צעד תימני: הנערה שנאלצה להתחתן עם איש שלא רצתה הפכה למנהיגת המשפחה

שורה של סופרים תרמו להעשרת מדף הספרות הישראלית ביצירות העוסקות ביהודי תימן שעלו ארצה, ב"מרבד הקסמים" או הרבה לפני כן, בייחודם ובקשיי התאקלמותם. בהם מרדכי טביב, שכונה "שלום עליכם התימני"; דן בניה־סרי, שכונה "עגנון התימני"; אהרן אלמוג ואחרים.

טביב ואלמוג נפטרו, בניה־סרי ייבדל לחיים, אך אם התעורר החשש שלא יהיה מי שימלא את החלל וימשיך לכתוב על עולי תימן, אל דאגה. בשנת 2025 ראו אור לא פחות משלושה רומנים העוסקים בעולי תימן ובהשתלבותם בארץ: "ימי עדן" מאת בני חממי, "הייתי החוב" מאת ארז צדוק, ו"כמו החיטה ברוח" של מאירה פפר, דור שני לעולי תימן. חממי מבסס את ספרו על דמות אביו, צדוק ככל הנראה על סבתו, ופפר מבססת את דמות הגיבורה על אימה שעלתה מתימן. ברוחה הזכירה לי הגיבורה במקצת את "ויקטוריה", גיבורת הרומן הידוע של סמי מיכאל, העוסק באימו ילידת עירק, שגדלה אף היא בסביבה שגברים מושלים בה עד שהפכה למטריארכלית של משפחתה.

זהו רומן הביכורים של פפר, וניכר עליו שהוא כתוב בחותם האמת, ונשען על ידע נרחב במנהגי העדה התימנית. הוא מציע לקוראיו שפע אקזוטי: מנהגים, מאכלים, מלבושים וטקסים – מלידה, דרך חתונה ושמחות אחרות, ועד מנהגי אבל.

מדובר בסאגה משפחתית של משפחת בשארי, אך על כל הדמויות מאפילה דמותה של רומיה־ראומה, רועת עיזים פראית וחופשייה בהרי תימן, שנכפו עליה נישואי בוסר. כאשר מלאו לרומיה 12 שנים סבר אביה, בן לשושלת למדנים ידועים, שזוהי "עסקה טובה" להקדים ולחתן אותה עם סוחר מצליח בשם עמרם, מבוגר מרומיה בעשור, משום שכך יזכה למוהר נכבד. אימה מסתייגת מהשידוך, אך האב מתעקש ש"זהו הדבר הנכון לעשות", גם מתוך חשש שמוסלמי יחטוף את בתו היפה כדי להשיאה למוסלמי קשיש. "אנחנו רק רוצים לשמור עלייך", מבשרת האם לבתה על החתונה המיועדת, שנכפתה למעשה גם עליה. רומיה מוחה על הכוונה להשיא אותה בגיל כה צעיר ונמלטת למערה בהרים. לאחר שלושה ימים של חיפושים נרחבים היא נתפסת, מוחזרת לביתה, ואביה מצליף בה בחגורה ומאשים אותה שהיא עושה בושות למשפחה.

רומיה מתקשה להסתגל לחיי הנישואין, שגוזלים ממנה את החופש שאליו התרגלה. בעלה מתאכזר אליה בליל הכלולות, ואחיותיו מתייחסות אליה בעוינות. היא נמלטת שוב, הפעם מבית משפחתו של עמרם, ומוצאת מקלט בדיר העיזים שאליהן התגעגעה. "לא יכולתי להיות שם עוד. אני לא יודעת איך להיות אשת איש, וזה לא שלא ניסיתי", היא מסבירה לאחיה מסעוד, אולי היחיד ממשפחתה שהיה קשוב באמת למצוקותיה. אביה מבקש שוב להכותה, אך אימה עוצרת אותו: "תן לה ללכת... היא עכשיו אישה נשואה. היא כבר לא שלנו". המילים "היא כבר לא שלנו" נצרבות בנשמת בתה, השואלת את עצמה של מי היא למעשה עכשיו – לא של משפחתה, לא של בעלה וגם לא של עצמה.

טיפול חשמלי בלי הרדמה

עם שובה לבית חמותה היא נענשת ונגזרת עליה כליאה במשך חודש בחדרה. רומיה נקלעת למשבר נפשי. היא שוקעת בדיכאון, מפסיקה לאכול ולדבר, ועיניה הופכות חלולות ונטולות מבע. מרפא הכפר, מארי סאלם, פוסק שנכנס בה השד, וכדי לגרשו צריך לעשות לה טקס גירוש שדים בשם "מאכווה" (כווייה), שנשמע כמו טיפול חשמלי בלי הרדמה; במקום להצמיד את האלקטרודות לאונות המוח, מצמידים ברזל מלובן לקרסול. רומיה צורחת מכאב ומרגישה כאילו היא בהמה שבעליה צרבו בה סימן של בעלות; הכווייה פוגעת לא רק בגופה, אלא גם בנשמתה. כעבור ימים אחדים היא מתאוששת ונשבעת לעצמה שמעתה תהיה צייתנית, אך בד־בבד לא תיכנע ברוחה. "אין איש בעולם ואין אף חוק בעולם שיוכלו לשלוט בי". זוהי הכרזת העצמאות של רומיה כנגד הגברים, אך בהמשך יתברר שמדובר בסוג של אוטונומיה חלקית בלבד ולא בחירות של ממש.

כאשר עמרם שב מאחד ממסעות המסחר שלו בצנעא, הוא מספר שהוקמה מדינה עברית, ושהאימאם בתימן התיר ליהודים לעזוב. בעזרת תפוז מארץ ישראל הוא משכנע את אביו שבארץ מחכה להם גן עדן. המשפחה ובני הכפר מוכרים את כל רכושם למוסלמים, צועדים ברגל במשך שלושה חודשים לעדן, וטסים ב"ציפור הברזל" לישראל במבצע מרבד הקסמים. בארץ פוקדים את המשפחה ואת בני העדה קשיים רבים. הם נשלחים להקים מושב בקרבת הגבול, ואחד מבני המשפחה נורה למוות על ידי מסתננים. ואם בתימן נשקפה לנערות סכנת חטיפה, הרי שבישראל נשקפה סכנת החטיפה לתינוקות משני המינים.

לעג הגורל הוא שדווקא עמרם, שדחף את משפחתו לעלות לישראל, לא מצליח להתאקלם בארץ. הוא מתוסכל מכך שבתימן נחשב לסוחר מצליח, ואילו לאחר עלותו ארצה הוא מתגלה ככלי ריק. אפילו בעבודת שָרָת אינו מצליח להתמיד, בטענה שסוחר עשיר כמוהו לא נולד לנקות שירותים.

צעד קדימה, צעד אחורה

סצנות לא מעטות ברומן משמיעות את צעקתה של רומיה־ראומה, שיולדת תשעה ילדים לבעל אלים וחסר מעש, המתמכר לאלכוהול. לאורך העלילה היא מנסה לתמרן בין עולם המסורת, שאותו היא מכבדת, ובין עצמיותה וצרכיה. מבחינה זו, רומיה־ראומה היא דמות מפוצלת, משוחררת לכאורה בנפשה, אך כבולה בעבותות למסורת, שלא מתירה לה לפרוש כנפיים באמת. רומיה היא בת תימן הכבולה, וראומה, השם שניתן לה בישראל, היא המנסה להשתחרר.

נדמה שגם מאירה פפר, שבראה את דמותה, משוחררת לכאורה בכתיבתה, אך כבולה מדי למסורת הריאליסטית. את קשייה של הגיבורה היא מתארת בעין חומלת, אך גם בקורטוב של צפיחית בדבש (למשל, בכל האמור ליחסים של עולי תימן עם האשכנזים ניצולי השואה, המתוארים כמעט כהרמוניים).

השבר ביחסיהם של בני הזוג ראומה ועמרם מסמל למעשה גם את השבר בעדה, ואת היפוך התפקידים: הנשים שהיו כנועות וצייתניות בתימן, הפכו בארץ למפרנסות, ואילו הגברים, ראשי המשפחה בתימן, הפכו לחדלי אישים. ואולם רומיה־ראומה אינה אישה מורדת באמת. במידה רבה ובלית ברירה היא רוקדת על שתי החתונות, או משחקת על שני המגרשים. היא מנסה לעמוד על שלה מול בעלה ולהתחמק מנחת זרועו, אך חסרה את מידת האומץ הדרושה להיפטר מעונשו ולהתגרש ממנו. לאחר כל בריחה קצרה היא שבה לבסוף לביתה, כאילו מקיימת את מסורת הריקוד של "צעד תימני" – צעד אחד לשחרור, ואז צעד לאחור.

רומיה־ראומה איננה פורקת עול לגמרי, כיוון שאינה מסוגלת להשתחרר מהמסורת המיושנת של העדה, הקובעת שתפקידה של האישה הוא בעיקר להביא בנים לעולם (בנות רצויות קצת פחות, ומשום כך עמרם מתנכר לה בכל פעם שהיא יולדת בת). בכך היא נוהגת למעשה כעצת אימה לפני ליל הכלולות: "תבטחי בהשם ואל תשאלי שאלות". מהבחינה הזו לא מדובר בגיבורה פמיניסטית שוברת קונבנציות, אלא רק בכזו המאתגרת וסודקת אותן, ונדמה שאינה יכולה להרשות לעצמה יותר מכך.

היחסים בין רומיה לעמרם משתנים לאחר שהם עולים ארצה. כאן עמרם כבר לא שולט ברומיה. היא בורחת ממנו פעם נוספת, וזוכה להשתחרר מעולו באמת רק כשהוא שם קץ לחייו. אך אם נדמה היה לרומיה־ראומה שלאחר מותו של עמרם תבוא אל המנוחה והנחלה, הרי שהמציאות מעמתת אותה שוב ושוב עם גורלה שכמו היה "מכתוב" מראש. "עיזה טיפשה", גערה בעצמה, "מה בדיוק חשבת לעצמך? אושר? זה לא בשבילך" (עמ' 238).

מדובר ברומן אתני, שעם כל חינו, צבעוניותו, אמינותו וסגולותיו, האתניות הבולטת שלו עומדת לו לעיתים גם לרועץ. המחברת מגוללת לפי תומה וללא הפתעות ספרותיות, צורניות או סגנוניות, את סיפור חייה הנוגע ללב של רומיה־ראומה בשארי. חובבי הספרות האתנית בהחלט ייהנו מהרומן, כיוון שבריאליזם הזה יש עדיין כוח. ואולם היה מקום לצפות לקצת יותר תחכום מרומן המתפרסם 77 שנה לאחר "כעשב השדה" של מרדכי טביב, שידע לכתוב בצורה נוקבת יותר על סוגיות כמו מעמד האישה ויחסי אשכנזים ועדות המזרח. בכמה מפרקיו עלול הספר להצטייר לקוראים כמעין מסמך תיעודי מדי בטעם של פעם, יותר מאשר רומן הנושא בשורה.