לאף אחת מהדמויות המופיעות באוסף הסיפורים הקצרים "סיפורים רומאיים", אין שֵם. הן מכמירות לב ויש להן חלומות, תקוות, כאבים ואכזבות. כל אחת בדרכה מתמודדת עם תחושת זרות, או לחילופין תחושת שייכות עמוקה, ובעיקר – הן מנהלות מערכת יחסים עם רומא המודרנית, בת זמננו. למעשה, רומא היא הגיבורה היחידה שלפחות בחלק מהסיפורים מוזכרת בשמה המפורש, אם כי גם היא מסתתרת פעמים רבות מאחורי המונח הסתמי "העיר", או תחת תיאורי הנוף, הטבע, היתושים, הצמחים והמבנים המסגירים את זהותה הספציפית לאלו המכירים אותה. סמליה המוכרים יותר, כמו הקולוסיאום, מוזכרים פעמים בודדות בלבד.
זו בחירה מעניינת. כלומר, הבחירה לא לתת שמות לדמויות ודאי אינה מקרית, והיא נועדה כנראה לקלף את האישי והנקודתי כדי לומר משהו על המצב האנושי בכלל ועל מערכת היחסים הסבוכה בין מהגרים למקומיים בפרט. דמויות המהגרים, שהן רוב גיבורי הסיפורים, מגיעות מארצות עלומות־שם. למעט דמות אחת שמגיעה מאמריקה באופן מפורש, כל השאר מגיחות לרומא מעולם רמוז, אקזוטי, כאוב ואחר.
כל הסיפורים המכונסים בקובץ זה עוסקים בסוגיית ההגירה. לעיתים עולה אף תחושת חזרתיות, שאולי היא בלתי נמנעת בקובץ סיפורים שחוסה תחת קונספט אחד. דרך הסיפורים השונים מנסה הסופרת לצייר מעין מערכת יחסים מורכבת, משולש אהבה בין העיר, הזרים והמקומיים. כאילו הזרים מנסים להגיע אל העיר מבעד למקומיים, מתחרים איתם על ליבה; ואולם העיר, מצידה, איננה שייכת לאף אחד מהם, ודאי לא באופן מוחלט.
הכי מעניין
דרך מערכת היחסים הזו נחשף הקורא למעמדו הקשה של המהגר בצורותיו השונות, לנוקשות המתנשאת של רבים מתושבי העיר, ולשאיפתם הנואשת של מי שהצטרפו למסיבה אחרונים, להשתייך. למצוא בית. להכות שורש. להתחיל מחדש. מבחינה זו, לא חשוב מהיכן הגיעו המהגרים, ולמרות שמו של הספר – גם כמעט לא חשוב להיכן הם הגיעו. חשוב הניסיון המאומץ להשתלב ולהיות בפנים, חשובה נקודת מבטם של המקומיים על הזרים, וחשוב משולש האהבים הזה שבו נדמה כי אף אחד לא מרוצה. חוץ מהעיר עצמה, שלה בכלל לא אכפת.
לצד חקירת נפשם של מי שבאו מרחוק, מעניינת ההתבוננות המעמיקה, אם כי מעמיקה פחות, באלו שכבר נמצאים בפנים. ההתבוננות הזו מעשירה את הספר משום שהיא מונעת ממנו ליפול לקלישאה שבה ברור כי כל המקומיים רעים וכל הזרים טובים. אולי מסיבה זו, חלק מהזרים בספר הם תיירים. כלומר, לא פליטי מלחמה או שרידי חרב המנסים לכונן את חייהם מחדש, אלא כאלה שבאים ממקומות שבעים ומלאים, וכעת הם מבקרים בעיר, באופן חד־פעמי או לעיתים תכופות, ומנסים בדרכם להכות בה איזה שורש. הזרים למחצה מחדדים את מבטם של המקומיים ומסייעים להטיל זרקור על יחסם למי שאינו מכאן, גם כשהוא אינו מאיים על שורשיהם או על צורת חייהם ואינו מביא עימו תרבות רחוקה ואחרת, כזו שבאה כדי להישאר.
להירי מספרת את סיפוריה באופן חכם וחף מתיאורים רגשיים מסורבלים ומיותרים. היא איננה כותבת באופן רזה שמשאיר את התמונה כפי שהיא ללא רפלקסיה, אלא משתמשת בתובנות הרגשיות של גיבוריה במינון נכון, ובדרך שמשאירה להתרחשויות עצמן את מרבית המרחב. זה נהדר וסוחף ומשאיר את הקורא, אחרי כל סיפור, עם טעם של עוד.