למה אובדן שיער מפחיד נשים יותר מאובדן איבר בגוף? השאלה הזו הייתה נקודת המוצא שממנה נולד הספר 'להתיר את הקשר' של אפרת אנג'ל קצור. הספר מעמיק באחד החלקים הטעונים, המפוקחים והפוליטיים ביותר בגוף האישה.
הספר נולד מתוך חוויה אישית: חברה קרובה של המחברת, שחלתה בסרטן השד, גילתה שהאיום המערער ביותר עבורה אינו הכריתה הצפויה אלא דווקא אובדן השיער בעקבות הכימותרפיה. הפרט הזה, המוכר לנשים רבות, עורר אצל אנג'ל קצור תהיה שהפכה לשאלה מחקרית: כיצד הפך השיער לסמן כה מרכזי של נשיות, זהות וערך עצמי? דרך עיון בדימויים איקוניים – מן המיתולוגיה והאמנות הדתית ועד תרבות הפופ – נחשפת הדואליות המתמדת של השיער הנשי: כמושא של תשוקה וכסמן של סכנה, כסמל לטוהר וכמוקד של מישטור. כך מתברר כי השיער אינו רק עניין של טעם או אופנה, אלא אתר שבו מתכנסות תפיסות היסטוריות, דתיות ופוליטיות של נשיות, שליטה וכוח.
הספר להתיר את הקשר | צילום: .
אחת הטענות המרכזיות בספר היא ששיער אינו פרט אסתטי אלא שפה: שפה מגדרית, דתית, מינית ופוליטית. שפה שמדברת גם כשהאישה שותקת, ומאפשרת לחברה לפרש, לשפוט ולאכוף. לאורך ההיסטוריה, מראה אנג'ל קצור, שיער נשי סימן מיניות ופוריות, פראיות וסכנה, קדושה וצניעות. במיתוסים קדומים, מלילית ועד מדוזה, השיער מופיע ככוח חתרני שיש לרסן, לגזוז או לגדוע.
הכי מעניין
בעת החדשה, עם עליית המדע, הרפואה והפסיכולוגיה, השיער הפך לאובייקט של מיון וסטריאוטיפיזציה: בלונדיניות כקלות דעת ומיניות, ג’ינג’יות כבעלות כוחות מאגיים או מאיימים. הסטריאוטיפים הללו אינם שטחיים כלל; הם משפיעים על תפיסות של אינטליגנציה, מוסריות ואמינות, ונוכחים גם במחקרים עכשוויים. הספר מתחקה אחר שורשיהם ומראה כיצד הם ממשיכים להתעדכן ולהתחזק בתרבות החזותית והדיגיטלית של ימינו.
פרק חזק במיוחד בספר עוסק בנשים שאיבדו את שיערן – בשל מחלה, טיפולים רפואיים או גיל. אובדן השיער, כך נטען, אינו נחווה רק כפגיעה במראה אלא כמשבר זהות עמוק. נשים רבות מתקשות "להתנהל" כנשים בתוך סדר חברתי שמזהה נשיות עם שיער. הראש הקרח מסמן חריגה מהנורמה, ולעיתים אף מעורר מבטים, שתיקות והדרה.
אנג'ל קצור מצביעה על ממצא מטריד: בספרות האקדמית כמעט ואין עיסוק בנשים קרחות. ההיעדר הזה אינו מקרי; הוא משקף קושי תרבותי עמוק לדמיין נשיות שאינה נשענת על שיער. דרך קריאה בטקסטים מקראיים ודימויים עתיקים, מראה הספר כיצד גילוח שיער אצל נשים נטען במשמעויות מוסריות, מיניות ופוליטיות. הקרחת הופכת ל"אות קין" – סימן גלוי של פגם, חולשה או אשמה – ומקשה על השתלבות במרחב הציבורי.
ובכל זאת, דווקא נשים אלו מציעות אפשרות חתרנית: נוכחות של גוף נשי שאינו תלוי בסממנים המקובלים. אלא שהבחירה להופיע בראש קרח אינה מובנת מאליה; היא נרכשת במאבק מתמשך מול מבטים חברתיים, ומבהירה עד כמה השיער ממשיך לפעול כאתר של משמעות – גם בהיעדרו.
אחד החידושים המרעננים בספר הוא הסירוב לקריאה חד ממדית של כיסוי הראש. בניגוד לשיח פמיניסטי נפוץ הרואה בכיסוי השיער סמל מובהק של דיכוי, אנג'ל קצור בוחרת להקשיב לקולות של נשים דתיות ומסורתיות. עבור רבות מהן, כיסוי הראש נחווה כבחירה מודעת: ביטוי של זהות דתית, השתייכות קהילתית ולעיתים גם אוטונומיה.
נשים מתארות את הכיסוי כמעבר ממבט חיצוני מתמיד למרחב פנימי יותר; כדרך להציב גבולות, לעצב נשיות אחרת, ואפילו לחוש מוגנות מהחפצה מינית. השאלה "דיכוי או שחרור?" מתבררת כאן כמצמצמת. הספר מציע קריאה פמיניסטית קשובה, הבוחנת כיצד נשים פועלות בתוך מסגרות דתיות ולא רק כיצד המסגרות פועלות עליהן.
עוד אבחנה מעניינת בספר מערערת על ההבחנה הנוחה בין חברה דתית "מדכאת" לחברה חילונית "חופשית". גם הבהלה החילונית למספרה, לצביעה, להחלקה ולהצערת המראה מוצגת כאן כסוג של מישטור. הניסיון הבלתי פוסק לעמוד במודל היופי הרצוי אינו בהכרח חירות; לעיתים הוא מחייב וממשמע לא פחות מהפיקוח ההלכתי.
מי שחורגת מן הציפייה - אישה שמגלחת את ראשה מבחירה, מסרבת לצבוע שיער לבן או מאמצת מופע "לא ממושמע", הופכת את השיער עצמו לכלי התנגדות. במובן זה, נשים אינן רק קורבנות פסיביים של שיח תרבותי, אלא סוכנות פעילות המפרשות, מתנגדות וממציאות מחדש את משמעותו.
הספר נשען על עבודת דוקטורט אך כתוב בשפה נגישה ובהירה. הוא אינו מציע תשובה אחת "נכונה" לשאלת השיער, אלא מבקש לפרום סבך של הנחות יסוד. עצם הסירוב להכרעה חד משמעית הוא חלק מכוחו: הזמנה לחשוב על נשיות, אמונה וחירות לא דרך סיסמאות, אלא דרך ריבוי, מורכבות ושאלות פתוחות.
להתיר את הקשר – התבוננות פמיניסטית על שיער הראש הנשי/ אפרת אנג'ל קצור/ בהוצאת אדמה