"למקום הריק, כשבוחנים אותו מכל צדדיו, אין גבולות ואין קווי מתאר ואין צורה מוגדרת, הוא סתם גומחה של היעדר, של אפס נוכחות כתיבה". כך כותבת אביבית משמרי בספרה "הרבע הנותר", לאחר שאח ושני הורים הלכו לעולמם תוך חמש שנים והותירו אותה לבד. דומה כי אין גם דודים או קרובים שיתַחזקו מדי פעם זיכרון או תחושה. האחריות כולה עליה.

כתיבה על אבל ואובדן היא לרוב ניסיון לשרטט קווי מתאר סביב מה שאין לו צורה. ניסיון עיקש להיאחז באשליה שעצם הכתיבה מעניקה חיות למה שכבר איננו, ולשמר את הזיכרונות בטרם יתאדו או יהפכו לבדיונות.

תחילת הספר היא מעין תהייה על קיומו, על מבנהו, על עצם המעשה. ישנם לא מעט ספרים נפלאים של כותבים שעמדו בסיטואציה דומה, כמו "יומן אבל" של רולאן בארת ו"התבוננות ביגון" של ק"ס לואיס. נדמה כי כל אחד יוצר מבנה וקצב ייחודיים משל עצמו. זהו ז'אנר שלא מפסיק להגדיר את עצמו, ולכן גם לא מגדיר את עצמו לעולם.

במקרה של "הרבע הנותר", דומה כי הייתה כאן משפחה של ארבעה רבעים, אבל הם לא ממש היו שלם אחד. האח היה רוב חייו חולה ומטופל, והחלק העוסק בו הוא גם העשיר והקונקרטי ביותר, מלא סיטואציות וזיכרונות. בין משמרי לבין הוריה, במיוחד אביה, אמנם אין מטענים שליליים וכעסים, אבל יש ריחוק ועמימות.

עוד מצהירה המחברת בהתחלה: "תפסתי כמה הם מוכרים לי וכמה איני יודעת עליהם דבר". אבל הרמז המטרים של הגילוי לא הופך לממד משמעותי בתהליך. אולי אין כל־כך מה לגלות, אולי היא גם לא כל־כך רוצה. יתרה מזו, לקראת הסוף משמרי אף תוהה אם כשם שהכתיבה יוצרת, כך היא גם בעצם מעלימה. רעיון נפלא ומצמרר כאחת.

כך, בהתחלה יש תחושה של צומת. הספר יכול לבחור בכמה פניות, הוא עצמו מהסס, לא יודע איך ליצור את התנועה ולאן, איך בכלל להתחיל (כפי שלא ידע בהמשך איך לסיים). הדבר ניכר במשפט הפתיחה יוצא הדופן, "ומה יהיה על הבדיחות המשפחתיות?", שכמו נלקח מאמצע של משהו. בסופו של דבר זהו בעיקר מסע של הגדרת ההיעדר עצמו, ניסיון להבין את הסיטואציה ממקום שכלתני, לעיתים אפילו פילוסופי. לרגע אין תחושה של מישהי הנמצאת על סף תהום רגשית כזו או אחרת, כאילו המילים הן לפעמים קומה אחת מעל המצוקה. נכון, המשפחה הגרעינית שיצרה אותה איננה עוד, אבל ישנה המשפחה הגרעינית שהיא עצמה יצרה (בן זוג ושני ילדים). במציאות משמרי אינה יכולה להרשות לעצמה לא לתפקד, לא להישאר עם רגליים על הקרקע, אבל היא יכולה לעשות זאת בטקסט. היא בחרה אחרת, וכאמור לעולם אין בחירה אידיאלית ולכן אין להלין על מה שלכאורה אין, כי מה שיש הם לא מעט רגעים של כתיבה משובחת.

יש למשמרי כישרון מיוחד לומר דברים מרתקים, לעיתים מבריקים ופיוטיים, דווקא ליד האבל, כהשלכות ורפלקציות שלו, וכן מעין אפוריזמים פיגורטיביים, לא פעם מלאי חן ואמפתיה ואף הומור. למשל: "התעוררתי ובמציאות אני בכלל הולכת הלוך וחזור לאורך אותם נתיבים, אפילו גוגל מפות מפהק כבר ומשדר את המיקום שלי לבן זוגי. פועלת כחיה דו־ראשית ומתנהלת כארגון קטן ללא מטרות רווח".

כאשר היא מתארת את ביקוריה אצל אימה במחלקה הסיעודית, קלושים הקוראים שהיו צולחים חלקים אלו, לא משנה כמה משובחים וכמה קצוצים למיני־פרקים הם, בלי מעט הומור – לא כזה שבהכרח צוחקים ממנו, אלא כזה שמשאיר את הקורא מחויך לצד צפצופי מוניטור, מכונות רנטגן וריחות של הפרשות.

בסופו של דבר, כפי שאין להיעדר צורה אין לו פתרון, ובוודאי שלא אפשרות גאולה. הזמן כנראה ישכך, ובמקרה של "הרבע הנותר" אין שמץ של תחושת השלמה או איזו הבנה חזקה, למרות התובנות העולות בדרך. יש תחושה שתהליך העיבוד עדיין נמשך, בלתי ניתן לסיכום, בטח שלא לסיום.