מתי בעברית? הסופר הנורווגי הניסיוני שזכה בפרס נובל

שנתיים לפני זכייתו בפרס נובל לספרות בשנת 2023, תורגם לעברית לראשונה ספר פרוזה של הסופר הנורווגי יון פוֹסֶה. הייתה זו הנובלה "בוקר וערב", שפורסמה במקור בשנת 2000 ומתארת את חייו של דייג בין לידה למוות ומה שאחריו, בכתיבה אוורירית ונטולת נקודות פיסוק. עבור מוציא לאור זוהי מעין זכייה בלוטו; השקעה בסופר ניסיוני, שמקבל לפתע חותמת מוחלטת של איכות. כעת, לראשונה מאז הזכייה בנובל, רואה אור בעברית קובץ סיפורים נוסף של הסופר הנורווגי, והוא מעניק נקודת מבט רחבה על גישתו היצירתית.

בהכללה גסה, ניתן לדבר על שני סוגים של סופרים, לפי גישתם למלאכת הכתיבה. בגישה אחת, השפה היא כלי למסירת עלילה, ותפקידה לדווח לנו על התרחשות. בשנייה, השפה עצמה היא שדה ההתרחשות המרכזי, כאשר המילים הן המעבדה לבחינת צורות שונות של הכרה. פוסה מבטא באופן מובהק את התפיסה השנייה. בכל סיפור שלו הוא מנסה ללכוד זווית אחרת של התבוננות על העולם, באמצעות השפה. הוא נע בין כתיבה פרגמנטרית, זרם תודעה, וניסיון לעצב את השפה בהתאם לממד ההתרחשות.

ב"תמונות ילדות", כפי שניתן להבין משמו, חוזר פוסה אל שנות הילדות ומתחקה אחר הרגעים הקטנים שמרעידים את הנפש. האסופה כוללת שישה טקסטים באורכים שונים, ונפתחת בטקסט קצרצר שניתן למצוא בו רמזים למה שפוסה מחפש בכתיבתו. הוא מתאר מפגש חברים בחוג מקומי לילדים. בסופו, "אחרי שגמרנו עם הלחמניות ועם השוקו, עם השירה והדרשה, עם התפילה, כשהניחו לנו לנפשנו", הוא נתקל בנערה שעצרה עבורו את הזמן. היא עמדה וחייכה לחברותיה, ופוסה מתאר בגוף שני את שעבר עליו: "ואתה עמדת שם, עמדת שם לבד בזמן שהאחרים השתוללו והרגשת צער שהלך וגדל בתוכך, בעצם אז זה התחיל. אז המוזיקה באה אליך. בזמן ובמקום ההם, ומאז לא הרפתה ממך". מתוך הבליל של יופי הנעורים והצער שבהם, ההתאהבות והבדידות, מתגלם הרגע שמביא לחיים את המנגינות שמלוות אותם.

בקטע הבא, שהעניק לקובץ את שמו, מוצגות תמונות ילדות בפרגמנטים קצרים: חברויות שנוצרות, בושות קטנות שנבלעות פנימה, כעסי ההורים. גם כאן המוזיקה היא כלי מניע. חברו מגלה שהוא אוהב ספרים "כי איכשהו ברומן כל מה שבדרך כלל מתרחש סתם באקראי נהיה מוזיקה". הנערים מנגנים בלהקה, מבלים בערבי ריקודים, מנגנים בטיולים וקומזיצים. באחד הקטעים, איש זקן שהחברים פוגשים בבית קפה, שומע אותם מנגנים ומלמד אותם להפוך אקורד למנגינה. וכך, פוסה וחברו אַסלֶה מנסים להפוך את החיים למנגינה אחרת. הם מאמינים במהפכה, מעשנים, יוצאים לטיולים ומכירים חברות. אין כאן חידוש גדול או תובנה מפעימה, אלא רגעים קטנים ופשוטים של חוויות ילדות והלחן שנלווה אליהם. גם אם החוויות שונות מאדם לאדם, פוסה מצליח ללכוד כאן את אותו רטט פנימי שמרעיד את נפשם של נערים.

אבא עושה בושות

לסיפור "השיער של לינֶה" יש מוזיקה אחרת. זהו זרם תודעה דחוס, רפטטיבי, נטול חלוקה לפסקאות, המציג מחשבות של ילד שחי עם אב שיכור ותמהוני, ומתאהב בילדה בשם לינה. הסיפור מתאר בגוף ראשון את התחושות המורכבות של הילד כלפי אביו, תמהיל של אהבה ובושה, רגע לפני שהאב נפרד מהאם ועוזב את הבית: "לפני שאני נרדם אני שוכב במיטה וחושב על המבוכה הנוראית שתוקפת אותי כשאני הולך מתנדנד לצד אבא שלי, הוא לבוש באחד הז'קטים שלו, לרוב אחד הכי מכוערים, אבל בעצם כל הז'קטים שלו מכוערים, הוא נוהג לקנות ז'קטים משומשים אבא שלי, ואז הולך ככה, אבא שלי, בז'קט שלו, הולך ככה עם הסיגריה שלו, ואני הולך לצִדו ולקראתנו באה לינֶה". זהו סיפור עדין ורגיש שנכנס למעמקי תודעתו של הילד ומצליח לבטא את תערובת האהבה והבושה שהוא חש כלפי אביו.

שני הסיפורים האחרונים הם המוצלחים ביותר בקובץ. "ואז הכלב כבר יכול לבוא" מתאר ילד שיוצא למסע נקמה לאחר ששכן הרג את כלבו. זהו מין סיפור בלשי ללא תעלומה, זרם תודעה נוסף של ילד העומד בפני מציאות קשה ומתמודד איתה בדרכים קשות. הילד מבולבל וכועס, חדור שליחות נקמנית וקטלנית. "הוא הרג את הכלב ואני אהרוג אותו. גם אם לא אעשה שום דבר בחיי, את זה לפחות אעשה. צריך להרוג אותו. הוא צריך למות. אני אומר: החלאה הזה. אני אומר: צריך להרוג את החלאה הזה".

"נֶחלַם באבן" ראוי להיקרא בשיעורי כתיבה. זהו דיאלוג שנדמה כשיח טיפולי, ובו ילד מתאר תחושת קריסה פנימית. הוא משחזר את ההתרחשות שהובילה לכך, ומנסה לשרטט את חווייתו האישית דרך שפה מטאפורית של מפולת, קריסת אבנים: "המפולות האִטיות, ואז הפתאומיות, מהירות ביותר, כמו משבי רוח פתאומיים. ואז דממה. הבקיע הגדול, עם האור הגדול שלו, ואז המפולת האִטית הבלתי מורגשת, ואז המפולות הפתאומיות".

משמר את הניב הקדום

החיפוש אחר המוזיקה של השפה, שמלווה את סיפוריו של פוסה, מתבטא גם בבחירה לכתוב בניב הנורווגי נִינוֹרְסְק. זוהי אחת משתי השפות הרשמיות של נורווגיה, אך רק כעשרה אחוזים מתושבי המדינה משתמשים בה. רוב אוכלוסיית נורווגיה דוברת בוקמול, שהתפתחה מהשפה הדנית. לעומתה נינורסק, "נורווגית חדשה", שמרה על דיאלקט נורווגי קדום. היא מזוהה יותר עם האזורים הכפריים של המדינה, ופוסה בוחר להשמיע את קולם, בשפתם האזוטרית הקדומה.

מכלול יצירתו של פוסה, מאז החל לפרסם בשנות השמונים, כולל יותר משבעים ספרים בסוגות שונות – פרוזה, מחזות ושירה. החיפוש אחר המוזיקה של המילים מתבטאת גם באפוס הגדול שלו שפורסם בשנים האחרונות וטרם תורגם לעברית, ומן הסתם גם לא יתורגם בשל אורכו ומורכבותו. זוהי טרילוגיה בשם Septology (מילולית: יצירה בשבעה חלקים), הכתובה בזרם תודעה מתמשך, ללא סימני פיסוק. היא מתחקה אחר צייר בודד בשם אַסלֶה, כשם דמותו של החבר הקרוב ב"תמונות ילדות".

ההתנסויות הספרותיות של פוסה הקנו לו מעמד עולמי של סופר פורץ דרך ובלתי מתפשר. מתבקש לתהות בהקשר הזה על מקומה של ספרות ניסיונית בשדה הספרות העברית, ועד כמה יש כאן מקום לספרות שבוחנת את אופני הביטוי השונים, ומתייחסת אל השפה ואל הצורה הספרותית כממד המרכזי של הכתיבה. בתקופה שבה ישנם פחות ופחות קוראים גם לספרות קונבנציונלית יותר, כתיבת ספר ניסיוני דומה לרכישת כרטיס לוטו במחיר גבוה. התוצאה היא שהספרות הניסיונית הולכת ומתמעטת, וקשה לעודד יוצרים חדשים שיתנסו בשפה וישחקו איתה. על רקע הידלדלותו של קהל הקוראים, מוסד הפרסים הספרותיים מקבל משנה חשיבות, בהיותו ההכרה העיקרית שהסופר עשוי לזכות בה.

בתקופה שבה היצירה הוויזואלית שולטת במרחב ומספרת סיפורים לרוב, הספרות הכתובה מתבלטת ביכולתה להציב את המילים במרכז הבמה. המילים הן המדיום והן המסר. עבור פוסה, סיפורים הם פרטיטורה למוזיקה אנושית, להשמעת הקולות הנאלמים, והוא בוחן אותן כפי שבוחנים כלי נגינה. הדפדוף באלבום הילדות של פוסה מזמין אותנו להתמסר אל הצליל של המוזיקה ולצלול אל תודעות רחוקות, שמתגלות כקרובות למדי.