ז'ול ורן הוא הרבה יותר מסופר ילדים ונוער

התרגום החדש של "פלישת הים", מאה ועשרים שנה אחרי פרסומו במקור, הוא הזדמנות לדון באחד הסופרים הגדולים אי־פעם, ז'ול ורן (1905-1828). שלא בצדק, וֶרְן מקוטלג אצל הקורא הישראלי כסופר ילדים ונוער. הספרים שלו ימוקמו במדפים הללו, ולפחות לפי בדיקה בספרייה העירונית המקומית, מספר ההשאלות שלהם מזערי. לפיכך, בסקירה זו לא נסתפק בדיון בספר שלפנינו אלא נרחיב את היריעה לכלל יצירתו של ורן וננסה למקם אותה בהקשר רחב יותר, תוך דיון בכמה ספרי מפתח שלו ובגורמים לירידת קרנו, ואף בניסיון לשכנע אתכם מדוע גם לאנשים בוגרים בימינו כדאי לקרוא את ורן.

"פלישת הים" הוא הספר האחרון שראה אור בחייו של ורן. לאחר מותו יצאו אומנם ספרים נוספים תחת שמו, כמו "המגדלור בסוף העולם", אך התברר שאלה נערכו ושונו בצורה ניכרת על ידי בנו מישל.

ספריו של ורן מקוטלגים כמעט כולם תחת הסדרה "מסעות מופלאים", שרובה סיפורי הרפתקאות או מדע בדיוני, אולם "פלישת הים" (והוא לא היחיד) הוא דווקא ספר אקטואליה. הספר דן בנושא שעמד באותו זמן על הפרק: חפירת תעלה שתציף מרחבים עצומים מהסהרה הנמצאים מתחת לפני הים, באזור שנמצא היום בין תוניסיה לאלג'יריה.

תעלות היו חזית ההתקדמות הטכנולוגית באותה תקופה. תעלת סואץ קיצרה את המרחק מאירופה לאסיה בשבועות רבים, ותעלת פנמה ביטלה את הצורך להקיף את אמריקה הדרומית. תעלת הסהרה נועדה להפוך את המדבר השומם לאזור פורה וירוק, ולספק שפע אפשרויות כלכליות לתושבי הסביבה ורווחים נאים ליזמים. ורן מציג את סיפורה של משלחת הנדסית, המלווה במשלחת צבאית ובודקת את אפשרויות השלמת הפרויקט. מולם עומדים בני שבט הטוארג ומנהיגם אדז'ר, שמיד בתחילת הספר מצליח לברוח מהכלא. אדז'ר ושבטו רואים בתעלה איום, ונערכים לסלק את הפולשים בכל האמצעים. ורן נוקט בגישה עניינית כלפי שבט הטוארג ומתאר אותם על מעלותיהם וחסרונותיהם. הוא לא נוקט כלפיהם בגישת הפרא האציל, ומתאר אותם כחבורת נוודים שלא יבחלו בשוד ורצח, אולם גם אינו מתייחס אליהם כנחותים ופראים – דבר האופייני לתקופה ואף לוורן עצמו ביצירות מוקדמות יותר.

בספריו המאוחרים, ורן מעט מפוכח וקודר יותר. אינני משוכנע שכפי שנאמר בגב הספר, "ורן מזהיר מפני המחיר של שינוי המאזן הסביבתי". זהו תיאור אנכרוניסטי מדי לשנת 1905. לעומת זאת, הניסוח שלפיו הסופר "מציג גישה ביקורתית כלפי ההתערבות האנושית בטבע" הולם בהחלט. גישה זו החלה עוד בספר שכתב בסוף המאה ה־19, ששמו בעברית הוא "הפוך על פיו" (כך הוא נקרא בתרגום שנעשה בשנות השישים), ושבו מדענים מנסים ליישר את ציר כדור הארץ ולמרבה השמחה נכשלים. ורן, שבתחילת דרכו האמין שהאדם יכול לעשות הכול, אפילו להגיע לירח, נעשה מעט ספקן יותר בנוגע ליכולות הללו ובעיקר להשפעותיהן, וקבל על השימוש בטכנולוגיה למטרות שליליות.

תחקיר מקיף

את עיקר תהילתו קטף ורן בספרי ההרפתקאות שלו, שהרחיבו את העולם בעבור מיליוני קוראים. ורן הצעיר הציע את כתב היד שלו למו"ל פייר־ז'ול הֵצֵל, שזיהה את הפוטנציאל והחתים את ורן על חוזה לשנים רבות. ב־1863 יצא הספר הראשון בסדרת ההרפתקאות "חמישה שבועות בכדור פורח", וזכה להצלחה מיידית. סוד ההצלחה של ורן היה שקדנות וחריצות. הוא לא בדה סיפורים מדמיונו החופשי אלא ערך לפני הכתיבה תחקיר מקיף ורציני, קרא וקטלג את כל העיתונים והחידושים המדעיים בכרטיסיות ששמר, והשתמש בהן בעת הצורך.

ורן הקפיד להתייעץ עם מומחים בכל תחום, דייק ככל האפשר בנתונים המדעיים של זמנו, ושאף להכיר את כל העולם דרך ספריו. כחבר בחברה הגיאוגרפית, הוא הקפיד על דיוק בתחום. נוכחתי בכך במהלך קריאת הספר שהסקירה הזו עוסקת בו: תוניסיה ואלג'יריה אינן על מפת הטיולים של הישראלי הממוצע, ונעזרתי במפות גוגל כדי לעקוב אחר העלילה. הדבר היה קל מאד, שכן שמותיהם של כל עיר, כפר ונווה־מדבר המוזכרים בספר, מדויקים.

ורן כיוון את ספריו לקהל הרחב, אולם המו"ל ביקש ליצור סדרה שיש בה פן חינוכי ולימודי וייעד אותה למגזין שלו, שיועד לצעירים. הסיפורים התפרסמו שם תחילה בהמשכים, פרק אחר פרק, ורק לאחר מכן יצאו כספרים. מבוגרים ונערים קראו בשקיקה את ספריו של ורן, וההצלחה הייתה גדולה. התרגומים ליידיש ולעברית לא איחרו לבוא, וכך נחשף גם הקורא היהודי והישראלי ליצירתו. רבים מהתרגומים היו מקוצרים והותאמו לנוער – ורן עשוי להקדיש פרקים שלמים להסברים טכניים שמעכבים את העלילה – ואולי זו אחת הסיבות לכך שוורן התקבע בתודעתנו כסופר לנוער. "פלישת הים" מסווג כך גם הוא, ויצא בתחילה כספר לבני הנעורים.

אם יש ספר שבזכותו יוחסה לוורן נבואה, זהו "מן הארץ אל הירח". שלושה אסטרונאוטים משוגרים לירח מפלורידה, בקפסולה המורכבת על קליע תותח ענק. בשובם הם נוחתים באוקיינוס השקט ונאספים על ידי ספינה. יותר ממאה שנה אחר כך, כל זה קרה בדרך דומה מאוד. חלק גדול מהנבואה הזו נבע משיקולים מושכלים מאוד. ורן האמין בכוחה של ארצות הברית אף שזו הייתה לאחר מלחמת אזרחים קשה, ידע שהשיגור צריך להיות קרוב ככל האפשר לקו המשווה ודווקא לכיוון מזרח, והעדיף את פלורידה לעומת טקסס משום שיותר בטיחותי לשגר מעל הים – שיקולים זהים לחלוטין לאלה שעשו בכירי נאס"א, כאשר החזון הגיע למימוש. צוות אפולו 11 אף בחר לקרוא לקפסולה שלו "קולומביה", מחווה לוורן שכינה את הקפסולה בספרו "קולומבואיד".

לא צריך 80 יום

ספר מוכר אחר של ורן הוא "מסביב לעולם בשמונים יום" ובו פיליאס פוג, בעקבות התערבות מטופשת, רוצה להוכיח לחבריו למועדון שאפשר להקיף את העולם בפרק זמן קצר כל־כך. תרגום מפורסם לספר הוא פרי עטו של לא אחר מאליעזר בן־יהודה. בהערת אגב, אני ממליץ למתעניינים לחפש תרגום זה ואחרים במרשתת. בעבר מתרגמים נטלו לעצמם חירות גבוהה יותר להוסיף ולערוך כרצונם. קריאתם תסב לכם הנאה, ובפרט את המונחים שהם נאלצו להמציא יש מאין, לכל חידושי הטכנולוגיה.

פוג אינו תייר טיפוסי. שום אטרקציה תיירותית אינה מעניינת אותו, והוא שואף רק להתקדם במסע. הצלחתו של הספר נבעה משלל גורמים. התיאורים הגיאוגרפיים גרמו לקורא של אותה תקופה להרגיש שהוא עושה בעצמו את המסע. המסע עצמו היה אומנם מעין מרוץ נגד הזמן, אבל אפשרי. תעלת סואץ והרכבות באמריקה ובהודו קיצרו את הדרך, ואכן מיד לאחר צאת הספר המסע שוחזר בפרק זמן של 72 יום בלבד. להצלחה תרם גם הטוויסט בסוף העלילה, אם כי הוא אינו מקורי שכן הוא ידוע מאז המאה ה־15, ונעשה בו שימוש בספרות על ידי אדגר אלן פו. פוג חוזר ללונדון לאחר 81 יום, מותש ומובס ומשוכנע שהפסיד את כל הונו, אולם משום שהקיף את כדור הארץ לכיוון מזרח וחצה את קו התאריך הבינלאומי (שעוד לא היה מוגדר אז באופן רשמי), הוא הרוויח יום נוסף. הוא מגלה זאת בדיוק בזמן המאפשר לו להיכנס למועדון ולהפוך למנצח בשנייה האחרונה.

אף שהוא מהנה וכדאי לקריאה גם בימינו, הספר הזה מהווה גם דוגמה מצוינת להסברת הירידה בפופולריות של ורן בימינו. ספרים העוסקים בהיסטוריה דוגמת "הצפון נגד הדרום" התיישנו, ותיאורי ההרפתקאות נראים כבר עניין של מה בכך. היום לא צריך אפילו 80 שעות כדי להקיף את העולם, נסיעות לכל קצוות תבל הן עניין שגרתי, והחידוש והריגוש שהציע ורן נעלמו. אנשים הגיעו לירח, צוללות יכולות לנוע למרחק רב, כבר אין מסעות של אנשים פרטיים למציאת זהב וכך הלאה. הזכרנו שוורן יכול היה לעצור את העלילה לעמודים רבים של פרטים טכניים, יהיו אלא תיאורים של מכתשי הירח או רשימות של צמחים בג'ונגל. לקורא של ימינו, מבוגר או צעיר, אין סבלנות לכך. התרגומים הישנים לעברית הם ארכאיים, וכאמור מותגו כספרות לנוער. מבוגרים לא יקראו אותם, והנוער עבר לקרוא ספרים אחרים, בדיוק כפי שסדרות חסמב"ה ודנידין התיישנו.

הרייטינג של האופטימיות

לכן, יש חשיבות לתרגומים חדשים שיכולים להחזיר מעט את ענק הספרות הזה לקדמת הבמה, ואולי לעודד את קריאת ספריו. כפי שהערנו בפתיחה, בספר זה מתגלה ורן קודר יותר, פחות בטוח בטכנולוגיה ובמדע. מה שינה את ורן? הסיבה העיקרית היא מות המו"ל שלו הֵצֵל בשנת 1886. הערנו שהצל דחק בוורן לכתוב עלילות והרפתקאות משיקולי רייטינג, וערך אותו בכבדות כדי שהסיפורים יהיו אופטימיים עם סוף טוב, ומתאימים לנוער. לאחר מותו, ורן היה חופשי יותר לכתוב כרצונו.

למעשה, ורן כלל לא השתנה: הכתיבה הפסימית והקודרת יותר הייתה שם תמיד, אך הצל שכנע אותו להעלים אותה. עובדה זו התגלתה רק בשנת 1989, כאשר נינו של ורן גילה כתב יד מקורי משנת 1863, ממש מראשית הקריירה של ורן, שאיש לא ידע על קיומו. זהו הספר "פריז במאה העשרים" (תורגם על ידי מיכה פרנקל בשנת 1995 בהוצאת כתר). הצל לא אהב את הספר הקודר, יעץ לוורן לגנוז אותו לעשרות שנים, והספר נשכח לחלוטין. סיבה נוספת לקדרות הייתה פציעתו של ורן, גם היא בשנת 1886, לאחר שאחיינו, שסבל מבעיות נפשיות, ירה בו וגרם לו לצליעה לשארית חייו. גם הקפיטליזם הפך בעיניו למאוס לאחר שבנו מישל נכנס פעם אחר פעם לחובות כבדים, מתוך הנחה שאביו העשיר יפרע אותם תמיד.

כל אלה באים לידי ביטוי ב"פלישת הים". ורן מציג במבט סקפטי את האפשרות והטעם ברווחים מהירים, ומזהיר ששינוי הטבע בידי האדם עלול להביא לתוצאות בלתי צפויות ואף הרות אסון. אמנם את הטוארגים יש לרסן, ומעשי השוד והרצח שלהם אינם מקובלים, אולם בעמדתם יש גם משהו שצריך להביא בחשבון. בספר נוצרת התנגשות ישירה בין הצרפתים לטוארגים. לאחר פתיחת הסיפור ומתן הרקע הדרוש, המשלחת ההנדסית והצבאית יוצאת לדרכה, וככל שהיא הולכת ומעמיקה במדבר היא מתקרבת למלכודת שאדז'ר פורש לרגליה. בסופו של דבר, אלו וגם אלו יגלו שהטבע חזק הרבה יותר מהם. אזהרה זו של ורן – בניגוד לעשרות ספרים שבהם הציג את הטכנולוגיה כפורצת דרך וכעניין חיובי בלבד – יכולה וצריכה להפוך את היחס שלנו לדמותו.

אנו נמצאים בעיצומה של מהפכת הבינה המלאכותית, שמתקדמת בקצב מסחרר ומחליפה את בני האדם. במיוחד בתקופה כזו ראוי לזכור את מסריו המאוחרים של ורן, שאמנם לא היה נביא אך בהחלט ידע לראות למרחוק.