"חורים של משמעות" הוא ספרה הראשון של אילה אלבאז, אבל הוא רחוק מלהיות הפעם הראשונה שבה המשוררת מפרסמת משיריה בדפוס. היא ממקימות המיזם "מקליפות עושים ריבה" לשירה במרחב הציבורי, שבמסגרתו מפוזרות דבקיות שירים בשלל מיקומים ברחוב, כמו עמודי חשמל. בתור חסידה גדולה של הנגשת חומרים ליריים לקהל הרחב, אני עוקבת אחרי עבודתה של אלבאז כבר תקופה. כך ראיתי שבמלחמת איראן הנוכחית היא הצמידה בקבוקי "כמוסות שירה" לשלטי ההכוונה למקלטים – מכלי זכוכית קטנים ובהם פתקים קטנטנים שעליהם מודפס תוכן פואטי. ניתן לפתוח את הפקק ולקחת כמוסה אחת, שמתפקדת אולי כתרופה, או לכל הפחות כקפסולת קפה: זריקה של חיים בתוך התוהו. האין זה מהלך נפלא?
גם בתוך הספר, חלק מהשירים מתפקדים ככמוסות, ואולי נולדו ככאלה: טקסטים קצרים, עזים, מעוררי מחשבה, שעובדים גם במתכונת מילים מצומצמת. למשל: "בְּקַרְקָעִית כָּל / סַל כְּבִיסָה / טְמוּנָה אִמָּא / טוֹבָה דַּיָּה", או שיר מרובד יותר: "נִצָּנֵי אַהֲבָה / הָפְכוּ לְשִׂיחַ יָבֵשׁ / כְּסִירָה קוֹצָנִית / עָלֶיהָ פָּרְשׂוּ לוֹחֲמִים שְׂמִיכָה / וְנָמוּ תַּחַת שָׁמַיִם". האהבה הטרייה, הלחה, מתייבשת והופכת לקוץ מדברי, אבל גם ככזה היא משמשת מקום מפלט, מצע לנוח על גביו. מנוחת הלוחם מעניקה לקוצים צבע של רכות.
חורים של משמעות | צילום:
השפה הפואטית של אלבאז מאוד מוכוונת־קהל. לא רק באורך השירים, אלא גם באמצעים נוספים: למשל, באופן שבו היא עובדת עם הציפיות של הקורא. השיר "פרידה" מתחיל במילים "חָזַרְתָּ עִם רֵיחַ שֶׁל אִשָּׁה אַחֶרֶת", וממצב את עצמו כשיר שעוסק בבגידה. אבל בהמשך הקורא מבין שמושא הטקסט הוא תינוק או פעוט שחוזר אל אימו, המשוררת, עם ריח של אישה אחרת – המטפלת. המהלך ההיפוכי חכם ומתבצע היטב. שירים רבים בספר הם מבוססי פאנץ', עם מילות סיום שהופכות אותם על פיהם ודורשות קריאה מחדש.
הכי מעניין
השירים נוגעים בתמות שונות, ביניהן: בית (גם זה הפיזי), זוגיות, אימהות, ירושלים, שבת, אמונה והיחסים עם הבורא, נקודות שונות בלוח השנה היהודי, וגם נגיעות עדינות במלחמה. הספר אינו מחולק לשערים, ואלה חסרו לי: אם כבר השירים כאן אינם מפוזרים ברחובות העיר אלא מכונסים יחד, מה הם מרוויחים משכניהם? איזה סיפור משותף הם באים לספר? האם ספר השירה מתפקד רק כתיקייה משותפת לכל שירי המשוררת הטובים דיים להידפס באחד, או שאמורה להיווצר כאן אמירה שגדולה מסך חלקיה? ואם כן, מדוע היא אינה מאורגנת, למשל בעזרת שערים?
"חורים של משמעות" הוא שם קצת מפוספס בעיני, המילה "משמעות" שחוקה כל־כך עד שקשה להשתמש בה ברצינות במקום דרמטי כמו שם של ספר – בדומה, אולי, למילה "נפש". המהלך שביקשה המשוררת לבטא בכותרת עובר אולי טוב יותר באחד השירים שבפנים: "שְׂמִיכַת צֶמֶר אַוְרִירִית / הַחֹרִים מְחַמְּמִים / יוֹתֵר מֵהַצֶּמֶר הַדּוֹקֵר / הָרֶוַח שֶׁבֵּין הַמִּלִּים מְדַבֵּר". תמצאו בתוך הספר שירים מתקשרים, פתוחי לב, המביאים לידי ביטוי את מיומנותה הגבוהה של הכותבת בעבודה עם מילים ואנשים, ופותחים צוהר אל הסוגיות הגדולות והקטנות שממלאות את ימיה.