"שני הדברים שאני אוהב כל חיי הם כדורגל וספרות": רועי חסן יוצר ממקום אחר

״אני לא כל כך שש להתראיין״, מודה רועי חסן בפתח שיחתנו, ״אבל אמרת מקור ראשון אמרתי אחלה, אני יודע שאתם לא באים ברע״. למה בעצם לא שש להתראיין? אני שואלת את המשורר שדווקא ייצר לא מעט כותרות בעבר, כאשר פרץ לתודעה עם שירו "מדינת אשכנז" לפני יותר מעשור, ועורר סערה סביב מקומו של הקול המזרחי בשירה העברית ובכלל. ״יש לי סיפור אחד, אז זה כל הזמן לחזור ולספר אותו שוב. שקלתי להמציא כל פעם סיפור חדש״, הוא מחייך. ״וגם, את יודעת איך זה, מחפשים את הדברים שיותר מושכים אש, ושמבחינתי הם פחות מעניינים. אני כבר פחות בגיל לזה, אולי הזדקנתי״.

אנחנו יושבים במרפסת ביתו, דירה יפה בבניין קטן בפאתי חדרה, הצופה על השדות בשולי המושבים הסמוכים. חסן ה"מזדקן" בן 42, מתגורר בעיר שבה גדל יחד עם אשתו עמירה ושתי בנותיהם. בימים אלה הוא משיק ספר שירה חדש, "אנחנו אין אנחנו", בהוצאת נצח. כאשר הקריירה הספרותית שלו יצאה לדרך, זה קרה באופן צפוף למדי: לאחר ש"מדינת אשכנז" התפרסם ב־2013, הוא הקים את הוצאת טנג׳יר יחד עם חברו המשורר שלומי חתוכה, פרסם בה שני ספרי שירה בזה אחר זה, זכה בפרס ברנשטיין, הופיע בסדרת ערבי השירה "ערס־פואטיקה", והוציא לאור גם ספר פרוזה.

הספר הנוכחי, לעומת זאת, מגיע אחרי הפוגה גדולה של כשבע שנים מאז ספרו האחרון. ״ספר שירה זו יצירה מוזרה", אומר חסן. "לא יושבים לכתוב ספר שירה. הוא פשוט קורה, איכשהו, מתישהו. השירה היא חלק ממני, ובתחנות מסוימות בחיים היא קצת נוזלת החוצה בצורת ספר״.

כיום הוא עוסק בשלל מיזמי תרבות (״תמיד כששואלים אותי מה אני עושה קשה לי להסביר״), ועובד בין השאר על מחזמר לתיאטרון. לאחרונה גם השתתף בתפקיד ראשון כשחקן, בעונה החדשה של הסדרה "זגורי אימפריה", שכתב וביים חברו מאור זגורי. ״למדתי תיאטרון בתיכון אבל אף פעם לא עשיתי משהו בכיוון הזה, ואני כל כך שמח שזה קורה בסדרה החשובה הזאת. זו הייתה חוויה מהפנטת להיות על הסט״. זגורי וחסן משתתפים יחד גם בתוכנית הסאטירה "מה שתגידו" בכאן 11. ״אני שמח שאנחנו מצליחים להביא את החברות שלנו, את ההומור והביקורתיות, מהחיים למסך", הוא אומר.

אבל מעבר לכל העיסוקים הללו, מדגיש חסן, ״אני בעיקר אבא. לא כקלישאה, זו האמת. אני רוב הזמן פה״, הוא מחווה על הבית סביבו, ״מגדל את הבנות שלי, משתדל לתת לזה את כל הזמן שאני יכול. זה תמיד בראש סדר העדיפויות שלי״. אכן, על שולחן המטבח מחכים סירים מוכנים לארוחת הצהריים, ולפני תחילת השיחה שלנו הוא יוצר בנייד תזכורת לאיסוף של הקטנה מבית הספר.

פרידה מהאמן המיוסר

הרבה עבר על חסן בשנים שחלפו מאז פריצתו לתודעה הציבורית. ״הדבר היחיד שאיתי מאז ועד היום זאת אשתי", הוא אומר. "אנחנו יחד המון שנים, מגיל 19. כבר יותר שנים יחד מבנפרד. כל השאר השתנה: הבנות שלי נולדו, הפכתי לאבא. תחום העיסוק שלי השתנה. לפני כן הייתי טבח. ככה היה כתוב כשפורסם השיר הראשון: רועי חסן, 29, טבח מחדרה״.

אם בעבר התבלט חסן בטקסטים חברתיים, פוליטיים, אקטיביסטיים, בספר הנוכחי תמצאו שירים אישיים, משפחתיים, שירי מסע נוגעים ללב. אבל האיכות הנשכנית, החדה, נותרה על כנה, וגם הנרטיביות וכשרונו יוצא הדופן לסיפור סיפורים.

איך אתה חווה את השינוי בכתיבה שלך בתקופה הזו?

״מן הסתם היא משתנה, כי אני משתנה. הרבה יוצרים, כשהם משתנים ויוצרים משהו חדש, מקבלים מהקהל תגובות של ׳אהבתי יותר כשעשית ככה וככה׳. לא כל האנשים כאלה, אבל יש הרבה שמצפים מהאמן להישאר במקום, להמשיך לתת להם את מה שהם אהבו. אבל האדם לא יכול לעמוד במקום, הוא תמיד בהתפתחות – לפעמים חיובית, לפעמים שלילית, אבל תמיד בתנועה. אנחנו לא יכולים להיות אותם אנשים שהיינו לפני עשר שנים. יש אמנים שממשיכים למכור את אותה סחורה פעם אחר פעם, למרות שאני בטוח שהם כבר במקום אחר. באופן אישי אני חושב שזה משעמם״.

דוגמה לתגובה מהסוג הזה אפשר למצוא בתוך אחד השירים האהובים עלי בספר. "לֹא זוֹכֵר בְּדִיּוּק מָה זֶה הָיָה, אֲבָל הָיָה / עֶרֶב וְקָרָאתִי שִׁירֵי אַהֲבָה חֲדָשִׁים / לְאִשְׁתִּי, לְבִתִּי, לַחַיִּים. // נִגְּשָׁה אִשָּׁה וְאָמְרָה אֲנִי חַיֶּבֶת לוֹמַר / אָהַבְתִּי אוֹתְךָ יוֹתֵר / כְּשֶׁהָיִיתָ בִּתְקוּפָה רָעָה. // חוּץ מִזֶּה שֶׁהִיא לֹא בֶּאֱמֶת הָיְתָה / חַיֶּבֶת לוֹמַר, זֶה נִשְׁמָע לִי // טִעוּן לֵגִיטִימִי. // רַק כְּדֵי לְהָבִין אִם הֵבַנְתִּי / נָכוֹן, שָׁאַלְתִּי אִם הִיא בְּעֶצֶם / מְאַחֶלֶת לִי רַע. // כְּקוֹרֵאת, הִיא אָמְרָה, כְּקוֹרֵאת. // לִי נוֹתַר רַק / לְקַוּוֹת שֶׁהִיא תֹּאהַב אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלִּי פָּחוֹת וּפָחוֹת...".

אולי זה דומה למה שיהודה עמיחי כינה "טשטוש האושר ודיוק הכאב". אתה חושב שאפשר לכתוב טוב גם כשהחיים טובים?

״לדעתי, ודאי שאפשר. כשהייתי צעיר יותר הייתי מושקע ברומנטיזציה של הספרות, התאהבתי בדימוי של יוצרים שאהבתי. נוצר אצלי בראש נרטיב באיזה מועדון אני נמצא כשאני מקשיב להם. כשאתה מתבגר ופוגש חלק מהאנשים האלה, ומכיר אותם יותר לעומק, אתה מבין שברוב המקרים זה חרטא. ברוב המקרים האדם חוזר הביתה ומכין לילד שלו חביתה לארוחת ערב. אלה אנשים רגילים. זה משהו שקצת מעצבן אותי, שספרות צריכה להיות חלון ראווה ל'חיי אמן' מסוג מסוים, לייסורים וקושי. אני באתי מעוני, זה לא היה מגניב. אני לא ממליץ על החוויה, פחות התחברתי. אני מאחל לעצמי חיים טובים.

״בספר הזה, ובכתיבה שלי בכלל, אני מתעסק מאוד ביש ובאין. זה משהו שמעסיק אותי כל הזמן. לדעתי זה הריקוד שקיים בחיים האלה, בין נוכחות להיעדר, בין חלום למציאות. אני שומע סביבי אנשים אומרים 'הלוואי שאלוהים יסדר לי את זה, הלוואי שאת זה'. אני כל הזמן אומר לאשתי, איך אפשר לבקש עוד? אנחנו מקבלים כל־כך הרבה מהיקום, מהאנרגיה האלוהית, מהקדוש ברוך הוא – שכל אחד יקרא לזה איך שמתאים לו. אם יש לי בקשה, זה שיהיו לי העיניים לראות את היש הזה. כי אפילו אם בבנק לא מדהים, אפילו אם אני יודע שיש חלומות שלא הגשמתי, אני יודע שאני מפוצץ ביש. ובצורה מאוד טבעית ואנושית, אנחנו נוטים לפספס את זה״.

כאשר אני שואלת על תהליך העבודה על הספר, חסן מסתייג מהביטוי. "אני לא עובד בכתיבת שירים. כשכתבתי סיפורים זה היה כמו לעבוד במטבח, ללבוש את בגדי העבודה ולשבת לכתוב כל יום כמה שעות. כתיבת שירים, לפחות אצלי, היא לא ככה. אני לא יושב לכתוב. אלה דברים שדוגרים בי, וכשהם קורים הם קורים״.

באיזה שלב החלטת לקבץ אותם לספר?

״כשחתוכה הציק לי מספיק״, הוא מחייך. ״לא אשקר, זה לא בער בי. לא סתם עברו הרבה שנים מאז שהוצאתי את הספר האחרון. אני כל הזמן בתהליך עם עצמי לגבי הוצאת ספרים. כמעט כמו כל דבר בחיים שלי, הדעה שלי בנושא משתנה כל הזמן. אני בתחושה שעושים יותר מדי עניין מהדבר הזה, ספר. מתנהגים כאילו העולם עוצר מלכת וכולם מחכים לספר הבא שלך. אני מסרב לשחק את המשחק הדמיוני הזה. אני יודע שיש לי כמה קוראים, וזה באמת הדבר הכי מרחיב לב שיכול להיות, אבל משתדל לקחת את הדברים בפרופורציה. ההתרגשות של ספר היא יום אחד, ואחר כך השירים קבורים שם, בתוך מצבה מעוצבת יפה, ומחכים שמישהו יַראה להם קצת אור, יוציא אותם מהקבר״.

אם ספרי שירה הם בעיניך קברים מעוצבים, למה בעצם להוציא אותם?

״כי בסוף זו הדרך לתקשר את היצירה שלי, וחשוב לי לתקשר, להיות במגע עם הקוראים שלי, עם הסביבה, עם החיים. שלא תביני לא נכון, אני אוציא עוד ספרים בעתיד״.

בחודשים המעטים שחלפו מאז צאתו, הספר כבר הספיק לזכות בפרס אצ״ג לשירה עברית לשנת תשפ״ו, לצד שני ספרים נוספים. ״תמיד כיף לקבל סוג של הכרה, לדעת שאהבו את הספר ובחרו בו מבין הרבה ספרים אחרים", אומר חסן. "מצד שני, גם אם ספר לא זוכה בפרס אבל זוכה לקבל אהבה מקוראות וקוראים רבים, לדעתי זה הדבר החשוב באמת. פרס זה נחמד, אבל רחוק מלהיות חזות הכול״.

לקטוע את ההעברה

בחודשים האחרונים מצוי חסן גם בהליכי בהחלמה ושיקום, לאחר ששבר את הקרסול בפציעת כדורגל. מתברר שענף הספורט הזה תופס מקום מרכזי בחייו ובנפשו. ״לפני שנתיים חזרתי לשחק כדורגל, אחרי הרבה שנים של מרחק מהמשחק", הוא מספר. "בתור נער שיחקתי כדורגל והייתי אפילו די טוב, אבל בתקופה קריטית לזה, כשהייתי בצבא, ההורים שלי נפרדו והיה משבר גדול בבית. כאוס מוחלט, חובות, נושים, דפיקות בדלת. נאלצתי לעזוב הכול וללכת לדאוג לבית שלי, לאימא שלי ובעיקר לאחים הקטנים. באיזשהו מקום הכדורגל נלקח ממני. לקח לי הרבה שנים לרצות לחזור לשחק. כשניסיתי לחזור לזה בשלב מסוים, גיליתי שאני כבר לא באותו הגיל ובאותו הכושר שבהם זכרתי את עצמי, וזה הוסיף למרחק.

״פתאום לפני שנתיים חבר אמר לי שפותחים פה קבוצה, ותיקי הפועל גבעת אולגה. אמרתי 'מה, אחרי כל השנים בלי הכדורגל, פתאום בגיל ארבעים?' הוא אמר לי 'יאללה, תבוא'. הייתי אז 20 קילו יותר, עישנתי המון, אבל ברגע שעליתי על הדשא זה לקח אותי אחורה, תפס אותי חזק. בסוף זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות. מאז אני בקבוצה הזו, היא מכניסה לי כל־כך הרבה טוב לחיים.

"הפציעה הייתה יכולה להיראות כמו הדבר הכי מבאס בעולם, אבל היא לא. הרבה אנשים אמרו לי: פציעה כזאת בגיל שלך, ניתוח, פלטינות, ברגים – גמרת עם כדורגל. אבל אני מחכה לחזור למגרש, ואני חושב שלעבור את הפציעה בצורה הזאת קשור לאמונה שיש לי בקדוש ברוך הוא. זו פציעה מבאסת, אתה הופך להיות חסר ישע לתקופה מסוימת, נזקק. אבל קיבלתי את זה באהבה ובאמונה, ואני עובר את זה״.

החזרה לכדורגל הביאה אותו לחדול מתחביב מרכזי אחר: עישון. ״זה דבר שלא חשבתי שיקרה לי. נגמלתי מהרבה דברים בחיים, אבל סיגריות לא חשבתי שאני אצליח. הייתי מעשן כבד, שלוש חפיסות טבק בשבוע. עכשיו אני לא נוגע בסיגריות בכלל. זה בזכות הבת שלי, האמת״.

איך היא עשתה את זה?

״היא כל הזמן הייתה אומרת לי 'איכס, זה מסריח, תפסיק', ולא הפסקתי. אבל היה יום אחד שישבתי במרפסת ועישנתי, היא הייתה מולי, וקרה משהו מוזר. היה לי ממש דז׳ה־וו. ראיתי את עצמי עומד מול אבא שלי בתור ילד, ואומר לו את אותן המילים שהיא אומרת לי: ׳אני אף פעם לא אעשן סיגריות, אין סיכוי שאני אגע בזה'. אמרתי לעצמי, אני יודע כמה קשה לשבור חוליה בשרשרת הזו של העברה הבין־דורית, אבל אם יש חוליה שנכון לשבור אותה, זו החוליה הזו״.

הקשר שלך עם שני העולמות, הכדורגל והשירה, מסקרן. לפעמים יש תחושה שמשוררים הם אנשים פחות פיזיים. אצלך זה הולך ביחד?

״אלה שני הדברים היחידים שהולכים איתי כל החיים: כדורגל וספרות. שני הדברים שאני אוהב כל חיי בלי הפסקה. שירה היא הדבר הראשון שעשיתי. עוד הרבה לפני שידעתי מה זה שירה, כתבתי שירי אהבה לאימא שלי. כבר אז היה מובהק שכתיבה היא כלי הביטוי הראשוני שלי. והמחשבות שלי על כדורגל הן מוגזמות. אני תופס אותו כייצוג של החיים. אפשר לפרק אותו לכל פרמטר ולראות איך זה חופף את מה שאנחנו עוברים. לדעתי זו הסיבה שהמשחק הזה כל־כך מצליח.

"שני הדברים האלה הולכים אצלי בסימביוזה מאז שאני זוכר את עצמי. היו לי שנים בילדות שחשבתי שזה יכול לסתור אחד את השני. סימנו אותי, ׳אתה מהכדורגל, תישאר בכדורגל׳. אבל אלה אמירות שמגיעות ממבט חיצוני. אני אף פעם לא ראיתי את ההתנגשות. בכלל, המשוררים שאני אוהב הם דווקא אנשים פיזיים מאוד, גם בכתיבה שלהם וגם בנוכחות שלהם בעולם. אולי לאו דווקא בצד הספורטיבי, אבל הם מאוד גופניים, מאוד נוכחים״.

אותם שירי אהבה לאימו שכתב חסן עוד לפני כיתה א׳, הפכו לנקודת ההתחלה של דרך פואטית ארוכה. ״היא הייתה מושא הכתיבה הראשון שלי, ועד היום היא שומרת את השירים״. גם בספר החדש מופיע שיר בשם "אני אוהב אותך אמא". זה שיר ארוך, כואב, שמתאר נקודות חיים לא פשוטות, ומסתיים שוב במילים: "אני אוהב אותך אמא". "אני אוהב אותה, מה לעשות", מחייך חסן.

כן, כך מסתבר, ככה בין השורות.

״אספר לך סיפור בתוך סיפור. כשהייתי מופיע עם אסף אמדורסקי, לפני שהייתי מקריא את השיר הזה הייתי מספר את הסיפור הזה, קצת להקליל, כי הוא שיר כבד. הייתי מספר על הבמה איך באתי הביתה ביום שהוא פורסם ב׳הארץ׳. נכנסתי עם שקיות של קניות לשבת, ואימא שלי הייתה אצלנו בבית, ראתה סדרה טורקית בטלוויזיה. נכנסתי מהקניות ואמרתי לה 'אימא, פורסם שיר חדש שלי בעיתון'. היא עשתה פרצוף של ׳בסדר בסדר, שמענו, אל תפריע עכשיו׳. אמרתי לה 'את יודעת איך קוראים לשיר?'. היא אמרה 'איך?'. אמרתי לה 'אני אוהב אותך, אמא'. היא התעוררה ואמרה: 'הו, סוף סוף אתה כותב לאימא שלך שיר אהבה'. אמרתי לה 'פחות'. אבל כשסיפרתי את זה בהופעה, אמדורסקי אמר: זה לגמרי שיר אהבה. ואני מסכים איתו״.

"המחמאה הכי גדולה שקיבלתי על הספר", מוסיף חסן, "הייתה מכמה וכמה אנשים שכתבו לי, בלי קשר אחד לשני, שהאימהות שלהם קראו את הספר ונורא התרגשו".

מתקשה בבירוקרטיה

קבוצת עמודים בתוך הספר מוקדשת לציוריו של שרון פדידה, אמן פלסטי, שחסן שיתף איתו פעולה. אלה רישומים עזים, טורדי מחשבה, בשחור־לבן. ״הוא אמן שאני מאוד אוהב״, אומר חסן. ״אני כל הזמן אומר לו שהאמנות שלו היא כמו מוזיקת מטאל. כשהספר הזה הלך והתגבש, הרגשתי שבא לי שיהיה לו גם פסקול מוזיקלי. שרון הוא הדבר הראשון שעלה לי לראש. רציתי מישהו שיוכל להביא דיסטורשנים לתוך הדבר הזה. משהו שייצר שכבות של צבע ושל אנרגיה".

השילוב בין השירה לאמנות הפלסטית הזכיר לי ספר נוסף מהשנה האחרונה שיצר חיבור דומה, "שיתין" של סיוון הר־שפי (בהוצאת שתיים). אני מספרת לחסן על שמות שעריו, "אהיה", "אשר", ו"אהיה", ומשהו בעיניים שלו נדלק. ״זה היה לא מזמן בפרשת השבוע, אני אוהב את זה״.

״אני לא יכול להסביר את האהבה שלי לקדוש ברוך הוא״, הוא ממשיך. ״זה מסובך עד כמה אני באמת שרוף עליו. אני מרגיש אותו, חי אותו. אני מתפלל על עצמי שאדע גם קצת לבקש, כי אני לא מבקש כלום, אני פשוט חווה אותו על פול. עם הבירוקרטיה קשה לי, קשה לי למלא הוראות. אבל אני מרגיש שאלוהים שולח לי כל מיני עזרות. נניח, במשך שנים נלחמתי עם עצמי על להניח תפילין. לא הצלחתי להביא את עצמי למקום הזה. אולי זה משהו באופי שלי, שמתנגש עם ה׳תעשה כי צריך׳. אם היחסים שלי עם אלוהים כל כך קרובים, מה אני צריך עוד אלמנטים? אבל אז הייתה תקופה שאבא שלי היה אצלי בבית, בשיקום. אבא שלי מניח תפילין, ואבא שלי אדם מאוד נוח ונעים. ובכל זאת, אחרי איזה שבועיים שהוא היה אצלי, כל בוקר מניח תפילין ולא אומר לי כלום, בוקר אחד הוא ניגש אלי ואומר: אתה עסוק? אמרתי 'לא'. הוא אמר: אז אחרי שתסיים את הקפה, תניח תפילין. הוא לא אמר 'אולי תניח', או 'בבקשה תניח', הוא אמר 'תניח'. כנראה זה בדיוק מה שהיה חסר לי, שאבא שלי יבוא ויגיד לי להניח. ומאז אני מניח״.

הספר החדש עוסק הרבה באלוהים ובקיום שלו, אבל כתוב בו כמה פעמים שאין גאולה. איך זה הולך יחד? יש אלוהים אבל אין גאולה?

״אם יש אלוהים, אז יש הכול ואין כלום. אם אין גאולה אז גם יש גאולה. זה הכול ביחד, וזה תלוי באיזה יום את תופסת אותי. בספר הראשון שלי יש שיר שנקרא ׳אני ואין אלוהים׳. באותו רגע לא היה אלוהים, זה לא אומר שום דבר על שאר הרגעים. כך גם בעניין של הגאולה. כשאני אומר 'אין גאולה' זה על עצמי, לא על הגאולה הגדולה. זה פרטי מאוד, זה האדם שרודף אחרי הגאולה של עצמו. אז אם את שואלת עלי, אז כן, לפעמים אין לי גאולה. הקיום שלי כל הזמן הולך מכות״.

אתה מתאר מציאות שמשתנה תמיד, אבל כשאתה כותב אתה כן מקפיא במילים איזושהי מציאות, והיא נשארת בנקודה שבה כתבת אותה.

״אבל המילים משתנות, הזמן חל גם עליהן. אני יכול לחזור אליהן בתור אדם שונה, לראות אותן בעיניים שונות, וכל קורא מגיע אליהן בעיניים שונות. אולי הטקסט קפוא, אבל הסאבטקסט יכול להשתנות״.

כאשר אני מבקשת מחסן לבחור שיר מהספר שהוא מחובר אליו במיוחד, הוא מצביע על שניים, השיר הפותח והשיר הסוגר. ״אם אני צריך לבחור, אני אוהב את השיר שפותח את הספר ואת השיר שסוגר אותו. השיר האחרון הוא באמת האחרון שנכתב, כרונולוגית. השיר הראשון הוא...״, חסן עוצר, נושם עמוקות. ״אנחנו עוברים שנים מאוד קשות, ובתוכן אני כל הזמן במחשבה מה המקום של האמנות בתוך הדבר הזה. לא הייתי מסוגל לכתוב כלום על המלחמה. דיממתי בלב שנתיים. חטופים, חיילים, נרצחים, ולא הייתי מסוגל לכתוב על זה כלום כי זה הרגיש לי ציני, הרגשתי חוסר מסוגלות. אבל המחשבה הזו הלכה איתי בתוך כל השנתיים האלה. מה המשמעות של היצירה בתוך התקופה הזאת? מה אני מחפש? מה הנשמה שלי צריכה?״

כך הוא כותב, מתוך השיר הפותח: "הַדְּבָרִים / הָרָעִים בֶּאֱמֶת בָּאִים כָּכָה / סְתָם כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ / יוֹמְיוֹמִי / כְּמוֹ שַׂקִּית בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט. // גַּם הַטּוֹבִים". ״המסקנה שהגעתי אליה, שאני לא יודע אם היא נכונה, היא לגלות שגם בתוך הלכלוך הבלתי נגמר הזה, עדיין יש יופי בעולם. הוא קיים. זה מה שהשיר הראשון אומר בעצם. לנסות להראות יופי איפה שאין יופי. אם אתה שקוע בבור, הדבר היחיד שיכול לעשות לך טוב על הנשמה זה אולי לראות פרח, אולי חיוך של ילד״.

השיר האחרון בספר סוגר מעגל עם נגיעה באותו הנושא. כך הוא נחתם: "וְיֵשׁ לִי עֵינַיִם / לִרְאוֹת בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר / וְיֵשׁ לִי עֵינַיִם / לִרְאוֹת יֹפִי / וְיֵשׁ". יש כאן רפרנס בולט לנתן זך, שכתב בשיר מפורסם: "אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת / אֶת יְפִי הָעוֹלָם". האזכור הזה מעניין במיוחד כשהוא מגיע ממי שכתב בעבר, בשיר שהתחיל את הכול: "שרפתי את הספרים של נתן זך".

מהמרתף לפנטהאוז

אנחנו מסיימים את השיחה שלנו בנקודת ההתחלה ושבים אל "מדינת אשכנז", השיר הראשון שלו שהתפרסם ועורר הדים רבים, עד היום. כך הוא כתב אז:

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי אֹכֶל / חָרִיף וּבַיִת חָם / בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז אֲנִי מוּפְלֶטָה / אֲנִי חַפְלָה / אֲנִי כָּבוֹד / אֲנִי עַצְלָן / אֲנִי כָּל מַה שֶׁלֹּא הָיָה פֹּה פַּעַם / כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה לָבָן / אֲנִי הַהֶרֶס / הַחֻרְבָּן / הַשֵּׁד הַמְּזֻיָּן / הָעֲבַרְיָן עִם הַכִּפָּה / בְּבֵית הַמִּשְׁפָּט / אֲנִי קִבְרֵי צַדִּיקִים / וּקְמֵעוֹת / אֲנִי עַרְס / אֲנִי יָאלְלָה / כַּפַּיִם [...] / אֲנִי שַׁקְרָן / הָרֵי הַגִּזְעָנוּת הִיא נַחֲלַת הֶעָבָר / וּמֵתָה מִזְּמַן / אֲנִי לָקְחוּ לִי שָׁתוּ לִי / אֲנִי סְתָם בַּכְיָן [...] / וְלֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת / עַד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה / אִם תְּגָרְשִׁי אוֹתִי אֵלֵךְ. / רַק אַל תִּקְרְאִי לִי בְּשֵׁמוֹת / הֵבַנְתְּ?

איך אתה עומד מול השיר הזה היום?

״עומד נהדר״.

אתה מרגיש שהוא עדיין רלוונטי, שלא קרה שינוי בשנים שחלפו מאז?

״אני לא מתייחס אליו כאל ידיעה חדשותית, זה שיר. אני יכול להגיד שעד היום אני מקבל תגובות מהרבה אנשים שנתקלים בו לראשונה ומספרים מה הוא עשה להם ואיך הוא הפעיל אותם. לא מזמן העלו באיזה עמוד בטיקטוק סרטון ישן שלי קורא אותו. הוא תפס תאוצה פתאום, וכתבו לי הרבה. זו הדרך שלי לדעת שיש לו חיבור עם העולם גם היום. בניגוד לתפיסה הרווחת, איך שאנשים קוראים אותו, זה שיר מאוד אישי בשבילי. לא היה לי פשוט להתמודד איתו – לא במובן הציבורי, הביקורתי, אלא במובן שלי מול עצמי. זה השיר הראשון שלי שפורסם בצורה רחבה. אני פעם ראשונה חושף את עצמי כאן, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים״.

כשהשיר התפרסם לראשונה, הוא הצית סערה. ״לא צפיתי את האירוע״, מודה חסן. ״ידעתי שיהיו אולי כאלה שזה יעורר בהם משהו, אבל לא ידעתי שהטלתי פצצה. לא ציפיתי לריקושטים, ואני לא אומר את זה בהיתממות. הוא עורר סערה חריגה מאוד. התפרסמו ארבעה מאמרי תגובה אליו, שבוע אחר שבוע. לרוב אין בכלל דבר כזה, מאמר תגובה לשיר. שניים מהם, למיטב זכרוני, היו של חתני פרס ישראל. היה נראה לי נורא מוזר שאנשים ברמה כזו יתייחסו בכזו רצינות לשיר שלי. אני באתי מהמרתף של המרתף, והם העלו אותי לפנטהאוז״.

בין שלל מאמרי התגובה, אוהדים ושאינם, בעיתונים וברשתות, החל משהו לזוז. המשוררת עדי קיסר הפיקה סדרת ערבי שירה תחת הכותרת "ערס פואטיקה", שבהם משוררים מזרחיים קראו משיריהם. חסן גם חבַר, כאמור, למשורר שלומי חתוכה, ויחד הקימו את הוצאת טנג׳יר שפעלה כעשור וקידמה טקסטים פואטיים מזרחיים.

יש לכם ממשיכי דרך היום?

״אני לא מספיק בקי בשדה כדי להכיר״.

איך לדעתך אנשי תרבות יכולים לעשות מקום לקולות נוספים בתוך השדות שהם פעילים בהם?

״אני אומר לך מידיעה, אף אחד לא עומד לשחרר מקום. אף אחד לא מוותר מרצון על עמדת כוח. זה נגד הטבע האנושי. מי שרוצה מקום צריך לקחת את המקום, להתעקש עליו, לקבוע יתדות, להגיד אני פה, להנכיח את עצמו. אין דרך אחרת, אף אחד לא יפתח דלת לאף אחד. העניין הזה של לחכות שמישהו ישחרר, זו פנטזיה״.

בדרך שלך, היית צריך לקחת מקום?

״לא הייתי צריך, פשוט לקחתי. עשיתי דברים בצורה ברוטלית. בסוף יש גם יתרונות ללגדול בשכונה, מחוץ לאטמוספירה הספרותית בארץ. לא הכרתי אף אחד מהתחום כשהתחלתי את הדרך הספרותית שלי. הייתי לבד, ובדיעבד היה בזה יתרון עצום. לא היה לי אפילו את הקולות שיעכבו אותי בראש, שיגידו 'אבל רגע', לא היו עצות לא טובות. היה רק אותי, וחשבתי: הגיע הזמן שלי. היו לי כל הסיבות להאמין שזה לא יקרה. הייתי קרוב לגיל שלושים, נשוי, חושב על ילדים, ממוסד, ניהלתי מטבחים, הייתי טוב בזה והתפרנסתי מזה טוב.

״אבל הקדוש ברוך הוא פותח לנו צוהר של הזדמנות. של מחשבה. אולי מחשבה טובה, אולי יצר הרע, ופתאום אתה אומר 'לעזאזל הכול, אני עושה את זה'. ואז אתה שולח שיר במייל לבני ציפר (עורך מוסף תרבות וספרות בעיתון הארץ; ר"ג), אדם שאף פעם לא פגשת, שאין לו מושג מי אתה, ורק בדיעבד אתה יודע שהמון אנשים שולחים לו שירים כל הזמן, ולרוב הוא פשוט לא מספיק לענות. שלחתי את השיר בשלוש לפנות בוקר, מסטול, ובחמש בבוקר הוא ענה לי במילה אחת, ׳חזק׳, עם עשרים סימני קריאה. לא היה לי מושג כמה האירוע הזה נדיר. רק בדיעבד, כשהכרתי קצת אנשים, ושאלו אותי מה, איך, איך הצלחתי, הבנתי שזה סוג של ביג־דיל. זה העניין של לקחת מקום. היה פה איזה יצר הרע, מחשבה באמצע הלילה: יאללה, תשלח כבר את השיר הזה. מקסימום לא יקרה כלום, כמו שלא קרה כלום עד עכשיו״.

ולסיום, חלום לעתיד?

״שהפועל תל־אביב ייקחו אליפות״.