נכות פיזית איננה נושא שכיח בספרי ילדים, אם כי על המדף קיימות כבר כמה יצירות יפות שעסקו בו ברגישות, בהן "מה קרה לך" של ג'יימס קטצ'פול, ו"רוני צוחקת" של ג'ין וויליס. כעת מצטרף אליהן "התור של עלמה", סיפור קטן שמצליח להפתיע ולגעת ללב.
הסיפור נפתח בהכרזתה של המורה על תורה של עלמה לארח את אביה בכיתה ולספר על עבודתו. תגובתה של עלמה היא הרמז הראשון למצוקה שעולה בה: "עַלְמָה הִרְגִּישָׁה שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת וּמִתְנַמֶּכֶת. תֵּכֶף הִיא תַּצְלִיחַ לְהִתְחַבֵּא בֵּין הַשְּׂעָרוֹת שֶׁל הַשָּׁטִיחַ בְּפִנַּת הַכִּתָּה".
הקורא מניח תחילה שמקור המבוכה הוא מקצועו של האב, רואה חשבון, מקצוע אפרורי למדי לעומת ההורים שקדמו לו בתור, כמו רופאה או שופט כדורגל. האב עצמו מודע לכך, ובמקום לדבר על מספרים הוא מראה מצגת צבעונית על אפריקה, תחביב אישי המשתקף גם בקישוטים הייחודיים שבמשרדו.
הכי מעניין
התור של עלמה | צילום:
אבל אז מתבררת הסיבה האמיתית למבוכה, כשהילדים שואלים את האב מדוע חסרה לו יד. הספר מבצע מהלך מדויק של הסטת מבט כאשר מתברר שהמבוכה אינה נובעת מן המקצוע אלא מן הפיזיולוגיה הפגומה. הגילוי הזה אינו רק תפנית עלילתית; הוא משנה בדיעבד את עצם פעולת הקריאה. הקורא, שהניח הנחות סבירות לכאורה, מגלה כי פירש את עלמה דרך קודים חברתיים שגורים. הבהלה של המורה מן השאלה ("לָשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט וּבְלִי שְׁאֵלוֹת חֲצוּפוֹת!") משקפת את המבוכה החברתית שמלווה לעיתים קרובות מפגש עם גוף חריג, ואת הנטייה המבוגרת להשתיק את הסקרנות במקום להתמודד עימה.
התגובה של האב למבט הכיתתי מפתיעה וחכמה: במקום להסביר את עצמו או לדרוש אמפתיה, הוא יוצר ניסוי גופני. הילדים מתבקשים לבצע משימות ביד אחת בלבד, וכך הופכת המוגבלות ממידע ביוגרפי לחוויה חושית. זהו מהלך פדגוגי וספרותי מוצלח, משום שהוא מעביר את הדיון מן המסבירנות אל החוויה. האמפתיה אינה נלמדת אלא מתהווה.
הסיום מוסיף נדבך נוסף כאשר מתברר שגם לזוג תאומים בכיתה יש אב "חריג", פיראט בעל יד אחת. ברגע זה הבושה חדלה להיות סוד פרטי של עלמה, והופכת לאפשרות אחת מתוך רבות של שונות.
זהו ספר ביכורים למאיירת ניאטי פרוינד, שכתבה אותו בהשראת חוויות ילדות שלה עצמה. האיורים מלווים את הסיפור בחינניות רבה ובהומור עדין, ומשרתים היטב הן את נקודת המבט הילדית שממנה הוא מסופר והן את ההמחשה של פעולות יומיומיות עם יד אחת, כמו נגינה על פסנתר או הכנת חביתה. במבט לאחור, כפי שמרמז גם האיור הפותח, מתברר שעמידת ידיים על יד אחת היא אחת המיומנויות שעלמה עצמה פיתחה כבת לאב בעל יד אחת.
הספר, הרואה אור בסדרת "הספרייה שלי" לקוראים מתחילים, מצליח במסגרת מצומצמת יחסית לגעת בשאלות של גוף, מבט וזהות חברתית. הממד הרגשי חי, משכנע ומעורר אמפתיה. במציאות שלאחר המלחמה, שבה פצועי קרב ברחוב אינם מראה נדיר, יש בספר הזה רגישות מיוחדת. בלי דרמטיות מיותרת, ועם מידה של הומור, הוא מאפשר לילדים לפגוש את שאלת הגוף הפגוע ואת המבוכה שמלווה אותו.