לפני שלוש שנים הצטרפה שירלי גל למערכת "ישראל היום" וייסדה בו את מוסף הספרות, שעד אז הסתכם בכפולה בודדת בשבוע. מהר מאוד הבינה גל מי המתחרים האמיתיים שלה: לא מוספי הספרות בעיתונים האחרים, אלא דווקא העמודים הסמוכים. "התחרות שלי היא עם אנה זק שנמצאת על שער המוסף", אומרת גל. "כדי שאנשים יקראו אני רוצה שמדור הספרים יהיה ליד האוכל, הקולנוע, המוזיקה וכוכבי הריאליטי. אנחנו צורכים תרבות שהיא גם גבוהה וגם נמוכה ואני רוצה לתת לכל אחת מהן מקום, כל עוד היא טובה לסוגה".
כחלק מהתפיסה הזו העבירה גל את מדור הספרים מהמוסף האקטואלי אל מגזין התרבות, וחיפשה מבקרי ספרות המתמחים בז'אנרים שונים. "לא הגיוני שאותו מבקר כותב על ספרות יפה, על מתח, על ממוארים ועל רומנטיקה", היא סבורה. "הוא הרי לא מבין בכל הז'אנרים ולא מכיר את הדקויות שלהם. מבקר טוב הוא אדם שקרא המון ספרים מאותה סוגה, יודע לזהות דקויות ולהגיד זה יותר טוב או פחות טוב, ולהתייחס לספר באופן השוואתי".
שירלי גל | צילום: שי בן אפרים
במשך שנים, ספרים שהקהל הרחב קורא בהתלהבות, ובמיוחד ספרות ז'אנרית כמו רומנטיקה, מתח או פנטזיה, נתקלו בהתעלמות או בהתייחסות מתנשאת בזירה הביקורתית. גל, שהגיעה אל העיתונות מעולמות הפרסום, הביאה איתה תובנה בסיסית: עיתון נפוץ אינו יכול להתנהל כמו כתב עת נישתי. אם הוא פונה לקהל רחב ולא לפלח צר, גם הספרים שהוא בוחר לעסוק בהם צריכים לשקף את מוטת הקריאה בפועל.
בהסללת הספרות אל נישה נפרדת ו"גבוהה" היא רואה החמצה כפולה – הן של העיתון שמחמיץ קהל קוראים גדול, והן של האפשרות לבחון ז'אנרים פופולריים ברצינות ובמקצועיות. "עיתון אמור לדבר לכל אדם", אומרת גל, "אבל כשמגיעים לתחום הספרות פתאום הולכים לכיוון צר ונישתי ואומרים 'לפה הקהל הרחב לא נכנס, לכאן נכנסים רק אנשי ספר'".
הצבת ביקורות הספרים לצד תכנים של תרבות פופולרית, מתן מקום לז'אנרים שנחשבו בעבר נחותים ביחס ל"ספרות יפה", והקשבה לרחשי הקהל ברשתות החברתיות – כל אלה משקפים את הגישה האנטי־אליטיסטית שגל דוגלת בה, ופותחים פתח לשאלות רחבות יותר: עד כמה המבקר הוא עדיין שומר סף בעל סמכות וטעם, או רק קול נוסף, גם אם כתוב טוב יותר, בתוך המולת הדעות? מה תפקידו של מבקר ספרות בעידן שבו הקהל כבר אינו זקוק לאישורו? האם הרשתות הפכו לזירת הביקורת המובילה? והאם נכון להתמקד רק בספרים טובים ולהימנע מפרסום ביקורות שליליות?
שומרי הסף החדשים
בעיני שירלי גל, עורכת מדור הספרות של "ישראל היום", מבקר אינו צריך לעסוק בפרשנות אלא להכריע אם הספר ראוי לתשומת לב ולקריאה. "יש הרבה אסכולות לגבי שאלת סמכות המבקר", היא אומרת. "יש כאלה שחושבים שמבקר צריך להיות סוג של פרשן, אבל בעיניי, מי שמעוניין בפרשנות שיקרא עבודות דוקטורט. המבקרים אצלנו נדרשים להתמקד בפעולת הביקורת ולהגיד אם לדעתם הספר ראוי או לא. חשוב לי שהספרים שאנחנו בוחרים לביקורת יהיו לכל הפחות שווים ביקורת. במילים אחרות, אני לא מחפשת 'להיכנס' בספר. ספר גרוע פשוט לא ייכנס למוסף".
ההימנעות מביקורות שליליות נובעת גם ממגבלותיה הפיזיות של הזירה. המקום בעמודי הספרות הספורים בעיתונות מצומצם, מספר הספרים עצום, והשוק קטן מכדי לבזבז שטח יקר על ספרים שאינם ראויים לו. "יש לי מעט מאוד נדל"ן", מתייחסת גל למספר העמודים שהיא מופקדת עליהם. "בסוף יש לי בין שלוש לארבע ביקורות בשבוע, כאשר בישראל יוצאים לאור 7,000 ספרים בשנה. במציאות הזו, אני לא אבזבז מקום על ספרים שלא שווים את זה. אם ספר הוא גרוע, אני לא רואה סיבה לבאס את הסופר או את ההוצאה".
במציאות שבה קוראים ממליצים, מדרגים, מגיבים ומדברים זה עם זה, הקהל אינו חסר אונים ואינו זקוק למבקר שיזהיר אותו מכל ספר חלש. "חוכמת ההמונים אומרת את שלה. אם ספר לא טוב הוא לא נקנה, יהיו פחות המלצות, ואנשים יראו שזה לא משהו ששווה קריאה".
כמי שפועלת בעיתון נפוץ הפונה למיינסטרים, גל רואה לנגד עיניה כמה קהלים במקביל: הציבור הדתי־לאומי, שלדבריה הוא קהל קוראים מרכזי שגם ההוצאות מכוונות אליו; קוראי העיתון המזדמנים, אלה שפותחים את המגזין ברכבת או בגלל הדמויות שעל השער; וגם קוראים שמחפשים ספרות גבוהה יותר, לצד כאלה שמחבבים ז'אנרים שבדרך כלל אינם זוכים להתייחסות בעיתונות הפופולרית. "אני מנסה לייצר תמהיל שפונה לכולם", היא אומרת. "אני לא צריכה שאדם יקרא את המוסף מכריכה לכריכה, זו אף פעם לא הייתה המטרה. מספיק לי שכל קורא ימצא דבר אחד שמעניין אותו".
לצד סקירות הספרים, מתפרסמת מדי שבוע ב"ישראל היום" גם רשימת רבי־מכר, על פי נתונים שמתקבלים מרשתות סטימצקי, צומת ספרים ואתר עברית. "הכרזות על רבי־מכר שהן בגדר משאלות לב לא מדברות אליי. אני רוצה נתוני אמת, ומכאן ואילך שהקהל יעשה מה שהוא רוצה. עד שהתחלנו לפרסם את הרשימות היו סופרים שהיינו בטוחים שהם רבי־מכר, ובסוף התברר שהם מכרו מעט מאוד, ואחרים שקיבלו מעט מאוד פרסום אבל מכרו יפה. מה שמעניין הוא לא השבוע הבודד אלא המגמות. הדוגמה הכי טובה היא ליאור אנגלמן, שהוא היום הסופר הכי נמכר והכי נקרא בישראל. במשך שנים לא התייחסו אליו בוועדות פרסים ובעיתונות המיינסטרימית, ואז באו הרשימות והוכיחו: זה הסופר הכי נקרא. זה קרה גם במוזיקה. ספוטיפיי חשפה מה אנשים באמת שומעים. הסיפור של שומרי הסף נגמר, הם פחות רלוונטיים. שומרי הסף החדשים הם הקוראים".
גל איננה מזלזלת ברחש הנוצר ברשת, אבל מבקשת להבחין בין תשומת לב ציבורית לערך ביקורתי. יחסי ציבור טובים או עבודה נכונה עם משפיעני רשת עשויים להגדיל מאוד את הסיכוי של ספר להגיע אל הקהל הרחב, וגם אל שולחנה כעורכת, אבל אינם מחליפים את שיקול הדעת הביקורתי. "למי שעובד עם יח״צ מעולה ומשפיעני רשת יש סיכוי גבוה יותר להגיע לקהל הרחב", היא אומרת, "אבל גם עם היחצ"נית הכי טובה, אם המבקר לא אהב את הספר – הוא לא יקבל ביקורת".
הדימוי של הרשת כקולו האותנטי והבלתי־אמצעי של הציבור איננו תואם תמיד למציאות, משום שגם שם פועלים אינטרסים מסחריים. "הרבה מאוד מהסוקרים מתוגמלים על זה", מעירה גל. "כשאני רואה התעוררות סביב ספר מסוים, אני בודקת אם התגובות אותנטיות ולא משולמות. ברגע שיש תשלום – עותקי חינם או תשלום בפועל – הביקורת לא תמיד כנה. במובן הזה חלק מהסוקרים ברשת פועלים יותר כמו משפיענים, שנותנים הנחות דרך קוד קופון".
כאן עובר הגבול בין סקירה לביקורת: סקירה יכולה לסמן התלהבות, אבל ביקורת מקצועית צריכה לנמק, להשוות ולבחון את העלילה, הדמויות, הסגנון והתמות. "ברשת אפשר לראות כיוון כללי, אבל פחות לפגוש סקירות עומק כמו בעיתונות", מחדדת גל.
שאלה של טעם
אז האם מבקרי ספרים צריכים להיות נחמדים ומנומסים, להתמקד בהמלצות על ספרים טובים ולהימנע מפגיעה, או דווקא להשחיז את מקלדתם ולעורר ויכוח? השאלה הזו מלווה את הביקורת הספרותית הרבה לפני עידן הרשתות. ב־1959 פרסמה המבקרת האמריקנית אליזבת הרדוויק את המסה "שקיעתה של ביקורת הספרים", ובה תקפה את מדורי הספרות בארה"ב על רכות יתר, שבחים מפליגים והשתכשכות ב"שלולית של מתיקות דביקה", במקום טון ביקורתי חד ובעל עמדה. מבחינתה, ביקורת שאינה מעזה לשפוט, מחלישה את העניין הציבורי בספרות.
בעיני מבקר הספרות אריק גלסנר, המפרסם ביקורות ספרות בעיתון "ידיעות אחרונות" ובכתב העת "השילוח", העובדה שכל אחד יכול לכתוב על ספרים אינה מבטלת את הצורך במבקר; היא רק הופכת את הדרישות ממנו למחמירות יותר. לשיטתו, מבקר ראוי הוא לא רק קורא נלהב אלא מי שמצויד בידע, זיכרון ספרותי, יכולת השוואה ואומץ להעריך.
"מבקר הוא סוג של פרפורמר, הוא מבצע קריאה פומבית", אומר גלסנר. "קריאה היא ביסודה פעולה אינטימית מאוד; כל אחד קורא עם עצמו, וזה חלק מהקסם. הקריאה של המבקר נעשית בפומבי, והיא צריכה להראות שספרות היא דבר מסעיר, שמעורר מחשבות חדשות ואינטראקציות מעניינות. מבקר טוב צריך להיות בעל ידע, אחרת אין לך למה להשוות, טעם ספרותי מעניין, ואז גם יכולת כתיבה. את המבקרים של העבר אני קורא בתענוג גדול, ברנר למשל. כסופר הוא היה אחד מכמה; כמבקר הוא היה אחד בדורו".
ככל שאנחנו רואים בספרות דבר חשוב, מדגיש גלסנר, היא צריכה להיות גם דבר שמתווכחים עליו, גם אם המשמעות היא פרסום ביקורות שליליות. "אנחנו אדישים כלפי דברים לא חשובים, אבל כלפי דברים חשובים אנחנו מרגישים שלגיטימי להתווכח. עצם הוויכוח מראה שספרות היא דבר משמעותי, ואם המבקר מזהה בעיה – יש ערך בהצבעה עליה. דווקא הגישה שנותנת מקום לכל דבר יוצרת זילות. בעידן של שפע גדול, הביקורת צריכה למקד את תשומת הלב ולהצביע על יצירות טובות או חשובות. מאותה סיבה יש מקום גם לביקורת שלילית, במיוחד כלפי יצירות שזוכות לפופולריות או נוגעות בהקשרים תרבותיים רחבים. כן צריך להשתדל שהביקורת תהיה עניינית, ושההתנסחות תהיה בשליטה. מכיוון שאני גם סופר אני יודע מה זה לקבל ביקורת שלילית, וזה לא נעים".
אריק גלסנר | צילום: אריק סולטן
מול היצע ענק של כותרים חדשים, זמנו ומשאביו המוגבלים של המבקר מאפשרים לו להתייחס לספרים מעטים בלבד. "יש חמישים ושניים שבועות בשנה, וגם אם אני כותב מדי שבוע על ספר אחד, זה מתוך היצע של אלפים. חלק גדול מהספרים גם לא קראתי, וכל שבוע פונים אליי רבים שאקרא את ספרם. קצרה ידי מלהושיע, ואני בהכרח מפספס ספרים בעלי ערך".
כשהוא נשאל כיצד הוא בוחר את הספרים שהוא כותב עליהם, גלסנר מתאר הכרעות שמשלבות סקרנות, חשיבות, מוניטין קודם של הסופר וגם מידה לא מבוטלת של מקריות. "אם יש ספר שמסקרן אותי או את העורכים שלי, אכתוב עליו. ספרים שקנו להם שם מסוים מקבלים עדיפות, נושא שנראה לי מעניין יזכה לעדיפות. אבל מכיוון שספר שטרם נקרא הוא חתול בשק, הרבה פעמים זה הימור, ועצוב לי שיש ספרים שלא מקבלים תשומת לב מספקת. יש שיקולים ענייניים יותר ויש גם דברים מקריים. אני כן מקפיד שלא יהיו שיקולים פסולים, כמו חיסולי חשבונות או פרוטקציות".
טעם אישי הוא חלק בלתי נמנע מן הביקורת, אבל כאשר המבקר יודע מראש שהרתיעה שלו נובעת מן הסוגה עצמה ולאו דווקא מן הספר המסוים, מוטב לו לעיתים לזוז הצידה. "יש ז'אנרים שאני אוהב יותר מאחרים, ויש ז'אנרים ספציפיים שלא אקח", משתף גלסנר. "אם יש סיכוי שלא אוהַב ספר בגלל הז'אנר, ואין דחיפות תרבותית שאתייחס אליו, אדלג עליו".
הסופרים מקשיבים
סקירות הספרים ברשת עשויות להיות מועילות, אומר גלסנר, אך מבקר מקצועי עשוי להציע מבט מסוג אחר. "יש הרבה דעות ופלטפורמות וזה בסדר גמור, אבל חלק גדול מעבודת ההערכה בנוי על השוואה. מי שלא קרא אף פעם מותחן בלשי וקורא אחד כזה בפעם הראשונה, יכול להתפעל מאוד; אבל מי שמכיר את הז'אנר ויודע לאן הוא יכול להגיע ולאן הוא הגיע בפועל, קורא אותו מפרספקטיבה אחרת. לכן, לפני הטעם וההתנסחות, חשובים הידע וההיכרות עם התחום. רק לאורם אפשר לקלוט יצירה חדשה ולהתייחס אליה בהקשר של המסורת הספרותית. טקסט בפייסבוק או בבלוג יכול להיות ביקורתי לכל דבר, אם הוא כתוב טוב ואם הכותב הוא בעל ידע ואופקים. אבל חלק מהאופי של טקסט ביקורתי נעוץ בכך שיש בו שיפוט, גם אם לא מסכימים איתו. השיפוט הזה נותן לקורא מידע חשוב ומנומק. הקורא יכול לקבל או לדחות, אבל זה תורם לשיחה. רכיב ההערכה הוא משמעותי מאוד, ובזה, בין השאר, נבדלת ביקורת מסקירה".
גם אם סמכותו של המבקר אינה דומה לזו שהייתה לו בעבר, גלסנר מתנגד לטענה שלפיה לביקורת אין עוד השפעה. ההשפעה הזאת, הוא אומר, אינה מתבטאת בהכרח מיד במכירות, אבל היא קיימת בכמה מעגלים אחרים. "הנטייה היא להגיד שאין השפעה, אבל בשני מישורים יש השפעה ברורה. ראשית, על הכותבים עצמם. הם קוראים את הביקורות הנכתבות עליהם, ואפשר לראות אדוות של השפעה לאורך שנים אצל סופרים שבנו את הקריירה שלהם על סמך ביקורות שקיבלו לאורך זמן. שנית, אם יש קונצנזוס ביקורתי, שורה של ביקורות חיוביות או שורה של ביקורות שליליות, הן יכולות לבנות ספר או לעצור אותו".
לכך הוא מוסיף מעגל השפעה נוסף, סמוי יותר: מוסד הפרסים. "זה דבר שלא מדובר בו מספיק", הוא אומר, "אבל אני חושב ששופטים בפרסים קוראים ביקורות. כלומר, השפעת הביקורות היא עקיפה. אופנתי לומר שאין השפעה, אבל זה לא מדויק. היא שונה ביחס לתקופות מסוימות בעבר, היא לא גדולה מאוד, אבל קיימת".
בעבודת הדוקטורט שלו, שנכתבה לפני כ־15 שנה ועסקה במצב ביקורת הספרות העברית, קשר גלסנר את המשבר בתחום גם לאובדן רחב יותר של פרויקטים קולקטיביים ואידיאולוגיות משותפות. בעבר, הוא אומר, המבקר יכול היה להישען על תפיסות תרבותיות מוסכמות יותר; כיום, בהיעדר קונצנזוס חברתי רחב, סמכותו פחות מובנת מאליה. אבל דווקא מהמקום הזה, הוא מציע, עולות שאלות חשובות ורלוונטיות.
"הספרות מחפשת את עצמה ואת הזהות שלה", הוא אומר. "האם היא רק בידורית, או יותר מבידורית, ובאיזה כיוון? מה המשמעות של הקריאה בעידן שלנו? השאלות האלה נובעות גם ממצוקה, אבל הן מחזירות את השאלות הגדולות כמו למה קוראים ומה אנחנו מחפשים בספרות". בעיניו, ככל שהספרות נעשית פחות מובנת מאליה, כך גדל הצורך במבקר שאינו מסתפק בהתייחסות צרכנית לספר מסוים, אלא מסוגל להציע תפיסת עולם רחבה יותר ביחס לשאלה מה ספרות יכולה לעשות. "כמבקר, מושך אותי להבין מה זו ספרות גדולה, מה התחום הזה מבקש להשיג ומה הוא רוצה ליצור בעולם".
נועה שקרג'י | צילום: אריק סולטן
הדיון הזה, מוסיף גלסנר, אינו יכול להישאר רק במישור העקרוני. אם ביקורת היא מקצוע שדורש ידע, טעם, יכולת השוואה וכישרון כתיבה, הרי שגם התנאים שבהם היא נכתבת אינם עניין שולי. הוא מספר על פנייה שקיבל בעבר לכתוב מאמר לספר על מצב הביקורת. "סירבתי לכתוב ללא תשלום ולכן לא השתתפתי", הוא אומר. "אני חושב שהסיפור הזה סימפטומטי, כי חלק ממצב הביקורת קשור בתשלום שמקבלים המבקרים. מהרבה בחינות, כתיבת ביקורות אינה מתגמלת. זו סצנה קטנה מאוד, ואלא אם כן כל הביקורות שלך חיוביות, אתה צריך זהות מקצועית מינימלית שתאפשר לך להתבטא בחופשיות".
בעבר, הוא מזכיר, אנשי אקדמיה כמו גרשון שקד ודן מירון כתבו ביקורת כחלק טבעי ממעמדם ומעבודתם; היום הבמות הצטמצמו, השכר ירד, והבחירה להיות מבקר דורשת מידה לא קטנה של שיגעון לדבר. "צריך להבין שזה מקצוע", הוא אומר. "יש מבקרים פעילים מעניינים, אבל צריך להיות קצת משוגע לדבר כדי לבחור בזה. ואני חייב להגיד שזה כיף, מעניין לחשוב על ספרים ומעניין להתנסח".
ובכל זאת, גם כשהוא מדבר על היחלשות הבמות ועל תנאי העבודה של המבקרים, גלסנר אינו שותף למספידים את התחום. "כל עוד תהיה ספרות, תהיה ביקורת ספרות. זה כמו שאיפה ונשיפה".
בשבח העדינות
נועה שקרג'י, עורכת כתב העת לביקורת "מעלה", מבקשת לראות ביקורת רצינית ומוקפדת אבל גם כזו שאינה מתענגת על כוחה. "לא יכול להיות שאתעסק ביופי באופן מכוער", היא אומרת. "אם אני עושה זאת, אני סותרת את הטענה העקרונית של המבקר, שהוא מבין משהו ביופי".
בחמש שנות קיומו הפך "מעלה" למרחב דיון מרכזי. כיום כתב העת ממשיך להרחיב את תחומי העיסוק שלו, כמו הגיליון הקרוב שיעסוק בספרות ספקולטיבית. שקרג'י מצטרפת אל קודמיה ומנסחת את תפקיד המבקר: "הוא צריך להבליט את מה שטוב, להציע הקשר לספר, לקרוא קריאה קרובה יותר מהקורא הממוצע ולכתוב מתוך עניין, ממקום שבו לא הכול מוחלט. התחושה המרכזית שצריכה לעלות מתוך הטקסט שלו היא חיות: בספר עצמו, ביחסים שלי איתו, ביחסים שלי עם השדה – החיות שיש בפעולה שנקראת ספרות. כשאני קוראת זה רק אני והספר, אבל כשאני מספרת לקורא על הקריאה שלי אני צריכה לשדר לו משהו מהמפגש שלי עם הספר. הוא לא יכול לנכוח בחוויית הקריאה שלי, ואני נותנת לו איזו דלת להיכנס להתרחשות האינטימית הזאת".
כשהיא מנסה לנסח מהי ביקורת אידיאלית בעיניה, שקרג'י מונה חמישה מרכיבים: "בביקורת אידיאלית יש ידע, ארוס – הטקסט חי, מושך, מעניין – טעם, נימוקים ודוגמאות. זה טקסט שיעורר בך רצון לקרוא, או דווקא רצון שלא לקרוא, וגם בלי קשר לשאלת הקריאה, שתוכלי להגיד: למדתי משהו מהביקורת עצמה".
כשהקימה את כתב העת יחד עם שותפיה, השאיפה הייתה ליצור שפה ביקורתית חדשה שבמרכזה העדינות כערך דומיננטי. בעדינות אין הכוונה לרכות ביקורתית ולהימנעות משיפוט, אלא לתדר כולל ולניסיון לומר דברים כך שיוכלו להישמע, להישאר פתוחים לשיח, וליצור שינוי.
"עדינות היא דבר שמעסיק אותי מאוד, גם במישור האסתטי", היא אומרת. "אם את רוצה להגיד משהו ולחולל שינוי – לבן זוג, לילד או לחברה – תחשבי איך לומר את זה בעדינות. הקרבה, האהבה והמחויבות למשהו תובעות מאיתנו להתבונן בו מקרוב, ולמצוא את הדרך להתנסח ככה שיהיה אפשר לשנות. השיחה היא כזו שאנחנו לא סוגרים את הדיון, אין לנו עניין להגיד את המילה האחרונה. אנחנו שואפים לעשות את העבודה במקסימום יעילות ובמינימום נזק וכאב".
חילופי הדורות השפיעו על אופייה של הביקורת, אומרת שקרג'י. "בעבר לביקורת היה הרבה מאוד כוח וסמכות, ולעיתים הכוח היה מפתה מדי. היום הכוח לא מספיק מפתה כי אין מספיק כוח, ואז אפשר לדבר אחרת. היום אנחנו כבר לא כל כך מתעסקים באלימות או בפסילת ספרים, המציאות היא אחרת. נכנסו קולות חדשים, צעירים, שמלכתחילה לא מעוניינים בכוח. לא מעניין אותם לסגור את הדיון ולהגיד את המילה האחרונה".
מול הכתיבה החופשית על ספרים ברשתות, שקרג'י אינה מבקשת לחזור אל הבמות הישנות כאל מקור הסמכות היחיד ואינה בודקת היכן הטקסט מתפרסם, אלא איזה תהליך הוא עבר ומהי מידת הרצינות שהושקעה בו. "זו טעות לחשוב שהפלטפורמה היא זו שקובעת את הרצינות של הדברים. רצינות יש גם ברשתות וגם בדפוס, ובשניהם אפשר למצוא גם חוסר רצינות. לא הנגישות מייצרת את האיכות, אלא מידת ההשקעה ביצירה. טקסט שנשלח אלינו יתפרסם בכפוף לאיכות העבודה והמוכנות להשקיע. כתב העת פתוח לכולם, אבל הוא דורש תהליך עבודה מקצועי ורציני. אנשים מאוד רוצים שיתייחסו ליצירה שלהם", היא אומרת. "אבל תשומת לב לא יכולה להידרש רק בכיוון אחד. אם אני קוראת יצירה שלא הושקעה בה תשומת לב, אני לא רוצה להשיב לה תשומת לב".
במובן הזה, גם הימנעות היא מעשה ביקורתי. "חלק ממה שהעידן הדיגיטלי עשה הוא ריבוי, ולכן מתפקיד הביקורת הוא להדגיש. כשלא כותבים על ספר זו גם אמירה. אנחנו לא רוצים לקדם אג'נדה של מהו ספר טוב ומה לא, אלא אג'נדה של איך נראית ביקורת טובה ואיך נראית ביקורת לא טובה".
גם בנוגע להשפעתה של ביקורת על הצלחה של ספר, שקרג'י מתנסחת בזהירות. "אני לא רואה קשר בין ביקורת ספר ובין הרכישה שלו. ראיון עם הסופר משפיע על קנייה הרבה יותר. ביקורת היא טקסט לאנשים שמעוניינים בעצם הביקורת, גם אם הם לא יקראו ולא מתכננים לקרוא את הספר. הם מעוניינים בכתיבה על הספר, לא בספר. בעיניי, הדבר הכי משמח הוא לגלות שכתבתי משהו והוא מעניין אדם אחר, ולדבר הזה יש אדוות. אם יש מישהו שהתעניין וכתב עליו, עוד אנשים יתעניינו בו, וזו ההצלחה".