מתי נוצר הסטטוס-קוו ולמה מתפללים בכותל? הספר שעושה סדר

בעקבות עבודת הדוקטורט שלו מ־1978, שהנושא שלה היה "המעמד המשפטי של המקומות הקדושים בארץ ישראל", הפך שמואל ברקוביץ לאחד המומחים הבולטים בתחום. חוות דעות שחיבר על אתרים יהודיים, מוסלמיים ונוצריים הוגשו לראשי המדינה והוצגו במכוני מחקר ובבתי משפט. הוא כבר פרסם שני ספרים העוסקים בתחום: "מלחמות המקומות הקדושים" (2000), ו"מה נורא המקום הזה: קדושה, פוליטיקה ומשפט בירושלים ובמקומות הקדושים בישראל" (2006). כעת מגיע השלישי.

עיקרו של הספר דן במאבקים על זהות הר הבית, הכותל המערבי ומסגד אל־אקצא, אך גם בסוגיות אחרות. חמשת פרקיו מחולקים לסעיפים רבים, והערות השוליים באותיות קטנות בתחתית כל עמוד מגיעות לסך 2085. יש בו גם נספחים, תמונות ומפות.

ניתן להגדיר את ברקוביץ כסוג של חוקר ומשפטן מעורב אך אובייקטיבי. כפי שהסביר לארנון סגל בעיתון זה ב־2018: "אני מייחס חשיבות אדירה להר הבית, ולכן אינני משלים עם התגובה הרופפת, הפושעת והשערורייתית של השלטונות על מה שעשו הפלסטינים בהר הבית. מתחתי על כך ביקורת חריפה. מצד שני, אני שומר על ביטחון מדינת ישראל ולא רוצה שיהודים יתפללו שם, לא שיקימו שם בית כנסת ולא בית מקדש, כי זה משגע את המוסלמים. מה לעשות? יש לנו עסק עם משוגעים". עמדתו האישית לחוד, והתוכן החשוב, המרתק והנחוץ לחוד.

הספר אינו מציע קריאה קלילה. ברקוביץ יורד לפרטי פרטים, ולעיתים יש חזרות והדגשות. יד עורך אינטנסיבית הייתה עשויה להדק את הספר, אך המידע הרב עדיף על חוסר ידע. הפרקים נוגעים לקדושת העיר ירושלים לשלוש הדתות; הגדרת המושג "מקום קדוש", אם יש כזו; פרק המתמקד במאבקים סביב הכותל מאז ימי הביניים; תפילת יהודים בהר הבית נוכח ה"סטטוס־קוו" ופסקי בג"ץ; ופרק אחרון המתייחס בביקורתיות לכך שניתן למנות בירושלים למעלה מאלפיים "מקומות קדושים".

הקורא ימצא כאן התייחסויות לנושאים כמו מתי הפך הכותל המערבי למקום תפילה קבוע; היכן נמצא "מסגד אל־אקצא" – בירושלים או בערב הסעודית; מעמדו של "הכותל הקטן"; איפה קשר מוחמד את סוסו הפלאי; ואף את דבריו של הלורד מלצ'ט בעת ביקורו בירושלים בראשית 1921 אודות "מקדש שלמה" ("את היכלנו, את בית מקדשנו, נבנה בנין עדי עד"), שהוא חזר עליהם שוב, בלונדון, באוגוסט אותה שנה. דברים אלה התגלגלו לידי המופתי והוא ניצל אותם כדי להיבחר למשרת המופתי באפריל, ואף כדי להצדיק את פרעות תרפ"ט בעדותו בפני ועדת החקירה הבריטית.

ברקוביץ משרטט את שורשי הסטטוס־קוו, שלדעתי הוא המרכיב החשוב, אף יותר מקביעת ההגדרה המשפטית של "מקום קדוש" – וככל הידוע לי אין הגדרה כזו בקרב העמים. לטעמי היה צריך להינתן מקום רב יותר לנרטיב מחקרי של הסטטוס־קוו. לא ההגדרה או חוסר ההגדרה המשפטית של "מקום קדוש" היא הבעיה המרכזית, אלא התפיסה בת מאות השנים שיש סטטוס־קוו בירושלים, והדיון האם ניתן לשנות אותו וכיצד.

בראשית 1916 החלו הדיונים על מה שיתגבש כהסכם סייקס־פיקו, כולל הצעה לסייע ליהודים לשוב לארץ מולדתם. במסגרת ניהול המגעים, שר החוץ הבריטי אדוארד גריי שלח מברק עדכון, בין השאר לשגריר הבריטי ברוסיה, ובו נכתב שבבוא הזמן, המתיישבים היהודים יתעצמו מספיק כדי להתמודד מול האוכלוסייה הערבית וינהלו בעצמם את ענייני המשילות, "להוציא העיר ירושלים והמקומות הקדושים".

סייקס קבע עוד כי "הציונים אינם מעוניינים לשלוט על מקומות קדושים למוסלמים או של הנוצרים". ניכר מכך שכבר בשלב מוקדם, עוד בטרם הסיכומים שנכללו בוועידת סן־רמו בשנת 1920 וכתב המנדט של חבר הלאומים ב־1922, למעצמות היה ברור שהן אינן רואות את הר הבית כשייך ליהודים. גם המשלחת האמריקנית לוועידת השלום בוורסאי, בתחילת 1919, קיבלה תזכיר מודעיני שלפיו יש להעדיף שניהול המקומות הקדושים בירושלים יימסר לחבר הלאומים ולא למדינה כלשהי.

ואכן, מיד עם כניסתו של המצביא אלנבי לעיר הוא הכריז כי "כל מבנה מקודש... אתר ירושה דתית או מקום תפילה מסורתי מכל צורה שהיא של כל שלוש הדתות, יישמר ויוגן על פי המנהגים והאמונות הקיימים של אלו שלדתם הוא מקודש". אלנבי אף דאג, ככל הנראה לפי הוראות היועצים הפוליטיים והמדיניים של משרד החוץ, שבעת כניסתו המפורסמת בשער יפו יתלוו אליו ראשי הנציגויות והנספחים הצבאיים של צרפת, איטליה ואמריקה. משמר מיוחד, שהורכב מחיילים מוסלמים מהודו, הוצב בהר הבית.

אבו־מאזן זוכר

ברקוביץ מקדיש עיון היסטורי להיווצרות הסטטוס־קוו החדש שהוכרז על הכותל המערבי, החל מ"הספר הלבן" הנשכח של נובמבר 1928, וכלה באימוץ מסקנות הוועדה הבין־ארצית ב־1931 שמונתה לאחר פרעות תרפ"ט. מסקנותיה, שהתבססו על קבלת הטיעון של המופתי שכל שכונת המוגרבים ממול הכותל היא ווקף מוסלמי, היו שאין ליהודים רשות כלשהי להביא "שום ספסל, כסא או שרפרף אל הכותל ולא תושם על הרחבה כל מחיצה, שולחנות לקריאת התורה יוסרו מיד אחרי השבת והחג, ולא יתקעו בשופר".

האם הזיכרון של הסטטוס־קוו מימי המנדט הוא שעמד בראשם של משה דיין ודוד פרחי כאשר ישבו על רצפת אל־אקצא שבועיים אחרי מלחמת ששת הימים וקבעו את הסטטוס־קוו שעד היום מהווה זירת התקוטטות בין ממשלת ישראל ובית המשפט העליון ובין הפעילים שתובעים זכויות שוות יותר ליהודים בהר? מה שבטוח הוא שהזיכרון הזה חרוט היטב אצל מחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלסטינית.

במרץ 2013 חתם עבאס עם המלך הירדני עבדאללה על הסכם להגנה על "אל־קודס והמקומות הקדושים בעיר". במבוא, "חראם א־שריף" מוגדר לא רק כשטח של 144 דונם כולל כל המסגדים והמבנים שבו, אלא גם כל כתליו, חצרותיו, מעל ומתחת לאדמה, ואף its environs or to its pilgrims - דהיינו "סביבותיו ולצלייניו". אימפריאליזם דתי ממש. בנוסף, זכות השמירה הפלסטינית על החראם מתבססת על פנייתם של ערביי הארץ אל השריף חוסיין איבן־עלי משנת 1924. דברים אלה מבטאים תודעה היסטורית רחוקה וקרובה.

שאלת מחקר אחרת הראויה להעמקה היא מדוע תוקף ההקדשה של אזור שכונת המוגרבים כ"רכוש וואקף" התקבל כנורמטיבי, בעוד קביעת קדושת הכותל ואף הר־הבית ליהודים מהווה סיבוך משפטי, מדיני ודתי. לעניין זה, ספרו של וינסט למיר מ־2023 שלא תורגם לעברית, "בצלו של הכותל", מספק חומר היסטורי חשוב.

ספרו של ברקוביץ גדוש בחומרים היסטוריים, מדיניים ומשפטיים, והוא יהפוך לספר יסוד. במהדורה הבאה אמליץ לכלול ביבליוגרפיה של ספרים, מאמרים, פסקי דין ועוד. ברקוביץ מגיש לנו עומק ורוחב חיוניים ההולמים את כבודה וקדושתה של ירושלים.