שי קומרוב, כך מצאתי ברשת, הוא מורה לפלדנקרייז. אולי מזל שמשוררים חייבים לעסוק בדברים אחרים כדי להתפרנס, כי לפעמים הדברים האחרים האלה מחלחלים אל הכתיבה. ספרו הראשון, "פלסטליזה", הוא טקסט מלא בתנועה. היא מתבטאת בתיאורִיוּת הנהדרת ומלאת הצבע שמאפיינת את השירים, באיכות הזורמת שמושכת את הקורא פנימה כבר מהשורות הראשונות, וגם באיזה מרכיב לא צפוי שמתפרץ לפעמים החוצה, לרגעים בעימוד יוצא דופן ולרגעים בקולות של חיות שמוצאים את דרכם אל הכתב. באופן כללי, זהו ספר חי מאוד.

קומרוב כותב על היתמות שלו מאביו, וחסרונו עולה מן המילים באופן בהיר ונוגע ללב. השער הראשון, "בכל מלמדי חשדתי", רצוף בשירים מלאי געגועים, בהם שיחות דמיוניות עם בודהא על טיב החיים במצבי אובדן, ומוטיב חוזר של קופסה שלכודים בה שירי ערש. נושא נוסף הבולט בספר הוא רווקותו של המשורר, וכנגזרת ממנה הערגה של הגוף הבודד. "הַקִּיּוּם מִתְעַבֶּה וּבָהּ בְּעֵת מַחֲוִיר / כְּמוֹ רַוָּק בֶּן שְׁלוֹשִׁים בַּמַּרְתֵּף שֶׁל אִמָּא".

רוב השירים אחידים ברמתם הגבוהה, ושומרים על איכות העבודה עם השפה, המשחק הפילוסופי והמגע הפואטי הרב־שכבתי במציאות. אבל לפרקים יש נפילות, כמו שיר חלש על יום הזיכרון 2023 – כשלעצמה כותרת כל־כך מורכבת, עד שקשה יהיה לכתוב תחתיה משהו שיחזיק את כובדה. יש בטקסט גם שחיטה של פרות קדושות, למשל שיר שמציע קריאה מפרקת בסיפור יעל וסיסרא. השפה מלאה נונסנס, ובכל זאת יש בה איזה כובד ראש, איזו רצינות באופן שבו המבט של המשורר מפלח את העולם. "מִישֶׁהוּ גָּזַר אוֹתָהּ (הַשֶּׁמֶשׁ) עָשָׂה מִזֶּה קוֹלָאז' / (עַכְשָׁו) הַשֶּׁמֶשׁ פָּנָס בַּחֲדַר חֲקִירוֹת".

ניכרת המחשבה המעמיקה על מבנה הספר. הוא מתפקד כיצירה אחת, ולא כאנתולוגיה של שירים שעומדים בנפרד זה לצד זה. יש בו פתיחה, אמצע, סוף, הרבה התכתבות פנימית, ומהלך קוהרנטי שמלווה את הכול. בתוך המבנה המסודר הזה, יש גם רגעים של בלגן מכוון. למשל, מקטע מחווה ליואל הופמן (שמבטא הרבה הבנה ביואל הופמן, אם כי יש לומר שהסגנון של הופמן כל־כך מובחן עד שקל לחקות אותו בהינתן הכישרון הנכון) באמצע מחזור שירים שעוסק בעניין לגמרי אחר.

"פלסטליזה" הוא שם קצת מתנשא בעיני – מילה לא מובנת, דווקא בכותרת של ספר מאוד מתקשר וקריא. אבל תחת כל שם, זהו אחד מספרי הביכורים המוצדקים שקראתי. כתוב היטב, נוטף כישרון, ערוך ומעוצב לעילא (אציין לטובה את ההוצאה הצעירה והאלטרנטיבית "נצח" שחתומה עליו), נבלע בעיניים ומעורר מחשבה. מי יתננו משוררי פלדנקרייז נוספים.

אַבָּא שֶׁלִּי הָיָה מֻמְחֶה לְחִתּוּךְ דֻּבְדְּבָנִים: / עֲמִימוּת הַבָּשָׂר, חַדּוּת הַחַרְצָן, / לְלַקֵּק עִם סַכִּין כְּמוֹ לָשׁוֹן / אֲדֻמָּה, לַחֲרֹץ עַד לַלֵּב שֶׁל הַדֻּבְדְּבָן / הִבַּטְתִּי אֵלָיו, הִתְפַּלֵּאתִי מְאֹד // כְּשֶׁהוּא הָיָה דֻּבְדְּבָן הוּא יָדַע לְאָן לָלֶכֶת / לַחֲרֹץ יָשָׁר אֶת הַסַּכִּין סְלִיחָה אֶת הַכְּבִישׁ / לְהַגִּיעַ לַצַּד הַשֵּׁנִי / עֲמִימוּת הַבָּשָׂר וְחַדּוּת הַחַרְצָן / לִפְגֹּשׁ שָׁם אֶת אַבָּא שֶׁלִּי.