"הספר שלך יכול להיות רב המכר הבא!", הכריזה המודעה הדרמטית של הוצאת הספרים הוותיקה והנחשבת "עם עובד", וקטעה את הגלילה האינסופית שלי. האומנם? התרגשתי מההבטחה והקשתי על הפרסום כדי לקבל פרטים. התברר שההצהרה האופטימית היא למעשה פרסומת לשירות חדש שההוצאה משיקה: אם תשלחו את כתב היד הספרותי שלכם, תשלמו 580 שקלים ותמתינו שלושה חודשים, תקבלו חוות דעת על פרי מקלדתכם. אם זה לא נשמע לכם כמו מוצר חדש במיוחד, זה כי מדובר במוצר די ישן: קוראים לזה לקטורה, והוצאות הספרים עושות זאת מאז היווסדן. מה שחדש הוא המחיר.
האנקדוטה הזו אינה יוצאת דופן. זוהי משיכת מכחול אחת מתוך תמונה גדולה, שבמסגרתה הוצאות הספרים הגדולות והוותיקות, אלה ששמן הולך לפניהם וסמליהן נחשבים לחותמת איכות, מתקשות להתפרנס מהמוצר המרכזי שלהן עקב הירידה החריפה במכירות הספרים שנמשכת כבר מעל עשור. כאפיק הכנסה נוסף הן מוכרות את שירותי ההוצאה שלהן – במקרה הזה, תהליך המיון והלקטורה – כדי להחזיק את הראש מעל המים בתחום שהפופולריות שלו הולכת וצונחת.
אומנם איש בישראל אינו נכנס לתחום הכתיבה כדי להתעשר, ובכל זאת, בשנים האחרונות נראה שהמצב מידרדר. הצניחה המתמשכת במכירות השפיעה באופן דרמטי על הפן הכלכלי של עולם הספרים הישראלי, ואילצה את כל הנוגעים בו להתאים את עצמם ולמצוא דרכים חדשות להתפרנס מהמילה הכתובה. לקראת שבוע הספר שוחחתי עם שלל דמויות מהתחום, בניסיון לשרטט את מערכת היחסים הסבוכה בין מילים לשקלים, ולהבין כיצד למרות ההיתכנות הכלכלית הפוחתת משנה לשנה, מספר הכותרים המודפס כאן רק הולך וגדל.
מהו רב מכר
"2008 הייתה שנת השיא של הקריאה בעולם", מציין אבי שומר, מנכ"ל רשת צומת ספרים. "בשנה שאחריה, 2009, פייסבוק פרץ, הסמארטפונים התחילו להימכר, ונטפליקס תקעה יתד. מאז חווינו ירידה מאוד גדולה בקריאה. האוכלוסייה בארץ הוכפלה מאז, כלומר היינו אמורים לראות הכפלה בהיקף הקריאה, אבל במקום זה אנחנו חווים ירידה קיצונית. פעם הביטוי רב־מכר בישראל התייחס לספר שמכר 40־50 אלף עותקים, היום מדברים על 3,000".
המגמה הזו איננה חד־כיוונית; מדי פעם השוק חווה עליות של סוגות מסוימות. "ב־2018 ראינו פריחה במכירת ספרי ילדים, אולי הורים הבינו שלא מספיק לתת להם לראות טלוויזיה", אומר שומר. "הייתה גם פריצה של ספרי עיון בכל העולם - ספרי 'האו טו', איך לעשות כסף, הרבה נושאים פסיכולוגיים. ב־2019 התחילה הפריצה של הספרות הרומנטית, שהיום היא 15־20 אחוז מהספרים שנמכרים בארץ ובעולם. בישראל היה 7 באוקטובר וספרים על המלחמה שהצליחו, למשל 'חטוף' של אלי שרעבי שמכר מאות אלפי עותקים".
את המספרים הנמוכים מסבירה לא רק התחרות עם המסכים והנייד, אלא התחרות בין הספרים לבין עצמם. "אחד הדברים שפוגעים במכירות הוא כמות הספרים", מסביר שומר. "מגיעים אלינו לרשת 5,000־6,000 ספרים בשנה, זו כמות שקשה לטפל בה. הוצאות הספרים מתחרות בעצמן. זה קורה לא רק אצלנו; בארצות הברית יצאו בשנה שעברה 640 אלף ספרים. הוצאת ספר נעשית היום בקלות בלתי נתפסת, לא משנה אם הוא ראוי או לא".
האינפלציה בכמות הספרים קשורה למה ששומר מכנה "הוצאות ממומנות" – הוצאות ספרים שמקבלות מהמחבר תשלום כדי שספרו יראה אור במסגרתן. "ההוצאה לוקחת מהסופר עשרות אלפי שקלים, לפעמים 80 אלף. פעם הייתה הקפדה על איכות הכתיבה, היום מגיעים לשוק ספרים בלתי מסוננים. יש סופרים שחושבים שכתבו את רב המכר הבא, מוכרים מאה עותקים, ואז מתקשרים אליי לשאול מה לעשות עם השאר".
למעשה, המונח "הוצאות ממומנות" אינו מדויק, משום שגם רוב ההוצאות המסורתיות גובות בשנים האחרונות תשלום מסופרים, לפחות מחלקם הגדול. ״הוצאות הספרים הגדולות הובילו את המגמה, הן ראו שאפשר, וההוצאות העצמאיות הלכו בעקבותיהם״.
אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים | צילום: ורד פרקש
השוק עשוי גם להתאושש בעתיד?
"אנחנו רואים גידול בשנים האחרונות, של שניים־שלושה אחוזים. זה לא גידול דו־ספרתי, אבל צריך להיות אופטימיים. הענף חי ובועט".
לפני כמה שנים אמרת בריאיון שהמוצר הכי נמכר בחנויות הספרים שלך הוא מטען לנייד. זה עדיין נכון?
"זה משפט נחמד בתור גימיק", מחייך שומר. "המוצר הכי נמכר הוא ספרים, פשוט לא ספר ספציפי. ספרים הם 70 אחוז מהמכר שלנו, והשאר הם משחקים ומוצרים נלווים".
ששת אלפי הכותרים ששומר מתמודד איתם הם אפילו לא כל הספרים שיוצאים בישראל בשנה. על פי נתוני הספרייה הלאומית, בשנת 2025 יצאו בישראל 8,573 ספרים – מספר שיא לאחר צניחה מסוימת בתקופת המלחמה ולפניה בקורונה. 1,544 מהספרים יצאו בפורמט דיגיטלי בלבד, ו־1,529 בהוצאה עצמית של המחבר או משפחתו – כלומר בלי להיעזר באף הוצאה, "ממומנת" או לא. בחלוקה לסוגות, תחום היהדות מוביל עם לא פחות מ־2,090 כותרים, אחריו 1,693 ספרי פרוזה חדשים שיצאו השנה, ו־1,555 ספרי ילדים ונוער. תחת הכותרת "תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל", שאליה משויכים גם ספרים על המלחמה האחרונה, פורסמו בשנה החולפת 1,002 ספרים.
"אנחנו רואים עלייה מתמדת בהוצאה עצמית", אומרת אהבה כהן, מנהלת תחום קטלוג בספרייה הלאומית. "האמצעים הטכנולוגיים להוצאה עצמית יותר נפוצים עכשיו, והאפשרות יותר נגישה".
מהזווית שלך כמקטלגת, איך את רואה את ההתפתחות בתחום לאורך השנים?
"הרבה שנים מנבאים שההוצאה לאור תדעך כי יש אינטרנט, רשתות חברתיות, דרכים חדשות לחלוק טקסטים. ואכן יש נושאים מסוימים שבאמת עברו ברובם לרשת, כמו ספרי זיכרון וספרי מסעות. אבל בגדול, בכל שנה יש יותר ויותר ספרים. הגידול קורה בכל הקטגוריות – ספרי דת וספרי קומיקס, ספרי ילדים וספרי חקר. אין שום דעיכה".
תעשייה להגשמת חלומות
אם כן, תמונת המצב בשוק הספרים מכילה שתי תנועות הפוכות: מצד אחד פחות ופחות קוראים, מצד שני יותר ויותר כותבים. "מבחינת הקוראים, השוק הולך ומצטמצם", אומרת הסופרת והעורכת נגה אלבלך, עורכת ראשית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ועד לא מכבר מנכ"לית ההוצאה. "למעט סוגת הספרות הרומנטית, בני נוער פחות קוראים מבעבר, וגם מבוגרים שבעבר קראו יותר, היום קוראים פחות. זו המגמה. מצד שני, יש פריחה של כתיבה. סדנאות כתיבה, הוצאות עצמיות, אינפלציית ספרים. הביקוש מצטמצם, ההיצע מתרחב".
נגה אלבלך, הקיבוץ המאוחד | צילום: טל מולכו
המצב הבלתי הגיוני מבחינה כלכלית מתבטא בבהירות במספרים: "אם פעם כל ספר שלנו היה מוכר בקלות מהדורה, כלומר 3,000 עותקים, היום ספרים מוכרים מאות בודדות. זה שם את ההוצאות בבעיה: בין אם יש קורא אחד ובין אם עשרת אלפים – עבורנו זו אותה עבודה: לערוך, לעמד, להדפיס. אבל אם אין מי שיקנה את הספרים, קשה לכסות את עלויות ההוצאה".
מה עושים כדי לפצות על הפער?
"אצלנו בקיבוץ המאוחד, גיוס תמיכות הוא חלק משמעותי מחיי ההוצאה. תמיכות מגופי תרבות בעולם, ממשרד התרבות וממפעל הפיס. יש הרבה דברים שלא היינו יכולים להוציא בלי תמיכות, כמו ספרי שירה ועיון. לפעמים יש שיתופי פעולה עם גופים נוספים, כמו קרנות מחקר. עושים מה שאפשר כדי שלא נצטרך להכניס את היד לכיס של הכותב, אם כי לאחרונה התחלנו לבקש השתתפות כלשהי גם מהכותבים. לפעמים אין ברירה".
סופרים יכולים גם להרוויח מספרים?
"התמלוגים נמוכים, שקלים בודדים לספר. פה ושם, כשספרים מצליחים, זה יכול להצטבר לסכום נאה, אבל לא משהו שאפשר לחיות ממנו".
מה מביא אנשים להוציא ספר שאולי הם יפסידו כסף בגללו?
"זה בוער בהם, הם רוצים להביע את עצמם, להשמיע קול, ויש גם כאלה שעושים את זה כל־כך יפה. זה התמריץ".
אף שסעיף המימון אולי דומה, אלבלך מבקשת להבהיר את ההבדל הקיים עדיין בינם ובין ההוצאות המכונות "עצמאיות": "יש תעשייה שלמה שמגשימה חלומות תמורת סכומים גבוהים מהסופר, בלי לבצע סינון. בקיבוץ המאוחד, 98־99 אחוזים מכתבי היד שמגיעים אלינו לא מודפסים. מתקבל בערך כתב־יד אחד בשנה בפרוזה של סופר ביכורים".
המצב הזה חדש? בעבר ההוצאות כן היו יכולות להתקיים רק ממכירת ספרים?
"ודאי. עד לא מזמן, זה היה עולם אחר. שירה היא תחום שנתמך כבר הרבה שנים, אבל בפרוזה זה שינוי של 5־10 השנים האחרונות. פעם גם שמות לא גדולים יכלו למכור אלפים בקלות".
בהכשרתך את גם כלכלנית. מה לדעתך יקרה בעוד כמה שנים למוצר שהביקוש אליו לא מצדיק את ההיצע?
"כבר עכשיו רואים את השינוי בשיווי המשקל, בכך שהדפסת הספרים עוברת למימון הסופרים עצמם. זה סוג אחד של התפתחות. יכולה להיות גם התפתחות אחרת: בארצות הברית רואים לאחרונה חזרה לספרים. ענקית הספרים 'בארנס אנד נובלס' רק סגרה סניפים לאורך עשורים, וב־2025 נפתחו 60 סניפים חדשים. הקריאה חוזרת להיות אופנתית. בארץ זה עוד לא קורה, אבל יכול להיות שזה יגיע אלינו. אפשרות נוספת שאני רואה היא שהספרים יהפכו לתעשייה מובחנת מאוד. כמו למשל מוזיקה קלאסית. יש לה קהל, אומנם מצומצם מאוד, ובכל זאת היא ממשיכה להתקיים. אני לא חושבת שעולם הספרים ייכחד".
הימור ספרותי
אל התווך הזה - שבו ספרים הפכו ליצור לא־מוצדק־כלכלית, אבל כותביהם עדיין חפצים לראותם מודפסים וכרוכים - נכנסה בין השאר הסופרת והעורכת אורנה לנדאו. בעברה היא שימשה כראש מדור ספרות מתורגמת בכנרת־זמורה־דביר, והייתה שותפה בהקמת הוצאת שתיים. כיום היא מו"לית ועורכת ראשית בהוצאת התחנה.
אורנה לנדאו, הוצאת התחנה | צילום: אריק סולטן
"לפני עשור, ספר ביכורים טוב יכול היה לצאת בהוצאה מסורתית במודל המסורתי. היום זה כמעט בלתי אפשרי", מעידה לנדאו. "כדי שהוצאה תרוויח על ספר היא צריכה למכור 4,000 עותקים. היום כמעט לא רואים דבר כזה. התוצאה היא שיש ספרי ביכורים מצוינים שאף אחד לא רוצה להוציא. אין לי קובלנה כלפי ההוצאות המסורתיות, אף אחד לא אמור להתרושש מלהוציא ספרים. אבל בשעתו כשנתקלתי בספרים שהרגשתי שהם מצוינים וחייבים לראות אור, זה שיגע אותי".
המודל שאימצה לנדאו כדי לפתור את הבעיה הוא משהו באמצע הדרך בין הוצאה עצמית להוצאה מסורתית. מצד אחד, ההוצאה מפעילה לקטורה מחמירה, ודוחה לדברי לנדאו יותר מ־90 אחוזים מכתבי היד שמגיעים אליה. "תמיד היו קיימות הוצאות שהן בתי דפוס משודרגים, שמוציאים מה שנותנים להם, ללא עריכה, ועם מעצבים ומעמדים חלטורה. אני החלטתי שההוצאה תעמוד בסטנדרטים המקצועיים הגבוהים ביותר", מצהירה לנדאו. עם זאת, ההוצאה איננה מתיימרת לספק גב כלכלי ולהשקיע כספית בספרים, אלא גובה את כל העלויות מהסופר. "אנחנו במצב שבו ההוצאות לא יכולות להמר על ספרים, אבל אני מאפשרת לסופרים להמר על הספרים של עצמם".
הוצאות מהסוג הזה מספקות לסופרים מה שלא ניתן בדרך כלל להשיג בהוצאה עצמית: אפשרות להגיש מועמדות לפרסים, וסיכוי להתייחסות תקשורתית. "זה מודל שממלא תפקיד חשוב בשוק שהגיע למבוי סתום, והוא מאפשר להוציא ספר איכותי בעולם שבו מצב שוק הספרים הוא במילה אחת רע, ובשתי מילים רע מאוד".
אמרת שנתקלת בספרים מצוינים ש"חייבים לראות אור". למה בעצם הם חייבים, אם אין היענות וביקוש? למה שוק הספרים ממשיך לייצר מוצר שלא מספיק נמכר?
"אם נגיד 'אין לזה ביקוש אז בואו נסגור', אפשר לסגור הרבה דברים – תיאטראות, גלריות. אם קנה המידה היחיד הוא השוק, אז שלא יצאו ספרים. אבל אני חושבת שחברה תוססת צריכה גם זירה ספרותית לביטוי רחשי לב ולהחלפת רעיונות. ספרות היא מדורת שבט. היא אולי קטנה, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לשפוך עליה מים".
כאשר אני מבקשת לרדת לפסים מעשיים ושואלת כמה עולה להוציא ספר בהוצאת התחנה, מתברר שהתשובה מורכבת. "הטווח נע בין 20 ל־50 אלף שקל. זה תלוי מאוד: מה אורך הספר? את מפיצה בכל חנויות הספרים או מסתפקת בחנויות הפרטיות? עם יחסי ציבור או בלי? מה גודל המהדורה? אחרי ההשקעה הזו, כל הרווחים הולכים לסופר, כל הזכויות שלו, ורוב מוחלט של התגמולים. זה אומר שיש סיכוי להחזיר חלק גדול מההוצאה. ואם הספר כן מצליח ונמכר בכמה אלפי עותקים, הרווחת הרבה יותר משהיית מרוויחה בהוצאה מסורתית".
כמה מקבלים בתמלוגים על כל ספר שנמכר?
"החנויות מעבירות להוצאה בין 15 ל־25 שקלים על כל עותק. הוצאת התחנה מעבירה לסופר מאה אחוז מהתמלוגים באלף העותקים הראשונים, ו־85 אחוז בהמשך. לכן, בממוצע, אם תמכרי אלפיים עותקים תכסי את מחיר הספר, ומכאן ואילך ההימור עובד לטובתך. אבל רוב הספרים לא מוכרים אלפיים עותקים".
אפשרות נוספת שהמודל הזה מספק היא מכירה עצמאית של הספרים. מכיוון שהסופר שילם על ההדפסה, הספרים שייכים לו, ואם הוא רוצה למכור אותם בעצמו – לחברים, לקהל ברשתות החברתיות או בכנסים – הוא מקבל תשלום מלא. לדברי לנדאו, "ככה אפשר לכסות את ההשקעה אפילו תוך 500 עותקים". בהוצאות המסורתיות, לעומת זאת, סופר שרוצה למכור בעצמו את ספריו, צריך לרכוש אותם לפני כן מההוצאה.
"קיבלתי מעל 500 כתבי יד בשנתיים האחרונות, את רובם המכריע דחיתי", מספרת לנדאו. "אני לא מנסה לשדל אנשים לפרסם ספרים. להפך, אני כמו הרב שמנסה לשכנע את מי שבא להתגייר שלא יעשה את זה. אני אומרת לכולם גלויות – הסיכוי שתרוויח לא גדול. רק כשליש מהסופרים מחזירים את ההשקעה או מרוויחים. יש דברים שאנשים עושים בלי להניב רווחים. זה עולה כמו שבוע של חופשה משפחתית בחו"ל, או כמו תואר שני בתחום מעניין אבל לא מקדם כלכלית. אנשים רוצים לבטא את עצמם, הם מרגישים שיש להם יצירה בעלת ערך ורוצים לחלוק אותה. גם אם הם מפסידים כסף, זה שווה להם".
דרך נוספת להסתכל על העניין היא להבין שהרווח הפוטנציאלי מהוצאת ספר אינו מסתכם בשורת הסכום הישירה. "המחשבה שלפיה אם הוצאתי ספר והחזרתי רק חצי מהעלות הפסדתי, היא לא בהכרח נכונה. לספרים יש עדיין הון סימבולי. כמחברת ספר את עשויה להיות מוזמנת להרצאות, לבתי ספר, להעביר סדנאות כתיבה. יש הרבה דרכים שבהן ההוצאה הכספית יכולה לחזור, גם אם באופן עקיף".
איך את רואה את המצב בשוק מתפתח לטווח הרחוק?
"העובדה שנוצרו מודלים חדשים להוצאת ספרים מבורכת בעיניי. ישנו המודל של 'הדפסה לפי דרישה', שמאפשר להוציא ספר בהשקעה ראשונית נמוכה יותר. עולם הספרות עבר איזושהי דמוקרטיזציה, ויש פתיחות לרעיונות אחרים. זה הופך את הספרות למגוונת יותר, ואני רואה בזה יתרון".
תרמית פירמידה
"הרבה פעמים במפגשי קוראים", מספר הסופר אופיר טושה גפלה, "שואלים אותי שאלה נאיבית מאוד: 'תגיד, אפשר לחיות מכתיבת ספרים?'. ואני עונה: 'כן, אם נשארו לך שלושה חודשים לחיות'". גפלה, מהסופרים הפעילים בישראל, חתום על עשרה ספרים; הראשון פורסם ב־2004, והאחרון עד כה בשנה שעברה. כמו סופרים רבים אחרים הוא עוסק גם בהוראת כתיבה, ומלמד בין השאר בבית הספר לקולנוע סם שפיגל ובאוניברסיטת בן־גוריון.
אופיר טושה גפלה | צילום: אריק סולטן
גפלה מתאר גם הוא את הפערים בהיקפי המכירות לאורך השנים. "מ'עולם הסוף' (2004) ו'ביום שהמוזיקה מתה' (2010) מכרתי עשרות אלפי עותקים. היום חריג מאוד שספר ימכור רבבות עותקים. אם הוא מגיע לכמה אלפים זה הישג. השוק השתנה. יש לי מזל שאני סופר ותיק. סופר חדש, ברוב מוחלט של ההוצאות צריך לשלם על התהליך".
איך משפיעה עליך ככותב הידיעה שהרבה פחות ספרים נרכשים היום?
"זה לא משפיע עלי, לא מעסיק אותי כמה אני מוכר. ברור, כל סופר רוצה שכמה שיותר אנשים יקנו ויקראו, אבל אני לא חושב במונחים האלה. אם מישהו חושב שהוא יתעשר מכתיבת ספרים פה, צפוי לו מפח נפש. היום אנשים מוכנים להפסיד כסף כדי להוציא ספר. יש להם פנטזיה להוציא ספר שהשם שלהם יהיה עליו, והם מוכנים לשלם עליה הרבה".
לצד תמונת המצב העגומה, גפלה מבקש לסייג: "אני לא רוצה להישמע כאילו אני מתלונן. את כל העבודות שלי בעשרים השנים האחרונות קיבלתי בזכות הספרים. אם מסתכלים על כמה אנשים נטו קנו את הספרים שלך, זה דבר אחד, אבל זו טעות להסתכל על זה רק כך. לא מתעשרים מהספרים עצמם אלא ממה שאתה מקבל בזכותם".
ממה הסופרים שסביבך מתפרנסים?
"כל הסופרים הישראלים שאני מכיר ומיודד איתם, מלמדים. יש גם כאלה עם מקצועות אחרים, נפרדים לגמרי מהכתיבה: ישי שריד, למשל, הוא עורך דין. אבל רוב הסופרים שאני מכיר מלמדים כפרנסה עיקרית".
אם תרצו, כך נוצרת מעין תרמית פירמידה ספרותית: הסופרים, שאינם יכולים להתפרנס מכתיבה בלבד, מתפרנסים מהוראת הכתיבה. כאשר הם מלמדים כתיבה הם מייצרים סופרים נוספים, שבתורם לא יוכלו להתפרנס מספריהם אלא ממשרות ההוראה שיקבלו בעקבותיהם, שבהן ילמדו דור נוסף של סופרים, וחוזר חלילה.
השוק הקטן של דוברי העברית איננו מאפשר לכותביה להתפרנס מיצירתם. במדינות אחרות, המצב שונה. "סופר אמריקני שאני מיודד איתו", מספר גפלה, "הוציא ספר שאפילו לא היה רב מכר אבל הייתה לו תהודה מסוימת, והוא חי מהספר הזה חמש שנים. לא מזמן ביקרתי אצל סופר ידוע שמתורגם לעשרים ומשהו שפות. האיש מחלק את יומו בין קריאה לכתיבה, וזהו".
תרגומים הם נושא מורכב בישראל: "זו דלת כלכלית משמעותית מאוד, והיא כמעט נעולה בפנינו. זה היה כך עוד לפני המלחמה, אין הרבה ספרות ישראלית שמתורגמת לשפות זרות. אחרי שבעה באוקטובר זו כבר קטסטרופה. מאוד קשה למכור ספרות ישראלית בעולם".
תופעה חדשה נוספת שגפלה מזהה היא סופרים שהופכים להיות מעין אנשי עסקים, כפי שהוא מגדיר זאת. "אנשים ממש עובדים בשיווק של הספר שלהם. סופרת שאלה אותי באירוע ספרותי, 'תגיד, למה אתה לא עושה את זה בעצמך, בהוצאה עצמית?'. אמרתי לה, 'את חושבת שיש לי רגע פנוי לכל הכאב ראש הזה?'. היא סיפרה שבגלל שבחרה בהוצאה עצמית, היא הרוויחה הרבה. אני מצדיע לה, אבל זה דורש המון משאבים של זמן ואנרגיה. אולי אני עושה טעות, אבל אין סיכוי שאתעסק בשיווק".
הרווח העקיף
גפלה הזכיר את היותו בר־מזל כסופר בעל ותק בתקופה כזו, שאיננה מאירה פנים לכותבים חדשים. בהמשך לכך ביקשתי לשמוע את זווית מבטם של כמה מסופרי הביכורים של השנים האחרונות; הם העדיפו לא להיות מצוטטים בכתבה בשמם.
טל (שם בדוי) הוציא את ספרו הראשון באחת ההוצאות הגדולות לפני מספר שנים, ודווקא לא התבקש להשתתף בעלות ההוצאה. הוא מכר מאז כ־2,500 עותקים – הצלחה במונחי ימינו – וקיבל עליהם תמלוגים של כ־3,500 שקלים. "הרווח האמיתי בא מדברים אחרים", הוא מספר. "כשאתה הופך לסופר, יש לך סוג של תו איכות ומזמינים אותך לדברים. בחיים לא הייתי מגיע להעביר סדנאות במוסדות תרבות אם לא הייתי מוציא ספר בהוצאה גדולה".
טל גם מוכר את ספריו באופן עצמאי. כדי לעשות זאת, כאמור, הוא צריך לרכוש אותם מההוצאה. "בשבוע הספר, בקטע מביך, אני פשוט קונה את הספרים של עצמי בשלושים שקלים לעותק – זה הכי זול שמצאתי. אני מוכר אותם ב־60־70 שקלים, ואז יש רווח אמיתי. אתה לא מרגיש שמכרת את הספר שלך בשקל וחצי".
"יש בעיה עם המודלים של תמחור ספרים", אומרת שרה, שהוציאה גם היא ספר ביכורים מצליח לפני כשנתיים. "כל אדם שעיניו בראשו מסתכל על האקסל ואומר: זה לא מתכנס. בגלל שבדרך כלל סופרים הם אנשי מילים ולא אנשי אקסלים, קשה להם להבין ולקבל את המצב".
פערי התיווך אינם מיטיבים עם כיסם של הסופרים: "אם אני מוכרת עצמאית אלף ספרים בשישים שקל, קיבלתי 60 אלף שקל. אם החנות מכרה אלף ספרים שלי בשישים שקל, במודלים של רוב ההוצאות אני אקבל בין 1,000 ל־5,000 שקל. כך שמי שמוכר דרך חנויות ספרים לא עושה את זה בשביל הכסף, הוא עושה את זה בשביל ההכרה. הוא רוצה את הכתבות, את היח"צ, הוא רוצה להיות 'סופר' כדי שיזמינו אותו להרצאות, סדנאות ומפגשים, ושם אפשר להרוויח. החנויות אומרות, במידה רבה של צדק: אנחנו לא משלמות לסופרים הרבה, אבל אנחנו השער שלכם להכרה. ספרות עצמאית לחלוטין מתקשה לקבל תשומת לב תקשורתית. לסופר יש משולש צרכים: כסף, קריירה או כבוד, ולהגיע לקוראים. בדרך כלל קשה לקבל את שלושתם".
כך נוצר מצב מעניין, שבו הפונים להוצאה עצמית מגיעים משני קצות הסקאלה של ההכרה הציבורית: כאלה שלא הצליחו להתקבל להוצאות הגדולות, או כאלה שלא היו זקוקים להן. חנוך דאום ועמית סגל, למשל, הוציאו את ספריהם בהוצאה עצמית כדי לגזור בעצמם את מלוא הקופון, אף שהוצאות רבות היו שמחות מן הסתם לקבל את כתב היד שלהם.
"אנחנו חיים על האדים של העבר, האתוס הוותיק של הספרות ושל מעמד המילה הכתובה. אבל האתוס הזה לא תואם את המציאות היום", אומרת שרה. "אלא אם כן נורא בוער לך להוציא ספר, אין שום סיבה או היגיון כלכלי לעשות דבר כזה".
וירג'יניה וולף והדודה שלי
"לפני כמה שנים מישהו אמר שעדיין יש פער בין מספר הסופרים למספר הקוראים, אבל הוא מצטמצם ועומד להתחלף", מחייך בצער איש הספרות ומבקר התרבות יובל פלוטקין. "אני מרגיש שהיום זה כבר קרה, יש יותר כותבים מקוראים".
יובל פלוטקין | צילום: יעל אילן
איך זה קרה?
"ספרים היו פופולריים מאוד לאורך ההיסטוריה לא כי אנשים ראו בזה מוצר תרבותי נשגב, אלא כי זה היה הדבר הכי מבדר שאפשר היה לעשות. מאז הומצאו דברים מבדרים יותר. מאוד קשה להתחרות באופן שבו המסכים הקטנים פונים לחשקים שלנו. המוח מושפע מהם ומתמכר אליהם הרבה יותר מהר. אולגה טוקרצ'וק, זוכת פרס נובל לספרות, אמרה לאחרונה שלא תכתוב עוד רומנים אלא רק סיפורים קצרים, כי לאנשים כבר אין קשב. בישראל, גם המתח המתמיד שאנחנו חיים בו משפיע על רמות הקשב. קשה לחזור בזמן לסיפורים של ג'ורג' אליוט, בזמן שמחוץ לחלון נופלים טילים".
פלוטקין מתאר את המחירים שעשויה לגבות תרבות של כתיבה ללא קריאה. "ביטוי עצמי הוא דבר ראוי, אבל כשאין היכרות עם עולם הספרות, הכתיבה דלה יותר. הניתוק מהרשת הספרותית פוגע ביכולת שלנו לנהל שיח, כי כל יצירה מתיימרת לעמוד בפני עצמה. ההוצאות העצמיות יצרו אינפלציה בכמות הספרים, בלי שיש איזשהו סינון או תיווך. ברור שבסינון ובתיווך יכול להיות משהו ברנז'אי ואליטיסטי, אבל במצב הזה לפחות היה שיח בין ספרים מסוימים, היום אין. מרוב ספרים לא רואים את הספרות. היום התחושה היא שלכל אחד יש סיפור, אז למה שאקרא דווקא את וירג'יניה וולף? במה היא יותר טובה מדודה שלי שמפרסמת עכשיו ספר זיכרונות? בסוף אנשים לא קוראים את זה ולא את זה".
במה וירג'יניה וולף אכן יותר טובה מדודה שלי?
"אני בעד דודות. אני דוד, וגם וירג'יניה וולף הייתה דודה. אבל הייתה לה גם אמביציה לחולל תמורה באופן שבו ספרות נכתבת ונקראת, והשפעה אדירה על הספרות שנכתבה במאה השנים האחרונות. וולף לא ראתה בספרות כלי תרפויטי בלבד או הזדמנות לגולל אנקדוטות מחייה. היא תפסה את עצמה כחוליה בשושלת של הספרות, ורצתה לקחת חלק פעיל בשיחה רב־דורית. האם מסתובבים בינינו כיום סופרים גאונים כמו וירג'יניה וולף? בהחלט יכול להיות. אם כן, סביר להניח שהם קראו את וירג'יניה וולף".
אתה חושב שהספרות צריכה להשתנות ולהתאים את עצמה לקהל ולביקוש? כמו סדרות שהתחילו לצלם לאורך ולא לרוחב, כך שיתאימו לצפייה בנייד?
"אנחנו רואים עליה בספרות פרגמנטרית (המורכבת מקטעים קצרים, נפרדים; ר"ג). זו סוגה שהייתה קיימת גם בעבר, וטוב שיש כזו גם היום. אבל אני חושב שאנחנו צריכים מגוון: פרגמנטים, סיפורים קצרים, נובלות, רומנים, וגם סאגות עבות כרס".
ההספדים לסוגת הרומן, אומר פלוטקין, נשמעים בעולם הספרות כבר שנים. "אני רוצה להזכיר למספידים שהרומן לא תמיד היה קיים. אם הוא יחלוף מן העולם, זה לא יהיה סוף העולם וגם לא סוף הספרות. כמה מיצירות המופת הספרותיות הכי גדולות התחילו כיצירות עממיות מדוקלמות ולאו דווקא כתובות. העיסוק האמנותי בשפה קדם לספרות הכתובה, ודאי שקדם לרומן. אני אוהב רומנים, ואם הרומן ימות אתגעגע ואתאבל עליו, אבל זה לא יהיה סוף הספרות. אני גם לא בטוח שהרומן מת. אני חושב שאחת התגובות לעליית הבינה המלאכותית תהיה דווקא חזרה לכתיבה אנושית ואותנטית, תגובת נגד של רצון להעמיק.
"אני חושב שיש משהו מאוד מזיק בכל קמפייני הגעואעלד האלה", מסכם פלוטקין. "הם אומרים לאנשים 'אל תוותרו על הספרות, ספרות זה חשוב', אבל כשאומרים 'תעשה משהו כי זה חשוב', זה נשמע ממש לא כיף, אלא כמו שיעורי בית. אבל לקרוא זה כל כך כיף, וזה מיטיב עם הנפש. הספרות היפה היא מעשירה, מסעירה, לא צפויה. היא לא אמורה להיות מטלה".