אסף ענברי כותב על דמויות היסטוריות אך התחושה היא של סיפור אקטואלי

הוא ארגן באוניברסיטה כנס מחאה, ובעקבותיו פורסמה בכל העיתונים מודעה בחתימתם של מאה וחמישים פרופסורים ואנשי רוח. המודעה קבעה שהתנהגותו... היא סכנה לדמוקרטיה, ושעצם ההשקפה התולה את גורל המדינה באדם אחד היא אנטי־דמוקרטית. מחאת הפרופסורים סחפה גם את הסטודנטים. בליווי תקשורת אוהדת שהתגייסה להצלת הדמוקרטיה, הם ערכו הפגנות וקראו לראש הממשלה להתפטר.

הפסקה הזאת (בשינוי קל של מילותיה האחרונות) לא לקוחה מסיקור המחאה נגד הממשלה הנוכחית, אלא מתוך ספרו החדש של אסף ענברי, "נתן ועמוס", והיא מתארת את המרד באקדמיה ובתקשורת נגד דוד בן־גוריון בראשית שנות השישים. בספר זה משרטט ענברי מעין ביוגרפיה כפולה המלווה את חייהם המצטלבים של נתן אלתרמן ועמוס עוז, מימי קום המדינה ועד סוף שנות השישים. דרך מערכות היחסים של שני האישים הללו עם ההנהגה הפוליטית, ובעיקר סביב השבר הרעיוני של מלחמת ששת הימים, מגולל הספר את סיפורה של החברה הישראלית כולה.

אף שספריו של אסף ענברי עוסקים בדמויות ובאירועים היסטוריים, אחת התחושות הבולטות בעת הקריאה היא שאתה קורא על דברים שמתרחשים היום. לא רק במובן של הצורך ללמוד מההיסטוריה, אלא ממש כאילו לפניך טקסט אקטואלי שמתמודד עם אירועים מההווה. אז נכון, מה שהיה הוא שיהיה, או בשפתו של אלתרמן, "עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא", אך מעבר לכך, ענברי הוא סופר מוכשר שיודע לבחור את האירועים המתאימים ולספר אותם באופן שמתאים להתרחשויות העכשוויות. אפילו בחירת המילים שלו משרתת את המטרה הזו; הציטוט הפותח מזכיר מאוד את התיאורים של מחאת השמאל על "ההפיכה המשטרית", וכאשר הוא ניגש לתאר את פרעות תרפ"ט, נדמה שהוא מדבר על שבעה באוקטובר: "הם רצחו, בשם האסלאם, תינוקות וילדים לעיני הוריהם, והורים לעיני ילדיהם".

יתרונותיו של הסגנון הזה ברורים: הוא מקרב את הקורא מבחינה רגשית לאירועים המסופרים, ומאפשר לו להזדהות ולהבין באופן עמוק יותר את ההתרחשויות. לצד זאת, הוא מכיל בתוכו גם סכנה של הנמכת המציאות. האם בן־גוריון הוא אכן רק עוד פוליטיקאי, והאם הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים הן תוצר של תככים מפלגתיים? נראה כי התשובה לשחיקת המיתוסים הזו מצויה בשורותיו המוכרות של יהודה עמיחי: "מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס / אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ. / אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם / רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו / וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת".

במבט הקרוב והצר שלנו, המנהיגים והמאורעות נראים יומיומיים ואף תפלים. אולם כשם שאנו מביטים בהשתאות על שנותיה הראשונות של המדינה, כך יתבוננו נכדינו על תקופתנו. כאשר הם יקראו על מלחמת חרבות ברזל והתקיפות באיראן או על המאבקים הפוליטיים של העשור האחרון, הם יחושו את אותה יראת כבוד היסטורית שאנו חשים כיום כלפי קום המדינה.

אם דיברנו על דמויות היסטוריות במבט מודרני, הרי שכבר שם הספר, "נתן ועמוס", משלב בתוכו צירי זמן שונים. המחשבה שהנביאים היו מעין סופרים והוגי דעות של תקופת התנ"ך, עשוי להיראות זר לקורא המאמין שהנביא מבטא את דבר ה'. אבל אם הופכים את המשוואה, היא נשמעת מדויקת: הסופרים ואנשי הרוח של היום בהחלט יושבים, או לפחות צריכים לשבת, על המשבצת של הנביאים של אז. ועדיין, כשניגשתי לקרוא את הספר על שתיים מהדמויות המוכרות ביותר בספרות העברית, ציפיתי לפגוש בו עיסוק נרחב ביצירה הספרותית שלהם עצמה. למרבה ההפתעה, העניין הזה נדחק לשוליים. היצירות מוזכרות בספר כמי שמניעות את הגיבורים ולפעמים את האירועים הפוליטיים, אך כמעט אין ציטוטים, בטח שלא ניתוחים, של היצירות עצמן.

את ההסבר לבחירה המפתיעה ניתן אולי למצוא בתפיסת העולם שניסח ענברי במאמרו "מעמד הפעלים", על הספרות העברית: "העברית אוהבת פעלים", כתב ענברי. "השקפת העולם שעיצבה את העברית ושעוצבה באמצעותה, היא שהעולם אינו עולם של דברים אלא של מעשים. המציאות, על פי ההשקפה הזאת, איננה 'הוויה' אלא 'בריאה': שם־פעולה, לא שם־עצם". ואם הספרות העברית מתעניינת בעשייה ולא בהוויה, לא מפתיע שענברי בוחר להציג את אלתרמן ועוז קודם כול כאנשי פעולה. הוא לא כתב ביוגרפיה ספרותית, הוא כתב ספר על שני נביאים מודרנים שפועלים בעולם העשייה הפוליטי.

כאן נולדה המחלוקת

נתן אלתרמן ועמוס עוז היו ללא ספק מהדמויות הבולטות בעולם הרוח הישראלי; אין גם ספק שדוד בן־גוריון, לוי אשכול, משה דיין וגולדה מאיר היו הדמויות הפוליטיות המרכזיות של התקופה. ועדיין, משהו צורם חוזר על עצמו בספרים של ענברי: העולם ההיסטורי שלו מורכב כמעט אך ורק מדמויות שמאל אשכנזיות. התחושה הזאת מוכרת מאוד מן האופן שבו עוצבו במשך שנים קאנונים חינוכיים ותרבותיים בישראל. לפני קצת יותר מעשור, למשל, פרסם משרד החינוך חוברת בגרות במחשבת ישראל ("אמונה וגאולה") שכללה ציטוטים מפי כ־160 רבנים אשכנזים, ורב ספרדי אחד בלבד. גם שם ההדרה המוחלטת זכתה לתירוצים היסטוריים, ולבסוף תוקנה חלקית.

המקרה של ענברי דומה ושונה. קל לקבל את הטענה שבשנים הראשונות של המדינה השמאל הישראלי האשכנזי הוביל הן את הזירה הפוליטית והמדינית והן את עולם הרוח. ואולם בעוד שבחוברת של משרד החינוך, ההדרה נבעה כנראה מעיוורון קטגורי יותר מאשר מהכרעה מודעת, אצל ענברי היא נראית כמהלך ספרותי מודע לעצמו. ב"הספר האדום" זה היה הגיוני; סוף־סוף מדובר בספר שבמרכזו ניצב סיפורו של השמאל הישראלי. ב"נתן ועמוס", לעומת זאת, אותו צמצום נעשה מורגש יותר.הדבר בולט במיוחד בתיאור המחלוקת בסוגיית ארץ ישראל השלמה אחרי מלחמת ששת הימים. ענברי משאיר את המחלוקת כולה בתוך גבולות השמאל הישראלי, כאשר הדמויות מימין משמשות מעין תפאורה לאירועים בלבד. כך למשל מתואר איסוף החתימות לכרוז התנועה: "אחרי שהחתים מספיק אנשי ספרות, שמיר החתים גם אנשים בעלי שם בתחומים אחרים. יותר מחמישים איש חתמו לו. רובם השתייכו לתנועת העבודה... גם ישראל אלדד, מראשי לח"י, חתם על הכרוז, וגם הרב משה צבי נריה... אם שמיר היה מחתים אותם ראשונים, לא בטוח שהיה משיג עוד חתימות".

היחס האגבי הזה נמשך גם כשענברי מתאר את העבודה על הקובץ המיתולוגי "שיח לוחמים" – מיזם שעמוס עוז היה ממוביליו. כאשר הוא מגיע לתאר את שערוריית הצנזור של הראיונות עם תלמידי ישיבת מרכז הרב, הוא עושה זאת כמעט כבדרך אגב: "הם החליטו להקליט עוד שיחה אחת... לשוחח עם לוחמים בוגרי ישיבת מרכז הרב... פצ'י ועמוס האזינו להקלטה ונבהלו. בוגרי מרכז הרב דיברו על 'המהלך הגדול', מהלך ההיסטוריה, שמתקדם על פי התוכנית הא־לוהית... את השיחה של בוגרי מרכז הרב הוא השמיט".

ואולם קריאה רגישה יותר חושפת את אחד העקרונות שמובילים את ענברי בפרויקט הספרותי הרחב שלו: ניסיון לחשוף את שורשיהן העמוקים של המחלוקות שמעצבות את חיינו. ענברי מבקש להראות שמה שלפעמים נראה לנו כמו ויכוח פוליטי סביב אירוע אקטואלי נקודתי או בנוגע לאישים מסוימים, הוא למעשה מחלוקת אנושית ואידיאולוגית ותיקה ועמוקה הרבה יותר.

במובן זה, הבחירה להשאיר את המחלוקת בתוך השמאל הישראלי של אותן שנים, מאפשרת לזקק ולדייק אותה. כאשר הוויכוח על שלמות הארץ איננו מתנהל בין שמאל לימין או בין הקיבוץ הארצי והציונות הדתית, אלא בין נתן אלתרמן לעמוס עוז, פתאום אי אפשר לפטור אותו כעוד התנגשות אוטומטית של "שבטים". הקרע הזה נחשף לא כמלחמת מחנות רגילה, אלא כקונפליקט פנימי, אידיאולוגי ונוקב של תנועה שלמה שמנסה להבין את עצמה ואת גבולותיה מול מציאות חדשה. הדבר מתחדד עוד יותר לאור היפוך התפקידים שהתרחש בעקבות המחלוקת: עמוס עוז עובר לצידו של בן־גוריון, ואלתרמן הופך למתנגד שלו.

"נתן ועמוס" מסתיים בסוף שנות השישים, כאשר קווי המתאר של הוויכוח היו עדיין פנימיים. אכן, השנים שיבואו לאחר מכן ישנו את התמונה לחלוטין. עם התפתחות מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, השבר של מלחמת יום הכיפורים והמהפך הפוליטי ב־1977, המחלוקת הזו הפכה לקו השבר המרכזי בין ימין לשמאל. במשך חצי מאה, היחס ל"שטחים" היה מגדיר הזהות המרכזי של ישראלים רבים. אבל באופן פרדוקסלי, דווקא החלק הזה בספר מרגיש כמו היסטוריה רחוקה. בעידן שלאחר שבעה באוקטובר, ובתקופה שבה טילים איראניים מתפוצצים ברחבי הארץ וצה"ל פרוש לאורך הגבולות במלחמת התשה וקיום, הדיון על יהודה ושומרון נראה כמו פריבילגיה מהעבר.

דווקא החלק הראשון של הספר, עם המלחמות הגדולות ושאלות ההישרדות, נהיה אקטואלי שוב. ענברי לוקח אותנו למסע אל הרגע שבו נולדה החלוקה הפוליטית הישנה שלנו, רק כדי שנבין בסוף הקריאה שהמציאות הנוכחית כמעט השכיחה אותו. המחלוקת על עיצוב גבולות המדינה פינתה את מקומה מחדש למאבק הקמאי על עצם הזכות לחיות בה.

אפשר גם אחרת

הקריאה ב"נתן ועמוס" קולחת, וקשה להניח את הספר מהיד – בין אם בזכות טכניקת הכתיבה מלאת הפעלים של ענברי, תחושת האקטואליה החזקה, או כי הוא פשוט סופר מצוין. וכמו הספרים הגדולים באמת, הוא נשאר איתך ומלווה אותך גם לאחר שסיימת לקרוא בו.

קראתי את הספר הזה בביתי ביישוב מרחב־עם, לא רחוק משדה־בוקר, באזור שבו נרצחה הרועָה ברברה פרופר, אירוע שענברי מספר כי בעקבותיו עבר בן־גוריון לקיבוץ. התפאורה ההיסטורית הזו התערבבה אצלי עם המציאות, כאשר תוך כדי הקריאה הלכה לעולמה חברתי, עומר רותם ז"ל. את הפרידה ממנה ערכנו במצוק שמעל נחל־צין, סמוך לקבריהם של דוד ופולה. עומר ואני היינו חברים קרובים עוד מימי עבודתנו המשותפת בבית הספר ״צין״ במדרשת בן גוריון. גם בתוך המאבק והטיפולים הקשים במחלת הסרטן, היא המשיכה לפעול במסירות כאשת חינוך, בין השאר במסגרת תפקידה כראש תוכנית ״שבילים״ במכללת קיי. אף שהייתה אשת שמאל מובהקת ואני איש ימין גמור, נוצר בינינו קשר חברי עמוק שהוויכוחים מעולם לא פגעו בו.

מול הקרעים והשסעים שענברי מתאר בספר, החברות הזו המחישה לי שאפשר גם אחרת. אחרי מותה של עומר עברתי על ההתכתבויות בינינו, ומצאתי הודעה שקיבלתי ממנה אחרי פינוי עמונה: "רק שתדע שאני חושבת עליך הרבה ביומיים האחרונים, כואבת את כאבך ודומעת כל פעם ששומעת את תושבי עמונה. היום סיפרתי לסטודנטים שלי שיש בזה רגש חזק מאין כמוהו – לא להסכים, ולהיות באמפתיה מוחלטת".

היכולת לראות את האדם שמעבר למחנה הפוליטי הופכת בעיניי את "נתן ועמוס" לקריאת חובה, למרות ואולי בגלל התמקדותו בתנועת העבודה. ענברי לוקח אותנו אל קו השבר של החברה הישראלית לא כדי שנעמיק אותו, אלא כדי שנלמד להביט בו – ובנו – באותה אמפתיה הרואה את האדם ולא רק את המחנה שהוא שייך אליו.