"קריאת הינשוף" לא מושלם אבל קשה להפסיק לקרוא אותו"

לרוב, דמות ספרותית שאין בה מניע, גלוי או סמוי, נותרת קפואה על הדף. מניע הוא הדבר שמעניק לה חיים, דוחף אותה לפעולה או לחלופין משתק אותה. מניע יכול להיות קטן ונקודתי, ומנגד גדול וקיומי. הוא לא חייב לנבוע מהדמות עצמה, אלא יכול להיות נגזרת של הנסיבות.

לכלל הזה יש חריגים ידועים, כמו מרסו מתוך "הזר" של אלבר קאמי, או ולדימיר ואסטרגון מ"מחכים לגודו" של סמואל בקט. אבל אלה היוו למעשה כלים דרמטיים להפגנת רעיון מוסרי פילוסופי, בלתי ריאליסטי בעליל.

"קריאת הינשוף", שראה אור ב־1962, הוא חלקיק מהקורפוס של הסופרת האמריקנית פטרישיה הייסמית, שכולל עשרות ספרים וקבצי סיפורים. הדמות הראשית בו היא רוברט פורסטר, המתאושש מגירושים קשים וממשבר נפשי, ומנסה לשקם את חייו בעיירה קטנה בפנסילבניה. ערב אחד, בעודו נוהג הביתה, הוא רואה אישה צעירה ויפה מבעד לחלון המטבח של ביתה. רוברט הבודד מתקשה להתנתק מהמראה הביתי והמנחם, וחוזר לשם כדי לצפות בצעירה. הוא מודע לאופן הפרברטי שבו המעשה הזה עלול להיתפס, אך מבחינתו אין בו שום יצר או כוונה פלילית. הוא מבין שהיא מאורסת, אך המראה הלכאורה־נורמלי שלה משפר את מצב רוחו ומפיג מעט את בדידותו מאז הגיע למקום חדש.

ובכל זאת, רוברט הציץ ואחר כך גם נפגע. הוא נחשף על ידי האישה ואז מתחילה מסכת אירועים המטלטלת את חייו וכוללת גם את הגבר המאורס, שבשלב מסוים מפסיק להיות ארוסהּ. כך נוצרת עלילה מעניינת, לא מזהירה אך במקביל גם בלתי צפויה. הקצב של העלילה לא בהכרח אחיד, ולעיתים יש תחושה שהיא מבטיחה יותר מכפי שהיא מספקת בפועל, אבל היא מפעילה אצל הקורא את כל המנגנונים הפסיכולוגיים שלא מאפשרים לו להניח את הספר מהיד, והיא מעלה לא מעט תהיות על סוגיות בסיסיות כמו חופש הפרט, מרחב בין־אישי, אובססיה, תלות ועוד.

עם זאת, גם לאחר הקריאה נותר משהו בסיסי לא מפוענח בדמותו של רוברט. הוא הגיע לאותה עיירה ממניע ברור למדי, אבל ברגע שהוא מסיים להיות מציצן והופך לשחקן פעיל במסכת האירועים, לא ברור מה לכל הרוחות מפעיל אותו, מה גורם לו לנוע, מה הוא רוצה, אם בכלל. הוא חסר כל קמצוץ של יצר או תשוקה. לפרקים הוא בהחלט מזכיר את מרסו של קאמי, נוכח אותה אפתיות קלינית שבה הוא מתנהל.

הייסמית, כמספרת כול־יודעת, מעצימה זאת באמצעות "גילוי וכיסוי בלשון", המידע שהיא מפזרת לאורך הדפים, כך שחלק ניכר מהספר לא ברור אם יש בגיבור צד פלילי או אלים, אם הוא אכן אחראי לאירוע שבו הוא מואשם, ואם האירוע בכלל קרה. נדמה כי אף אפשרות לא תפתיע. רוברט אינו אדם רע, כך נדמה, ומנגד גם אינו עושה רושם של אדם מוסרי וטוב במיוחד. כמו הדמויות האחרות הוא בהחלט לא טיפש, אם כי לא מבריק במיוחד, מין מעמד ביניים ממוצע. אף שנטייתו הטבעית היא לצוף בתוך ניטרליות אינסטרומנטלית, ברגע שהמציאות טופחת על פניו הוא לא שוקל לגלות שום יוזמה אלא מתנהל במין שוויון נפש משונה.

ניתן להניח שהוא בכל זאת רוצה שהתסבוכת תיפתר, אף שלרגע לא עולה בדעתו להשתמש בעורך דין, למשל, כפי שלא עלה בדעתו לעשות זאת בפרידה מגרושתו – עוד דמות משונה וייחודית, לא טיפשה ולא מבריקה. אולי זו מטרתו, אבל לעיתים נדמה כי לא כל־כך משנה עבורו אם ישרוד או לא, כפי שלא משנה היכן יגור או יעבוד, או מה יעשה עם עצמו. הוא לא מפגין מצוקה או פחד, ומנגד גם לא עונה להגדרה הפתולוגית של פסיכופת. במובנים רבים, הגיבור של הייסמית הוא אדם לא מספיק מעניין, ולרגע הוא לא מעורר רצון להתחבר אליו. אולי זה בדיוק מה שהופך אותו לדמות ספרותית מעניינת כל־כך.