד 'מותר'".

חומריו האפלים

למען האמת, הגבולות בין ממואר לספרות רגילה לא תמיד ברורים לחלוטין. גם כאשר ספר אינו נכתב בגוף ראשון, פעמים רבות הוא מכיל באופן מובהק מקטעים מחייו וזיכרונותיו של הכותב. כך למשל, כמעט כל הספרים שכתב הרב חיים סבתו הם סוג של ממוארים, וגם בספרים הבדיוניים יש חלקים ממואריים.

"הספרים שלי נובעים מההשראה של הנקודות הכי משמעותיות בחיים שלי, ולכן הם מלאים בזיכרונות האישיים שלי", אומר סבתו. "הכתיבה הממוארית אצלי היא לא כתיבת זיכרונות, אלא שחזור הנקודות שעיצבו אותי או שעשו לי משהו בנפש. למשל ב'תיאום כוונות' (המשחזר את זיכרונותיו ממלחמת יום הכיפורים; י"ש) - כשאתה עומד בסכנת חיים, כל החיים שלך עוברים לפניך. כל נקודה בילדות או בנערות שצרבה אותי, יכולה להופיע בתור סיפור. זה לא שאני מתכנן לשלב בספרים את הזיכרונות שלי, הם פשוט צפים לי. אני לא יכול לכתוב על ירושלים בלי הזיכרונות על הטיולים שלי לשירת הבקשות, או על המראה של ירושלים בשבת. זה הדבר הכי טבעי בשבילי".

אז בשבילך פחות טבעי לכתוב רומן בדיוני?

"לאו דווקא. אני יכול וגם אוהב לכתוב רומנים בדיוניים. 'כעפעפי שחר' הוא רומן בדיוני. אבל גם שם לא יכול להיות שלא יופיעו זיכרונות שלי, וזה יצוף באופן טבעי גם אם אכתוב רומן על חיים באנטרקטיקה. אבל זה נכון גם שיש לי משיכה מיוחדת לביוגרפיות. כי למרות שהביוגרפיה תמיד כתובה מנקודת מבט מסוימת של הכותב, היא כן מציגה בדרך כלל דמויות שיש בהם גדוּלה, וזה מושך אותי.

"למשל, לאחרונה קראתי את זיכרונות הרב יעקב מזא"ה, שהיה הרב של מוסקבה בתקופת המהפכה הקומוניסטית ועשה דברים גדולים. אני מרגיש שביוגרפיה היא ז'אנר שקצת חסר אצלנו, אין לנו מספיק ביוגרפיות טובות. זו גם הסיבה שדמותו של הרב ליכטנשטיין כל כך עניינה אותי, וכתבתי ספר ראיונות איתו. הוא מסוג האנשים שיש בהם גדוּלה, ואני רוצה לחקור ולרדת לעומקה של הגדולה הזו".

מיה יסעור היא דוגמה מסוג אחר לגמרי. בגיל 42 היא פרסמה לאחרונה את ספר הביכורים שלה, "החוקים של הבנות" (כנרת זמורה), ממואר מתקופת התיכון הפנימייתי שלה במדרשת שדה־בוקר. הבחירה של כותבת אלמונית וצעירה לכתוב ממואר כספר ביכורים היא מעניינת, מפני שלאורך ההיסטוריה ממוארים נחשבו בעיקר כספרים של ידוענים מבוגרים, המשחזרים נקודות מפתח בחייהם.

"אני לא בטוחה אם החלטתי לכתוב ממואר, או שהממואר החליט עליי", אומרת יסעור. "אבל היה לי רגע כזה כשהגעתי לפנימייה, לחברה של הנערות, ושמעתי איך הן מדברות על עצמן ועל הפגמים שלהן, ואני כותבת בספר שזה פשוט הדהים אותי. אני כל כך התביישתי בעצמי ופחדתי שאם אגיד מה מכוער בגוף ובנפש שלי, לא יהיה לי מקום בעולם. למדתי שההפך הוא הנכון, שהדברים מתעצמים בתוך הראש שלי, וברגע שהם נאמרים אני מגלה שלא רק אני מרגישה ככה. זה אולי מה שניסיתי לעשות בספר הזה, והלוואי שקצת הצלחתי – לאוורר את הדברים שאני מרגישה שמפחיד ומביך ואפל להגיד בקול".

על הבחירה לכתוב דווקא ממואר כסופרת אלמונית וצעירה, היא אומרת: "אני מפרידה בין התרפקות ששייכת יותר לספר זיכרונות אוטוביוגרפי, ובין ממואר שבאופן מסורתי הוא סיפור חניכה של כותבת שמנסה להבין משהו על עצמה ועל היום. איך אישה נעשית כזו, איך אתה הופך להיות אדם בעולם. אצל הרבה כותבים הספר הראשון עשוי מהחומרים של החיים ומדברים שקרו להם, וגם אני חטאתי בכך. אבל עניינה אותי בעיקר הפרספקטיבה. האישה שמסתכלת על הנערה שהייתה, שמבינה את קדושת הנעורים דווקא מתוך הידיעה כמה הם חד־פעמיים".

ליגה אחרת

כמו לכל הצלחה, גם לסוגת הממואר יש מתנגדים. רן יגיל, למשל, סבור שממואר הוא סוגה נחותה בהשוואה לרומן: "זה ז'אנר בעייתי, משום שהוא מגביל את הסופר לפרטים המאוד מסוימים של הסיפור האותנטי. עגנון ותומאס מאן הם דוגמאות מצוינות לסופרים נפלאים שיודעים לקחת חומרים אוטוביוגרפיים וליצור מהם ספרות בדיונית מושלמת. אבל אי אפשר להשוות ממוארים, אפילו הטובים מסוגם, לרומנים כמו 'בית בודנברוק' של תומאס מאן, או 'מלך בשר ודם' של משה שמיר. רומנים טובים תמיד יהיו בליגה אחרת".

בני ציפר מגייס את הדוגמה של עמוס עוז כדי לדחות את הטענה הזו: "תמיד ביקרו את עוז שהוא לא יודע לבנות רומן כמו שצריך; שהספרים שלו הם קטעי פרגמנטים שהוא איכשהו מחבר ביניהם. והנה דווקא הספר הכי בשל והכי בנוי שלו הוא הממואר, שנחשב לגדול ספריו. בכלל, בישראל הקטנה ממילא תמיד מחפשים את הסיפור האוטוביוגרפי שמאחורי הספר, אז לפעמים עדיף לתת את זה לקורא באופן מפורש. ובעיקר, זה מצליח כי יש לזה דרישה. יש בממואר משהו פשוט יותר, פחות תובעני מרומן".

יסעור, כמי שפרסמה זה עתה ממואר מצליח, מצטרפת גם היא באופן טבעי לדוחים את הביקורת: "זה כמו להגיד שמי שרושמת בפחם נחותה ממי שמציירת בצבעי שמן. לכל סוגה יש את האתגרים והיופי שלה, והממואר הוא סוגה עם מסורת מפוארת שקיימת מאז ומעולם. כמה מהסופרות האהובות עליי, והסופרים שכולנו גדלנו עליהם, כתבו גם רומנים וגם ממוארים וגם מסות אישיות – מוירג'יניה וולף ועד ג'ורג' אורוול. והנון־פיקשן שלהם תרם לאנושות לא פחות מהפיקשן".