להפוך את ההמתנה בתור לזמן איכות

אף אחד לא אוהב לחכות: לא בתור, לא למעלית, לא לתשובות שיגיעו בדואר. במקרה הטוב המתנה היא משעממת; במקרה הפחות טוב היא מורטת עצבים. ספרה החדש של עינת צרפתי, "אני שונאת לחכות", מצהיר כבר בשמו על העמדה הרגשית של הגיבורה ביחס להמתנה, ועוסק בקוצר הרוח הילדי ובקושי להתמודד עם תנועת הזמן באופן שנון, מצחיק וחכם.

מבנה הספר נשען על תבנית חזרתית: שוב ושוב מכריזה הגיבורה "אני שונאת לחכות", בכל פעם בסיטואציה יומיומית אחרת – בבית, בתחנת האוטובוס, בסופר או במסעדה. לצד כל סיטואציה מופיעות רצועות מאוירות המתעכבות על רגעי ההמתנה המרגיזים. אלא שאז מגיעה כפולה המציעה באיור פרוע ובהומור רב, סיבות אפשריות לעיכוב: אולי הסבתא אינה עונה לטלפון מפני שהיא עסוקה ביוגה, בליקוט דבש, בתפירה או בפיסול; אולי האוטובוס מאחר משום שבדרך חיפשו שחקנים למשחק כדורגל; ואולי התור בסופר מתארך מפני שחייזרים מנסים לשלם במטבע חוץ. כך הופכת ההמתנה ממשהו סתום ומרגיז למרחב סיפורי גמיש ומלא אפשרויות.

כוחו הגדול של הספר מצוי באיוריו, ובהיבט הוויזואלי מדובר בפיקצ'רבוק עשוי היטב. צרפתי ניגשת כאן לאתגר אמנותי של ממש, איור מושג מופשט כמו זמן, ועושה זאת דרך שלל הברקות. הזמן החולף מקבל צורה דרך התרחשויות קטנות, שממחישות עד כמה ההמתנה מתארכת: ביצים בעגלת הסופר מספיקות לבקוע לאפרוחים, גוזלים זעירים שעל שלט תחנת האוטובוס מספיקים ללמוד לעוף, עציצים שליד המעלית מספיקים לנבול. הפרטים האלה מצחיקים מאוד, ומצליחים לקלוע לחוויה הרגשית של המתנה אינסופית, בייחוד מנקודת מבטם של ילדים, שעבורם הזמן מתנפח לממדים אבסורדיים.

אחרי שלל ההמתנות המייגעות למיניהן, המספרת מביאה תובנה נוספת: "סָבְתָא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא צָרִיךְ לְחַכּוֹת כָּל הַזְּמַן, אֶלָּא פָּשׁוּט לְהִתְבּוֹנֵן, לֵהָנוֹת מֵהָרֶגַע, לְהַבִּיט בָּעֲנָנִים". התובנה הזו מובאת על רקע כפולה יפהפייה ממעוף הציפור שמזמינה התבוננות ארוכה בפרטים, ואם נדמה לרגע שההצעה הזו פותרת משהו בחוויית ההמתנה של הילדה, הרי שההמשך מצליח להפתיע ולהכניס עוד היפוך בסיפור.

הספר נע יפה בין שני קטבים. מצד אחד הוא נותן מקום מלא ואותנטי לתסכול הילדי, ואינו ממהר ליישר או לרכך אותו. מצד אחר, מתוך הריבוי החזותי, ההומור והדמיון, נפתחת גם אפשרות אחרת: ההמתנה אינה רק זמן אבוד. לפעמים היא זמן שבו העין לומדת לראות, הדמיון פועל, והמציאות מתרופפת ומאפשרת משחק.

מעבר לשעשוע ולטיפול החכם בנושא, הספר שולח הד דק למציאות העכשווית, שמרובה בדריכות, בחוסר ודאות ובהמתנה לשגרה פשוטה ורגילה, ומציע לשנות את המבט על ההמתנה, מזמן אבוד או כפוי - אל מרחב שבו הדמיון יכול לפעול.

הספר מצטרף אל ספריה הקודמים של צרפתי ("ארמון בחול", "צרות בצרורות") שבהם האיורים ממריאים אל מחוזות הדמיון וההגזמה הפרועה, ומציעים חוויה שבה בכל קריאה (או הקראה) מתגלים ומתפענחים פרטים חדשים. "אני שונאת לחכות" הוא ספר ילדים משעשע ועתיר הומור, אבל גם יצירה מתוחכמת על זמן, על קוצר רוח, ועל מה שקורה ברגעים שבהם נדמה שלא קורה דבר.