חשבון הנפש המודרני של שלמה המלך

ספרו המהנה של בונה תירוש הוא חשבון נפש של שלמה המלך ביומו האחרון. הפוטנציאל זוהר: האדם המזוהה ביותר במסורת שלנו עם הערכה כללית ומוסרית של חיי האדם, על הציר שבין "הכול הבל" ובין "את הא־לוהים יְרָא"; מי שנחשב לחכם מכל אדם; בונה בית המקדש, מלך של שלום ושגשוג, ומנגד מי שלא הצליח להוריש ממלכה מאוחדת לדור הבא. הוסיפו לכך את נסיבות הולדתו של שלמה, כמעין פיצוי על מות בנם המשותף הקודם של דוד ובת־שבע, את הבחירה דווקא בו כיורש, את חיבור שיר השירים החושני לצד ספר משלֵי המחמיר, ואת תועפות האגדות הקושרות אותו בין היתר לעולם השדים – וקיבלתם גינת חמד שכל סופר יצירתי דיו ירקח מגדים מפירותיה.

תירוש היה יצירתי אף יותר. שלמה שלו הוא חוקר מקרא בן זמננו שיצא מדעתו וחושב שהוא שלמה המלך. הוא מאושפז במחלקה פסיכיאטרית – להבנתו, בגלל דבר שקרה לשלמה על פי האגדה. כידוע, אשמדאי מלך השדים התחזה לזמן־מה למלך שלמה, והפך את שלמה המגורש מן הארמון לנווד אלמוני. מבחינת גיבור הספר, ממיטתו־שֶלִשלמה שבבית החולים הוא מנהל את הממלכה. עתה הוא ניגש לבחירת הבן היורש. המונולוג של שלמה, התופס את כל גוף הספר, ממוקם אפוא ברגע דרמטי. הוא נאמר מפיו של אדם שלמרות הזדהותו כשלמה מחזיק גם בידע מאוחר יותר על אודותיו. הוא מנסה לגבש את תפיסת החיים האמיתית של שלמה, מכל גילוייה הקוטביים שבמקרא.

תירוש עושה זאת נהדר. הוא מצא מודוס סגנוני המנצל את חמודות לשון המקורות – ספרי קהלת, משלי ושיר השירים, אגדות חז"ל ועוד – בפיו של דובר בן זמננו, בעברית מדוברת ועם זאת עשירה, וביכולת תיאור מוחשית עד מהפנטת. הוא בונה דמות, הוא בונה חוויה, הוא בונה עסיס, הוא, סליחה, בונה תירוש.

ובאמת, הוא בונה כנראה גם משהו מעצמו. שלמה של תירוש, ביומו האחרון, הוא כבן שמונים, כמחבר עצמו, אף כי מהמסופר במקרא עולה שהוא מת צעיר בהרבה. כמה מן התובנות היפות בספר עוסקות בזקנה. קשה כמובן להתחרות בתיאור הזקנה שבפרק האחרון בקהלת; אך רוחו מרחפת על ההתבוננות בזקנה בספר הנוכחי. למשל, תיאור רגע התובנה שהחיים נוטים אל סופם. "והבטן, מבוהלת, עולה ואוחזת בגרונך. בוהו מימין, צלמוות משמאל, ואתה עומד לבד, רועד, על קרש צר שמתנדנד ברוח... הביצה האינסופית שמסביבך עומדת לבלוע אותך... ולא בתאווה אלא באדישות, בדממה. בעבוע לא יעלה, קמט לא יחצה את פני המים". ההמשך, מעניין, הוא כבר מחווה לשירו הידוע של דוד אבידן בנושא.

שלמה של תירוש עושה ביומו האחרון הגהות למגילת קהלת, מתאונן על האופטימיזם והצדקנות שהכניסו עורכים כביכול למשלי, מודה ששיר השירים הוא אוסף שליקט מפי איכרים, ומוריש את המלוכה בכוונה לבן הלא מוצלח, כי הימים המפוארים של ממלכת אביו דוד וממלכתו שלו נראים לו כבלון אוויר חם שתוקפו קצר ממילא. אפשר לא לאהוב את הגישה; אפשר גם להחליט לוותר בגלל תיאורי העגבים (היפהפיים) של המלך שהרבה לו נשים. ועדיין, לפנינו פרי בשל וערב של התבוננות רצינית בדמותו של שלמה, ואולי גם בראי.