"החרדיות כמגזר לא מעניינת אותי, אני כותב על העולם הפנימי"

לפגישתנו מגיע אלי שטרן כשבידו כרך של שירי זלדה. הספר משומש, ובין דפיו תחובות סימניות רבות. בעבור שטרן, חרדי ירושלמי, זלדה היא מורת דרך ומקור השראה. אם תרצו, זלדה היא "הרבי" שלו, והוא מגדיר את שירתה כ"אחד הדברים המכוננים בחייו". לאחרונה חווה שטרן סגירת מעגל מרגשת, כאשר זכה בפרס זלדה, מבית משיב הרוח, על ספר שיריו "כמי שיש לו אור", שפורסם לפני כשנתיים (בהוצאת דיבור המתחיל). בנימוקי השופטים – פרופ' חמוטל בר־יוסף, ד"ר טפת הכהן ביק והמשורר שמואל קליין – נאמר בין השאר כי שיריו של שטרן "משקפים את צעדיו הראשונים של האדם בעולם מול עצמו, מול אלוהיו, מול הוריו וילדיו, מול אשתו, מול תורתו ומול החיים".

שטרן הוא מהדמויות הבולטות בסצנה החדשה והמתפתחת של השירה החרדית. הוא ממייסדי "מקום של אש", קבוצה של תלמידי ובוגרי ישיבות חרדיות המתכנסים בקביעות כדי לקרוא, לכתוב ואף לפרסם שירה. שטרן מעביר במסגרת הקבוצה סדנאות כתיבה, והוא מעורכי כתב העת "מִגּוֹ", המפרסם את היצירות של "יושבי ובוגרי בית המדרש", כלשון אתר כתב העת.

"אומרים ששירה זה לצעירים, אצלי זה דווקא התחיל מאוחר", מספר שטרן. "גדלתי בקריית הרצוג בבני־ברק. זו הייתה אז שכונה מעורבת, עם שכנים חילונים ועם עיתונים חילוניים במכולת, כך שלא הייתי בבועה חרדית. תמיד התעניינתי בתרבות ובציור, ועקבתי אחרי המוזיקה הישראלית. שמעתי את אביתר בנאי עוד בתקופה שבה השירים שלו נחשבו פרובוקטיביים. השירים הישראליים נטעו בי כנראה את ההתחלה של הכתיבה. הם לימדו אותי שיש אפשרות להביע את עצמך במילים בעברית, בשפה שבה אתה חושב".

כמה מהשירים בספר עוסקים בשנות נעוריו של המשורר: "פִּתְאוֹם / מֵחָדָשׁ קָם בִּי הַנַּעַר הַצּוֹעֵק / כִּי לֹא שָׁמַע אַף־אֶחָד בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם / קוֹרֵס עַל הָרִצְפָּה בְּתוֹכִי / כְּאִלּוּ לֹא עָבְרוּ עָלַי כָּל הַשְּׁמִטּוֹת / וְהַשִּׁכְחָה / וַאֲנִי עֲדַיִן בֶּן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, נוֹטֵף".

באותן שנים התגלגל שטרן מישיבה לישיבה: "לא היה מקום לשונוּת שלי, לנפש שלי. אף פעם לא הייתה לי זהות חרדית מוחלטת. מגיל צעיר מאוד לא היה לי מובן מאליו שאשאר חרדי. היה בי מרכיב כאוטי, חופשי וסוער, ולא הייתי תואם למוסדות".

לאחר נישואיו החל שטרן להתעניין ברצינות בשירה כתובה. "התחלתי לקרוא ולכתוב, הלכתי לסדנאות של 'משיב הרוח', וקיבלתי פידבקים טובים. במקביל גיליתי אז מגוון של הוגים יהודיים, ומעל כולם את ההגות של הרב קוק. אחר כך גיליתי את שירי זלדה, ובהמשך את יוסף צבי רימון. זה שינה אותי. הפרקטיקה הדתית מורגשת לפעמים כסותרת את האמנות והדמיון החופשי, אבל אצל הרב קוק וזלדה ראיתי את הדיכוטומיה הזאת נשברת. הם מלמדים איך אפשר להיות אדם חופשי בעולם ולהיות דתי, להיות נאמן לעצמך ועם זאת להיות נאמן לאלוקיך. בשביל זה צריך להכיר ולהחשיב את הרגשות ואת תהומות הנפש, ולהאמין באדם כבעל חופש ליצור. זלדה הכירה היטב את השירה הרוסית, והייתה פתוחה לעולם באופן מלא ורגישה לשינויים של המציאות, ומצד שני שמרה בצורה עמוקה על השורשים החב"דיים שלה והצליחה לחבר בין שירה דתית למודרנית. בעיניי היא המורה לחופש יצירה בעולם אמוני".

לפני כמה שנים נחשף שטרן ברשת לכותבים חרדים נוספים, והציע להם להיפגש. "התחלנו במפגשים ביתיים קטנים, שהתקיימו למשל ביום השנה של זלדה, לאט לאט הצטברו חומרים, חלק הוציאו ספרים, ואז הקמנו את כתב העת מגו". בהמשך הקים עם חברים את הוצאת "דיבור המתחיל" לשירה ויצירה חרדית, ועד כה יצאו במסגרתה חמישה כותרים, בהם ספרו.

שני גויים בבטני

שטרן, נשוי ואב לארבעה, עוסק למחייתו במחקר פריטי יודאיקה וכתבי יד, ומפרסם את ממצאיו בבלוג "נוטריקון". לצד זאת הוא מלמד חסידות, שירה ומוזיקה ב"מתיבתא תורה ודעת", ישיבה חרדית בראשות הרב דוד לייבל המשלבת לימודי תורה, השכלה אקדמית ושירות צבאי. בימים אלה מוצגת במתחם ה"קארדו" בשכונת גאולה בירושלים תערוכה שאצר, העוסקת בכלכלה ומסחר בהיסטוריה היהודית.

אף שהזהות החרדית שזורה בביוגרפיה של שטרן, מבחינתו הוא איננו כותב שירה חרדית במובן המקובל. "לא מעניין אותי לכתוב על החרדיוּת. אני לא כותב על קו התפר המגזרי, על ישראליוּת ושאלות פוליטיות, אלא על הנפש שלי, על הורות, על קרעים פנימיים. הכתיבה הזו קורית אצל אדם חרדי, אבל החרדיות כמגזר לא מעניינת אותי, מעניין אותי העולם הפנימי. הדגש הוא אקזיסטנציאליסטי ורוחני, לא סוציולוגי חברתי".

מטבע הדברים, הארמזים למקורות בולטים בשירתו של שטרן, אך תכניה עוסקים בחוויות אינדיווידואליות ואוניברסליות. רבים מהשירים עוסקים בפער שבין הפנים לבחוץ. כך למשל בשיר ששמו "איש ברחוב": "מוּצָא לִשְׂרֵפָה בְּתוֹךְ גּוּפוֹ / אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ - / עַל פָּנָיו חוֹתֶמֶת / הַכֵּר נָא!". או בשיר הבא: "מִזְמוֹר לְאִישׁ בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי עַצְמוֹ: /הַשֵּׁם, מָה מְפֻתָּלוֹת דְּרָכַי, כַּמָּה מְפֻצָּלוֹת./ רַבִּים מְחַיְּכִים אֵלַי בְּחַסְדְּךָ, / רַבִּים אוֹמְרִים הֵן יְשׁוּעָתָה לּוֹ בְּאֹפֶן כְּלָלִי בַּחַיִּים./ וְאַתָּה הַשֵּׁם מַכִּיר אֲמִתִּי, רוֹאֶה נְתִיבֵי בְּרִיחָתִי....".

"בבתים חרדיים אין ספרי שירה על המדף. הסדנאות שלי בנויות קודם על קריאה רבה, חצי מהזמן פשוט קוראים. חלק מהמשתתפים צריכים לא רק תיווך אלא גם זמן לעכל, שלא ימהרו להפטיר שאלה שטויות"

בשער ששמו "נקודת בית" כותב שטרן בגילוי לב על בדידות המתקיימת גם בתוך זוגיות. לצד שירים המביעים אהבה, הוא מתאר כיצד "בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁל מִטָּה / מִישֶׁהוּ לִפְעָמִים לְבַד / כְּמוֹ עַל מַדַּף קֶרַח בְּסוֹף אוּקְיָנוּס / וְהַבְּדִידוּת / מְכַרְסֶמֶת אֶצְלוֹ / אֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת הַנְּכוֹנוֹת / וְיָד אַחַת יְכוֹלָה לִהְיוֹת שְׁלוּחָה / עַל פְּנֵי תְּהוֹם  /לְהַצִּילוֹ". שירים אחרים מתייחסים לדיני האישות ולקושי הריחוק בתקופת המחזור.

מניין האומץ כאדם חרדי לפרסם שירה על נושאים כה אישיים ואינטימיים, אני שואל. "לא הרגשתי שזה מצריך אומץ", משיב שטרן. "אני מודע לכך שאני היחיד בסביבה שלי שכותב על זה, אבל זה טבעי לי לבוא אמיתי. בעיניי מיטב השיר אמיתותו", הוא אומר, בפרפראזה על הביטוי הקדום "מיטב השיר כזבו". "בפרוזה לא הייתי מסוגל לכתוב ככה על דברים כואבים וחשופים, אבל הלשון השירית מגינה עליי. לשירה יש כוח גדול לדבר על הדברים הכי עמוקים בלי להתערטל. הכאב עובר המתקה והתמרה. לכן אפשר ליהנות משירה שמדברת על כאב. שיר יכול לבטא כאוטיות של נפש בלי להיות כפוף ללוגיקה ותחביר".

שיריו של שטרן נותנים ביטוי לעולמו הדתי הפנימי ולחוויות של קרע ופיצול. למשל: "שְׁנֵי גּוֹיִים בְּבִטְנִי / וּבַתָּוֶךְ יְהוּדִי קָטָן שֶׁמְּנַסֶּה לִצְעֹק גֶּעוַאלְד... וּבְעִיטוֹת שֶׁאֱ־לֹהִים יִשְׁמֹר". בוקעים גם ניצני מרדנות נגד הסדר החברתי בעולם הדתי: "אַתָּה הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁל הַבֵּינוֹנִיִּים... וְאַתָּה נוֹתֵץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת, וְאַתָּה שׁוֹבֵר אֶת כְּלֵי הַהַקְטָרָה. וְאַתָּה קוֹרֵעַ אֶת הַמָּסָךְ עַל הַפֶּתַח. וּפוֹרֵעַ גַּג הַתַּחַשׁ הַסַּסְגּוֹנִי. וְרוֹאֶה כְּמוֹ כֻּלָּם אֶת אוֹתָם שָׁמַיִם קֵיצִיִּים יָפִים".

הספר מסתיים במחזור שירים בשם "אליעזר", שמו המלא של המחבר, בהשראת דמותו של אליעזר עבד אברהם. מובע בו כאבו של אדם שנבלע במשהו גדול ממנו, כעבד שאין לו קיום עצמי, ונדרש שלא להציג עצמו "כמי שיש לו אור" משלו. הדחיקה הזו מביאה את העבד למרד ולהחלטה לחפש לו "אב אחר", "אברהם אחר".

ניתן לזהות כאן את קולו של הנער שמאס במסגרות, אני אומר. "השיר הזה די ביוגרפי מבחינתי", מסכים שטרן. "מתוארת בו חוויה משמעותית של התמודדות מול העולם שבו חייתי, ורצון למצוא בו עצמאות".

חדוות הגילוי

הספר, משתף שטרן, הוא "אוסף של שירים שנכתבו במשך עשור. פתאום שירים שכתבתי בהפרשי זמן שונים הופכים ליחידה אחת ומקבלים משמעות קונטקסטואלית חדשה. אי אפשר לבודד משם משפט מחץ ספציפי. לשירה צריך סבלנות וגם כבוד. קל לזלזל בשירה, בפרט היום, כשיש אינפלציה של כותבים ומפרסמים. לפעמים הזלזול אכן מוצדק. הסצנה הספרותית בארץ היא ביצה רוחשת עם פרכוס הדדי בין סלבים ואנשים שמארגנים ערבי שירה ויח"צ. זה גרם לי לפקפק גם בעצמי, אולי זה חסר משמעות? אולי אלה מילים ריקות?"

את המזור לתהיות הללו הוא מצא אצל מורתו הדגולה. "זלדה הייתה מורה טובה גם לזה, היא שכנעה אותי ששירה זה דבר אמיתי. היא עצמה הייתה חלק מהזמן בנמיכות רוח כלפי יצירתה. זו שאלה שצריכה להיות אצל כל כותב, והוא צריך לעבור בירור אמיתי וכן. אחרי שמישהו עובר תהליך כזה וכותב משהו, צריך לבוא אליו עם כבוד וסבלנות. צריך לקלוט את השפה של הכותב, להשתהות איתו, ורק אז אפשר להחליט אם אתה מתחבר או לא. אני לא חושב שסצנת שירה טובה יכולה להתרחש ברשת. אפילו כשראיינו אותי ברדיו לא רציתי להקריא שיר. אין מספיק שהות לקלוט ככה שירה. אני מחפש בשירה משהו שישנה אותי, שיהדהד לי, שיחולל תמורה פנימית, לא בידור או תחכום".

את השיהוי המתבונן הזה מנסה שטרן להעביר בסדנאות שלו; עד היום הוא קיים ארבעה מחזורים כאלה. "לרוב מדובר באנשים שלא נחשפו לשירה. בבתים חרדיים אין ספרי שירה על המדף, אפילו לא שירת קודש, קל וחומר לא שירה עכשווית. הכנתי בשבילם מקראה של משוררים ישראלים כמו אמיר גלבע, אבות ישורון, מרים חלפי, טוביה ריבנר, חדוה הרכבי ועוד, וכמובן הרבה זלדה. הסדנאות שלי בנויות קודם על קריאה רבה, חצי מהזמן פשוט קוראים. חלק מהם צריכים לא רק תיווך אלא גם זמן לעכל, שהות של שימת לב, שלא ימהרו להפטיר שאלה שטויות.

"במפגש הראשון יש להם לפעמים מבוכה, הם כמו שואלים את עצמם לאן נקלעתי. זה לא מתאים לגבריות שהם מכירים, כאילו שירה ורגשות זה דבר ששייך לנערות סמינר. לאט לאט העיניים שלהם נדלקות וקורה שם משהו עוצמתי. מרגש אותי לראות בכל פעם את חדוות הגילוי, איך במהלך הסדנה נופל להם האסימון מה זו שירה ואילו עומקים ומשמעות יש בה. מי שיש לו נפש משוררת, מגלה פתאום שפה. למרות שאין חינוך לאמנות ולביטוי עצמי, הנפש המשוררת קיימת. בעולם הישיבות הליטאי מבליטים תמיד את השכל ואת הלמדנות, אבל יש אנשים רבים שצמאים למצוא לעצמם ביטוי בשפה של הנפש, בשירה".

בעיקר ליטאים

שטרן איננו שואף להפיק מהסדנאות הללו "שירה חרדית", אלא לסייע למשתתפיהן, במקרה הזה אנשים חרדים, לכתוב שירה כפי שהיא. "אי אפשר לצמצם את האדם רק למשבצת המגזרית שלו", הוא אומר. "כמובן שהוא מביא איתו את רקע חייו, אבל שירה היא הרבה יותר מזה. אני לא מחפש לחולל מהפכות חברתיות או לחשוף חרדים לאמנות ותרבות. אני מאמין בכל ליבי שאם יש שינוי שיכול להתרחש באופן הכי עמוק ומרפא, זה דרך העיסוק הנפשי הפנימי. גם בחוויה הדתית זה דבר שאכפת לי מאוד. כשוויתרנו על השירה בעולם החרדי, איבדנו כלים נפשיים משמעותיים לעבודת ה', לתפילה, לעמידה דתית עמוקה בעולם".

היעדר היומרה לשנות את המגזר מאפשר לשטרן לשמור על המסגרת שבני הישיבות רגילים אליה. "התעקשתי שקהילת המשוררים שלנו תהיה רק לגברים, והיה קשה להתעקש על זה. הייתה איזו הנחת יסוד שטחית שזיהתה כותב שירה חרדי כ'מודרני', ובאווירה כזו מצופה ממנו שיפתח קבוצות מעורבות. אבל רציתי לשמור על אינטימיות חופשית, וידעתי שזה לא יתאפשר בלי הפרדה. הגברים האלה אומנם רגישים ועדינים, אבל הם לא רגילים לדבר, וקל וחומר לא לכתוב, על רגשות ושירה. בקבוצה מעורבת הם לא באמת יוכלו להיפתח. החבורות האלה יצרו מרחב בטוח, והתפרסמו חומרים טובים".

שטרן זוכר במיוחד את אירוע ההשקה של "מגו", כתב העת שהוא וחבריו הקימו. "זה היה אירוע מכונן. אולם שלם התמלא בבחורי ישיבות ואברכים, והייתה גם עזרת נשים. זה היה נראה כמו 'שבע ברכות' חרדי. היה פה אירוע מיינסטרימי לחלוטין שהוקדש לתרבות. בהמשך עשינו עוד אירועים מהסוג הזה, והמחזה מרגש כל פעם מחדש". אף שהסדנאות שומרות כאמור על אופי חרדי, אין בהן כמעט משתתפים מהציבור החסידי. "אני חושב שזה כי העברית נעדרת אצלם", מאבחן שטרן.

כאשר אני מבקש לשמוע את דעתו על ענייני השעה ועל הוויכוח הנפיץ בין המגזר החרדי לחברה הישראלית בסוגיות של גיוס וכלכלה, שטרן בוחר להימנע מכך ונימוקו בצידו. "במגזר החרדי אין מעמד חברתי של 'משורר", הוא אומר, "אין לזה הילה והכותב לא מקבל קרדיט חברתי. אז אני גם לא מרגיש צורך להביע דעה בנושאים ציבוריים, ויכול להישאר באינדיווידואליות שלי. אני חותר למקום הזה גם בסדנאות, שכל אחד יביא את עצמו בלי להרגיש שהוא חייב לשרת איזו אג'נדה".

ובכל זאת, במקום האינדיווידואלי הזה מוצא שטרן פתח לאופטימיות זהירה: "השביעי באוקטובר טלטל את עולמי ואת עולמם של חבריי בנקודות הכי בסיסיות. תזוזת הלוחות הטקטוניים בתוך העולם החרדי עוד לא נראית, אבל אפשר לזהות אותה דווקא אצל הפרט החרדי, לא בהסתכלות על הציבור כגוש אחד כללי. אני רואה פריחה גדולה של הקשבה פנימית, של בירור עצמי, רצון והבנה לייצר חיים דתיים עמוקים וגם קשובים לעולם. זה שינוי שמגיע מאנשים שעוברים תהליך פנימי, לא מפוליטיקאים או מנהיגים חברתיים. 

אז האם נוצרת כאן שירה מסוג אחר? "זו שאלה מסקרנת מאוד", משיב שטרן. "מצד אחד הייתי רוצה לדעת שאנחנו יכולים לקחת את המקומות הרוחניים שגדלנו בהם ולהביא מתוכם יצירה חדשה שעוד לא הייתה כמותה. מצד שני, הדרך שלנו ללמוד ולהתפתח היא דווקא דרך היכרות עמוקה עם שירה ישראלית. בכל מקרה, אני לא מתחבר לרצון לשלב את כולם בתוך איזה פסיפס. כמו שאני רוצה שהחרדים בסדנה יכתבו בחופשיות בלי להיות מחויבים למגבלות של המגזר, אני גם לא רוצה שהם יתאימו את עצמם להיות חלק מהישראליות. אין צורך ב'שירה חרדית' או ב'שירה ישראלית', אלא בשירה אמיתית, מדויקת לנפש".