הסכמתי עם כל העמודים בספר, חוץ מהחרוז על הגבר שמביא פרחים

למתנה גדולה זכו יוצרים המסוגלים לכתוב בהומור, משום שהסיבות לעצב ולדיכאון גוברות תדיר על הסיבות לשמחה ולאושר: בני האדם שמאריכים ימים נפרדים לנצח ממי שהם אוהבים, וגם חייהם מסתיימים, לא פעם, בייסורים קשים, כשאהובים אחרים נאלצים לסעוד אותם בימיהם האחרונים. לכך מתווסף הרוע השולט בעולם, ובראשו המלחמות על זוועותיהן.

רבים ניסו להציע "אף על פי כן", כמו לדוגמה ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות", ספר שחיבר מיד אחרי ששוחרר מאושוויץ, ואחרי שנודע לו מה היה גורלם של אהוביו. הוא מציע ריפוי באמצעות הלוגותרפיה.

לדעתי, ה"אף על פי כן" הנכון יותר מצוי בהומור – פרצי צחוק הנובעים מאמרה מבריקה, המרפאה את השומע מהאוטומטיות שנקלע אליה (כך לימד אותנו אנרי ברגסון), מוחקת כל זכר לאותו רוע קוסמי שלתוכו נקלעים בני התמותה. בני דון־יחייא מצהיר כי הוא תלמיד שקדן של יוצרי הומור נודעים, וכמי שנאמן לאהבתו והערצתו ליוצרים הללו, הוא מנתב את הקורא אל המשעול המלבב של ההומור.

לפני הכול, דון־יחייא עורך דין לדיני משפחה וירושה, שהתברך בידע רב בתחום התמחותו, וכן בארון הספרים היהודי. כתיבתו מתאפיינת בעיקר בהיותה שווה לכל נפש; התמודדתי עם ספריו בתחום המשפט, ואף שאני הדיוט בתחום זה, לא הייתה שורה שלא הבנתי ולא הפנמתי.

בספר שלפנינו 33 מדורים, כל מדור פותח בציור, והמדור עצמו כולו מחורז. ההפתעה שמועיד החרוז לקורא, המלווה בהברקה הומוריסטית, היא סוד ההנאה השמור למחברי המקאמות מימי יהודה אלחריזי ועד חיים חפר.

עורכי דין, בעיקר אלה שהתמחותם דיני משפחה, קולטים אינספור סיפורים מרתקים מאלה הנזקקים לשירותיהם. בעצם, מוזר שרק מיעוט מביניהם מושכים גם בעט הסופרים. ייתכן שההכרח לנבור באוקיינוס של חוקים, תקנות ופסקי דין, והציפייה מהם לחתור ביצירתיות להישג משפטי – מייבש את הכוח היצירתי האחר, הספרותי, הנחוץ כל כך לכתיבה. דווקא רופאים פלשו בהצלחה אדירה לעולם הספרות, וכולנו מכירים את המפורסמים שבהם כמו אנטון צ'כוב, סומרסט מוהם, ושאול טשרניחובסקי שלנו.

כפי שמוכיחים ספריו הקודמים, מבני דון־יחייא לא נמנעה הלחלוחית הספרותית. נהניתי מהספר וממשפטי המחץ הרבים שבו; רק עם פתגם אחד של המחבר אינני מסכים: "כשאיש מגיש פרחים סתם בכיף - / אשתו חיש תרגיש אם מצפונו נוקף" (עמ' 63). אני חבר של אהובתי 64 שנים, ומביא לה פרחים בשמחה כל יום שישי – בלי נקיפות מצפון.

אם להשתמש בשפתו של דון־יחייא, הרי שההגדרה הקולעת ביותר לתוכנו של "אהבה מחרוז שני", ספר המשך ל"אהבה מחרוז ראשון" שראה אור לפני כשנה, היא זו: "הספר שלפנינו ממש חמוד, אף קורא לא ירגיש בו אבוד".