זו אהבה רעילה: "בעלי" מתאר אובססיה עצמית וזוגית

אנחנו כל־כך אוהבים סיפורי אהבה. אוהבים לדבר על אהבה, לרכל עליה, לצפות בה, לנתח אותה, לחפור בה, לתהות על טיבה. כבר אלפי שנים סיפורי אהבה ממלאים את התרבויות השונות שאנחנו חיים בהן ומושפעים מהן, ונדמה שכבר נאמר עליה הכול. כל סוגי הדמויות עלו וירדו בזו אחר זו מבימות הדרמה הספרותיות, והציגו בפנינו את כל סוגי הקשרים והפרידות, הנאמנויות והבגידות. ובכל זאת, תמיד אפשר לומר עוד, תמיד יש מה לחדש.

לגיבורת הספר "בעלי", שמספרת את סיפורה בגוף ראשון, יש חיים נהדרים: בית מהמם בפרבר פריזאי שקט ורגוע, בן זוג מוצלח, ילד וילדה מחונכים להפליא, עבודה מסודרת בהוראה ובתרגום, תחומי עניין, חברוֹת. הכול נראה בסדר גמור, ובכל זאת היא סובלת. לעיתים אפילו סובלת מאוד. היא סובלת משום שלמרבה ההפתעה וכנגד כל הסטטיסטיקות, היא עדיין מאוהבת בבעלה, שהיא נשואה לו כבר 13 שנים. מאוהבת כאילו הכירו עכשיו, מאוהבת כאילו הייתה נערה מתבגרת. ואם זה נשמע לכם מתוק או מרגש, חוויית חיים שאתם מתגעגעים אליה, כמהים אליה או דווקא חשים אותה בעצמכם וזה נראה לכם כמו הדבר הכי יפה בעולם, גיבורת הספר מבהירה לנו תכף ומיד שלא טוב לה. בכלל לא טוב לה. היא אומרת את זה במפורש ומבטאת את זה שוב ושוב בפעולות ובבחירות שלה.

הספר, שהזכיר לי במידה רבה את ספרה המשובח של הילה בלום, "איך לאהוב את בתך", מתאפיין בין השאר בקסם הספרותי יקר הערך של התבוננות מחודשת ושונה בחיים עצמם. התבוננות מדוקדקת, כזו שמפוררת את רגעי היום־יום לחלקיקים קטנים. אך למרות ההזרה הפואטית והמרתקת למציאות הפשוטה, הקורא נע באי־נחת, ותוהה בחשש ואולי גם באימה הולכת וגוברת על קנקנה ועל מידת יציבותה הנפשית של המספרת. התיאורים היבשים והמפורטים שלה נעים על הגבול שבין פיוטיות לחולניות.

כך למשל מספרת הגיבורה, בשוּרות שממחישות בו־זמנית הן את פירור המציאות והן את התשוקה המלבה את כל מרחביה: "איזה חוקים פיזיקליים מכתיבים את התנועה שלנו במרחב? מה קובע את המהירות ואת הכוח שלנו? מהי הנוסחה? כשאני מצטרפת ללוסי בבוקרי שבת במגרש הטניס, הגופים שלנו נפגשים באמצע הדרך: אני נכנסת בשער בית המועדון, רואה אותה יושבת על כורסה ליד הקבלה, היא מצדה מבחינה בי, קמה ומתקדמת לכיווני בזמן שאני מתקדמת לכיוונה. נקודת המפגש שלנו נמצאת באמצע האולם, וזו נראית לי דרך תנועה בריאה לחלוטין. למה החוקים ששולטים בתנועות שלי עם לוסי שונים מאלה שחלים על בעלי?" (עמ' 146).

ככל שהספר מתקדם, ברור לנו מדוע תנועותיה מול חברתה הטובה, עד כמה שהיא אכן כזו, שונות בהרבה מתנועותיה מול בעלה. עוד אנחנו הולכים ומגלים שגם תנועותיה השגרתיות, הפשוטות והחבריות, נגועות באותו שמץ טירוף שהופך אותן ללא רגילות ולא בריאות.

בן בלי שם

אנחנו לא יודעים מה שמה של גיבורת הספר, וגם שמו של אהובה נעדר. הוא אינו מופיע בשמו משום שהוא כל כולו מושא הערצה, אובייקט שכמעט אין לו פנים באמת. אין לו חולשות משלו, רצונות משלו, פחדים, כאבים, פצעים. הוא אל מיתולוגי החי לו במרומי האולימפוס ומאבד את זהותו לטובת האהבה העיוורת של אשתו שגם לה אין שם, אולי כי גם היא מאבדת את זהותה לטובת אותה אהבה, נמחקת והופכת לישות שאין לה משל עצמה דבר, וכל מה שהיא כוספת אליו, חושקת בו ועוסקת בו, באופן שמתגלה כאובססיבי וחולני יותר ויותר, זהו בעלה והוא בלבד. ניתן היה לחשוב שיש כאן אהבה אל הזולת שחורגת מן הרגיל ומקלקלת את השורה, אהבה שמחמיאה לאיש האהוב. אך נראה שלא אהבת הזולת יש כאן, אלא אהבה נרקיסיסטית של האדם את עצמו.

בקריאה פשוטה נדמה לנו, ואולי גם לגיבורת הספר, שהנושא הוא בעלה. שלשם הולכים כוחות הנפש ושם מתכלה הלב בלהבות מתישות ולא נגמרות. אך בעצם מדובר בדמות שמרוכזת בעצמה, עסוקה יום ולילה במילוי צרכיה האנוכיים והאנושיים. כל מה שעושה לה טוב ומסב לה עונג הוא נהדר, וכל מה שמפריע לה הוא רע, כולל האיש שאליו לכאורה היא עורגת. היא באמת עורגת אליו, אך לא מתעניינת בו. היא משתמשת בערגה הזו כדי למלא את חייה שלה בתשוקה, בצבע ובעניין.

אחד הביטויים לאותו נרקיסיזם הוא נושא האימהות. הוא מוזכר לכאורה בדרך אגב, אך בעצם תופס נפח רגשי חשוב. העיסוק בשאלת עול ההורות מאיר את אהבת האם לילדיה באור חיוור שמדגיש את אופי אהבתה לבעלה, ובעיקר את אהבתה לעצמה ואת חוסר היכולת שלה לחרוג באמת מעבר לעצמה. היחס אל ההורות ממחיש את חוסר היכולת וחוסר הרצון לשלוח יד חומלת ושוחרת טוב אל הזולת, אפילו הזולת הכי קרוב והכי זקוק. וכך אומרת המספרת: "אני אוהבת את הילדים שלנו, זה ברור מאליו. אני אוהבת אותם, אבל ברור גם באופן מובהק שהייתי מעדיפה לא ללדת אותם בכלל. אני אוהבת אותם, אבל הייתי מעדיפה לחיות לבד עם בעלי. היום אני חושבת שאני יכולה לומר בוודאות שאוכל לשרוד את מותו של אחד מילדינו, אבל לא את מותו של בעלי" (עמ' 94).

כמו במקומות נוספים ורבים בספר, יש כאן כנות נוגעת ללב ואפילו אמירה שיש בה קורטוב רומנטיות, גם אם מוגזמת. אך כאמור, יש כאן יותר מזה. גיבורת הספר הולכת ומתגלה כמי שאין לה גבולות, והתנהגותה, שמצליחה להפתיע שוב ושוב למרות החדגוניות של זרם התודעה המונוטוני שלה, מלמדת על משהו מכוער ולא בריא ביחסיה עם בעלה, עם ילדיה ועם עצמה.

שיגעון או כניעה

פרקי הספר מחולקים לימי השבוע, בחירה יפה שמשרתת נכון את הרעיון ואת האווירה שהספר מייצר: סדר יום מרובע, ביתי ויציב, ובתוכו נוירוטיות דקדקנית אסופה וקפדנית. הדמות הראשית מתעדת בפנקסים שונים את חייה, את חייהם. היא אוספת עדויות, תמונות, תרחישים, אפשרויות. היא מרגלת אחר בעלה בשיטות מתוחכמות ומתחזקת מערכת יחסים חשאית של שכר ועונש, המעוררת התפעלות ברמת המורכבות שלה. זוהי מערכת יחסים שרק היא, לכאורה, מזהה אותה ושומרת עליה.

ממד נוסף שהספר עושה בו שימוש ומשרת יפה את הלך נפשה של המספרת, הוא הרפרנסים הרבים ליצירות שונות, בעיקר במוזיקה אך גם בספרות ובקולנוע. אחד הרפרנסים האלה, ששב וחוזר בספר, הוא ספרה של מרגריט דיראס, "המאהב". זו איננה בחירה מפתיעה. המספרת שבויה בפנטזיה רומנטית כואבת שבה, אף שיש בית ויש ילדים והייתה חתונה יפה לפני שנים, עדיין יש כאן ניחוח של אהבה בלתי אפשרית, אהבה אסורה ופורצת גדר.

ואולי זוהי האמירה המעניינת ביותר של הספר הזה, שכתוב נהדר, בחן, בחדות ובלא מעט הומור: הזמנה להתבוננות מחודשת בחייו של זוג אשר מימש את אהבתו אי־אז, והנה יש לו בית ויש לו חיים ויש לו ילדים ויש לו הכול, ועכשיו מה. עכשיו איך ישמור על האש שלא תכבה לו. כל כך הרבה דיברו בדבר הזה, יועצי זוגיות ורבנים ואנשי דת ופסיכולוגים ופילוסופים ומטפלות, על אותה האש שצריכה להישמר ועל האפשרות לקיים חיי תשוקה בתוך ימים של שגרה ועייפות, ועל היכולת לאהוב מחדש.

והנה, הסופרת מוד ונטורה מציעה לנו את התבלין הנכון: תתאמצו לאהוב באופן חולה. שניכם, או לפחות אחד או אחת מכם. תתאמצו לאהוב באופן משולח רסן ותהפכו את עצם ההתאהבות הזו למקצוע בפני עצמו. ממש תעבדו בזה. לא בלהיות זוג טוב, אלא בלהיות אנשים שמאוהבים בצורה לא בריאה: תשקרו, תרגלו, תענישו, תבצעו אלף ואחת מניפולציות כדי לא לאבד את המתח. חולני ככל שזה יהיה, ייתכן שזו הדרך היחידה שלכם להיוותר זוג שיש בו אש.

לחילופין, ותרו על כל זה. היכנעו וחיו חיי שלווה ונחת. שבו על הספה בסלון מדי שבת ותצפו באהבתכם דועכת לאט. כך תממשו בדיוק את פחדיה של גיבורת הספר כפי שהם באים לידי ביטוי בתיאור הנפלא הבא: "בהתחלה, הנוף הרומנטי שלנו דמה למרחב אינסופי של דיונות חול, הוא עורר את סכנת ההתייבשות ואת גודלם העצום של שמי הכוכבים, את החום המחניק ביום ואת הקור הפתאומי בלילה. אחר כך הפכנו לאגם: מרחב שטוח וחלק. ראיתי את בעלי מתרגל לנוכחותי עד שכבר לא ראה שהיא נס. ראיתי את המדבר הופך לאגם" (עמ' 102).