אחרי סדרה של ספרים טובים, אוהבי אדם, קריאים ונוגעים ללב – אבל רובם גזורים מאותו אריג וסגורים באותה קופסה – מירה מגן פורצת נתיב חדש ויוצרת קלאסיקה. ספרה האחרון הוא רומן בשל ומחוצף של סופרת בטוחה בעצמה, בתפיסות עולמה וברשות שנתונה לה כיוצרת לחרוג מהשביל הדרוך, להיות לפה למגוון האנושי על שלל תחלואיו, שקריו, יצריו ופריקות העול הסוערות והמטורפות שבו. וכל זאת בכתיבה יפהפייה, בעברית ללא רבב, עם נגיעות קלות מן היהדות, התנ"ך ותרבויות אחרות, וחוש הומור שמאהיב עלינו גם את הבלתי ניתנים לאהבה.
הסיפור מתחיל בניחותא: בשש וחצי בבוקר היא יוצאת לעבודה. לפני שהטל יבַש על העלים, לפני הפקקים. אך לפתע – שיבוש בתוכנית. השכנה פלורה, עם כלבלב "בגודל נעל", אורבת לגיבורה־המספרת במדרגות. "סליחה דוקטור", היא מתנצלת. הכלב שלה משתעל נורא. האם הרופאה יכולה לרשום לו מוקסיפן? לא, משיבה הדוקטורית בקוצר רוח. היא לא וטרינרית, אסור לה לטפל בחיות. היא ממהרת אל המכונית, מותירה מאחוריה שכנה מתוסכלת ושכן שפותח דלת אל חדר המדרגות ומקלל את "החולירע הקטן", שנביחותיו הצרודות שרטו את עצביו.
גליה אושֶרי, דוקטור גליה, מזדרזת להדביק את הדקות שבוזבזו על הפודל הקטן. היא נכנסת לבית החולים, צועדת מהר. אינה מתעכבת אצל חולָה שעתידה נספר בימים, נמנעת מקשר עין, מבחינה שאודרי לא באה הבוקר. כך, בתערובת של לחץ, נשימה חפוזה, חרדת מוות מתקרב והומור שנע בין המבדֵר למריר, מתחיל הבוקר החדש של הגיבורה, רופאה הֶמָטולוגית בבית חולים ירושלמי.
הכי מעניין
דוקטור, בואי אצלי | צילום: ללא
וכבר מן ההתחלה, תעלומה: מי זאת אודרי? ומדוע, בין כל הלחצים והחולים והחרדות, חשוב כל־כך לדוקטורית לדעת האם אותה אודרי ממתינה לה בקצה המסדרון או ליד דלת חדרה? בהדרגה תתגלה אודרי העלומה כאחת מגיבורות הסיפור. זאת לצד בנות המשפחה של גליה, אהובהּ ענר ושתי בנותיו, הרופאים, צוות בית החולים ומצעד אינסופי של חולים שחלקם יבריאו ויצאו מכאן, וחלקם, אבוי, עתידם כלֶה ומתקצר לנגד עינינו.
חיזור של אנשים בוגרים
עלילת הספר בנויה מסיפורי משנה רבים, כאשר כל דמות או קבוצת דמויות הן סיפור, ולכל סיפור מוקדש פרק קצר אחד או יותר. יחדיו, בארבעים פרקים קצרים ובשילובים ביניהם, הם מרכיבים פסיפס רב־ממדי של דמויות מורכבות החוות שמחות ואסונות, שנאות ואהבות, אושר והרס. עולמות שלמים ופרשיות־חיים: של גליה וחיי האהבה המתפתחים שלה עם ענר, הדוקטור ואז פרופסור. ענר הוא חבר, עמית־לעבודה ולבסוף בעל, ובעיקר אלמן ואב מסור לזוהר בתו הגדולה ולנוגה הקטנה. ומן הצד של גליה – משפחתה: האחות הבכורה תהילה והאחות הצעירה עטרה וחיי המשפחה שלהן, המלאים דרמות ומשברים. ובבית החולים: שורת המטופלים וקרובי משפחתם ובראשם אודרי, האם השכולה וטרופת הדעת, וחולה אנוש אחד, נער בשם עציון, ואביו המלווה אותו, דויד.
תיאור החיזור ההדדי בין גליה וענר, שני האנשים הבוגרים, השקולים והמודעים לעצמם, הוא אחד מסיפורי ההתאהבות והאהבה היפים והבלתי שגרתיים שקראתי. חיזור שנע באיטיות ובנעימות, מתובל בהרבה הומור, בשבירת מוסכמות, בתבונה ובשכלתנות, ומעט התפרצויות, משברים ודרמות. החיזור כמעט מתממש בנישואים, אך אז המסלול העולה, היציב והאופטימי עומד במפתיע בפני איום מצד דויד, אביו של הנער החולה הנוטה למות. דמותו העוצמתית, האפלה והחידתית של האב מאיימת לערער את האידיליה שנרקמה בין גליה, הרופאה והאישה, ובין דוקטור ענר שלה. בעיניו של ענר יש משהו מאיים באבא הזה, איש מפחיד ואסרטיבי. "משהו מאיים אבל גם... משהו מושך", משיבה גליה. ענר צוחק, אבל שואל מיד: "אני צריך להתחיל לדאוג?"
ההתמודדות הפתוחה הזו, היכולת הנדירה להיות גלויים עד הסוף ולא להסתיר, וגם השימוש בהומור במקום בכעס ותוקפנות, מסייעים לשני הגיבורים להתמודד עם האיום האפשרי על הקשר ביניהם. הדיאלוג הזה הוא רק אחת הדוגמאות להבזקי הומור שמשובצים בעלילה במקומות שאפשר היה לצפות לתגובות שליליות והרסניות. זו גם דוגמה למצבים שבהם מצליחה הסופרת בכישרון מובהק, בהבנה פסיכולוגית ותרבותית מעמיקה ודקה, וביכולת יוצאת דופן לביטוי מילולי גמיש ומדויק, לחדור אל עומקי נפשם של האנשים בסיפור, בריאים וחולים כאחד; וכיצד היא מצליחה לבנות סיטואציות מורכבות והרות אסון אך "נאמנות למציאות", ואז לפתור אותן ולהציל את המצב.
המקרה של עציון, בנו של דויד, מזמן לדוקטור גליה עוד דרמה רפואית ואנושית, תסבוכת יוצאת דופן והתרה מורכבת ומפתיעה, מלווה במתח עוצר נשימה. מצבו של עציון אנוש, ויש רק דרך אחת להשאירו בחיים: להשיג לו תרומת מח עצם. תרומות כאלה אינן עניין נדיר, אבל המבנה הגנטי של התרומה הנדרשת לעציון הוא נדיר, ויש רק אדם אחד שתרומתו יכולה להציל את עציון. האדם הזה, מגלה אביו של עציון בסוד לרופאה, הוא "אחיו למחצה" של עציון מחוץ לנישואים. כך נוצר סיבוך אנושי מורכב ויחיד במינו. האופן שבו נבנית הסיטואציה ושבו יוצרת הסופרת הן את הנסיבות והן את תגובתם של האנשים המעורבים, מרשים ומרגש גם יחד. סביב האירוע האנושי־רפואי נוצר גם מתח סיפורי שלופֵת את הקורא בגרונו, לא פחות מבכל סיפור מתח שיגרתי.
הזועמים שורדים
אותו עציון מככב גם בדוגמה הבאה, שמציגה שוב את ההבנה האנושית העמוקה ואת יכולת התיאור המדויקת של מגן: תגובתו של עציון לבשורה המרה על חומרת מחלתו מורכבת מניסיון הכחשה ומתוקפנות. הוא לא מאמין שמצבו אנוש, מכריז כי "אין מצב" שינקוט בצעדים המקובלים במקרה שלו (הקפאת זרע ושיתוף של חברתו במצב), ויוצא מחדר הרופאה בטריקת דלת. דוקטור גליה נזכרת בחלחלה במקרה של צעיר בגילו במצב דומה, שהגיב בהעמדת פנים, ב"תודה שתפסתם את זה בזמן" ובהצהרה ש"אני בעד להתחיל את הטיפולים מיד" – ואז יצא מהחדר בחיוך מזויף, סגר בעדינות את הדלת וקפץ אל מותו מגג הקומה העשירית. אבל הפעם, חושבת הרופאה, המקרה שונה. עציון הוא לא מהטיפוסים שעולים לגג. הוא כועס על כל העולם, מת לשרוף את בית החולים ולחנוק את הרופאה, והתגובה שלו תוקפנית ולוחמנית. דווקא משום כך היא בטוחה שעציון יסתער בכל כוחות נפשו על המחלה וינצח.
בכתיבתה של מגן אפשר ממש "לשמוע" את הקולות: את טריקת הדלת הנזעמת והתוקפנית של עציון לעומת העמדת הפנים וה"תודה" המנומסת והמזויפת של החולה השני וסגירת הדלת ברכות, ומה שקורה אחר כך. ואז להאזין כביכול לקולה הפנימי של הרופאה, שהניסיון רב השנים לימד אותה "שהזועמים והשונאים שורדים".
מגן שומרת על איזון נכון ודמוי־מציאות, ובמקביל לסיפורי בית החולים שוזרת ברומן דרמות משפחתיות לא קלות, הדורשות את מעורבותה של הגיבורה לא רק כצופה מן הצד אלא גם כשותפה וכמסייעת. בעשותה זאת היא נאלצת לתמרן בין תשוקות אסורות לציוויים מוסריים, ולפסוע על החבל הדק שבין שיפוטיות ונאמנות לערכיה ובין נאמנות משפחתית. מבלי לחשוף את הפרטים נציין שמעורבותה של גליה מביאה למציאת פתרונות ופשרות, הן מתחום הבריאות והן בשלום הבית, שהם אולי לא אופטימליים ואידיאליים, אבל מאפשרים לכולם לאכול מן העוגה וגם להשאיר אותה כמעט שלמה.
אחרונה ולא חביבה, נשוב אל אודרי, זו ששוב ושוב אורבת לדוקטורית בפתח חדרה. אודרי מוטרפת מסבל על מות בנה, וכל כאבה והנקמנות שהיא חשה מופנים אל מי שהייתה יכולה, לדעתה, להציל את בנה ממוות ולא עשתה זאת. בסצנה טעונה ודרמטית מטיחה אודרי ברופאה שהיא לא הצילה את חיי הבן בכוונה. בדמיונה של אודרי זה היה "משפט שלמה": גליה, הרופאה הרווקה, קינאה באודרי שאין לה כלום מבחינה חומרית אבל יש לה בן, ואמרה לעצמה ש"אם לי אין, גם לה לא יהיה". זהו עוד אחד מרגעי השיא והמהפכים המפתיעים בספר, שבכישרון סיפורי גדול נשתלו בו תסבוכות מורכבות רבות, והסופרת מפרקת אותן בדרכים מרתקות ובלתי צפויות אבל הגיוניות, ומשיבה את הדברים על תיקונם ככל שהמציאות מאפשרת. הספר נקרא בנשימה עצורה, שבמהלכה התנתקתי מהמתרחש מסביב ונשאבתי אל הסיפור ואל חייהן של הדמויות. היש סימן מובהק יותר מזה לכוחו של סיפור?
ולסיום, הערה קצרה ומעט חריפה: למרות שלל השבחים לגמישות הביטוי והדיוק, האיכות ויפי הסגנון, קצביות השפה וההתאמה לדוברים ולמקומות, מתבקש לציין נקודה אחת שלילית: לטעמי, מגן משתמשת יותר מדי בעגת תינוקות ובמילים שלקוחות משפות זרות, כאשר המילים העבריות יכולות להתאים לא פחות. הכוונה למילים כגון "שלוק", "ביס", "אפצ'י" ודומותיהן. מה רע ב"נגיסה", "לגימה" ו"עיטוש"? דווקא שפתו היפה, המדויקת והמהוקצעת של הספר הזה מהווה הזדמנות פז לנכש את עשבי־הנכר והתינוקיות המיותרת שפשטו מהסבתות הגלותיות אל כלל הדוברים, ולשוב לעברית נקייה ותקנית.