מסע עם אמני הגרפיטי שכותבים שירים ברחובות

שעת ערב, רחוב ירושלמי. על האספלט מתקדם בפסיעות תכליתיות גבר עטוי בבגדי עבודה ואפוד צהוב. איש לא עומד בדרכו או עוצר לתהות על מעשיו כשהוא מתמקם ליד אחד הקירות. הוא מצמיד אל הבטון האפרורי שבלונה, מרסס ביסודיות, אוסף את חפציו והולך, נעלם שוב אל תוך הלילה. אחריו נותרת מזכרת: שיר שיישאר על קיר הרחוב. אולי לשבוע, אולי לשנים.

״עם ווסט צהוב אפשר לעשות כל מה שאתה רוצה ולא יחשדו בך״, מחייך אורן עילם, אמן רב־תחומי שפיזר את שיריו בעשור האחרון בשלל רחובות בערי ישראל. ״ההתחזות מאפשרת להישאר במרחב הרבה זמן, להתרווח. זה מכניס גם קצת עניין תיאטרלי; עובד עירייה לא פועל בהתרגשות, אלא בחוסר עניין. אם אתה נכנס לדמות, אתה יכול לעשות הרבה דברים ברחוב״. אבל למרות הצלחתה המוכחת של שיטת הווסט הצהוב, הוא ממליץ גם על זריזות. ״אני אומר תמיד לסטודנטים שלי: תעשו את רוב העבודה בבית, וברחוב תעבדו כמה שפחות. כמו חומה ומגדל – אתה בא, משאיר והולך״.

עילם, בן 39, מתגורר ברמת־גן עם בת זוגו, הדרמטורגית שני שבתאי. זו העיר שהוא גדל בה, למעט גיחות אל מגורים באירופה בשל עיסוקו של אביו, שהיה איש מוסד. ״אנחנו עושים בעצם דברים דומים: התגנבות, הסוואה, מניפולציות. הוא עשה את זה בשירות המדינה, אני באופן פרטי. לקח לי שנים להבין שאנחנו מאד דומים בדרך החשיבה הקרימינלית שיש לנו על העולם. שנינו עוברים על החוק, אבל לא כדי לפשוע״.

הוא פעיל במגוון שדות אמנותיים ובהם טכנולוגיה, סאונד, תיאטרון ועוד, אבל אנחנו נפגשים כדי לדון בענף אחד של עיסוקיו: אמנות הרחוב, ובפרט זו הפואטית, שבמסגרתה הוא מניח טקסטים של שירה במגוון פורמטים במרחב הציבורי. השיחה שלנו מתקיימת במרפסת של בצלאל, האקדמיה לאמנות שהוא מלמד בה. המיקום שלנו, במרווח שבין המוסד האמנותי ובין הרחוב, הולם במיוחד את הנושא. צלילי השיפוצים מהמתחם הסמוך, קולות אנשים וציפורים מצייצות משמשים רקע לשיחתנו.

״אני עוסק בקונדסים ובתעלולים פואטיים", הוא מסביר. "להפעיל מניפולציות על המרחב, לאתגר אותו, להונות, לחשוף משהו. לראות מה המרחב מחביא, מה הוא מדיר, ולהוציא את זה החוצה בעזרת טקסט, אור או סאונד. לפעמים זה עובד טוב, ולפעמים זה מכניס אותך לצרות״.

יצא לך פעם להיקלע לעימות תוך כדי עבודה על יצירה ברחוב?

״פעם אחת בחיפה עשיתי איזה שיר אהבה, ופתאום התנפץ מילימטר ממני בקבוק בירה שזרק שיכור. הוא שאל 'מה אתה עושה', עניתי 'זה שיר אהבה'. הוא ענה 'טוב'. לאחרונה הסתבכתי גם עם אוהדי הפועל תל־אביב. אם אתה עושה גרפיטי באזורים ׳שלהם׳, שהם עושים בהם גרפיטי, הם מתחילים למחוק לך דברים בכל העיר. הם הרסו לי כמה עבודות כנקמה״.

עם רשויות החוק, לעומת זאת, עילם הסתבך רק פעם אחת עד כה במהלך קריירה לא קצרה של ונדליזם לירי: ״פעם אחת עשיתי שיתוף פעולה עם משורר ערבי, וריססתי גרפיטי בערבית ברמלה. קיבלתי קנס משוטר, 470 שקל. זו הייתה הפעם היחידה שקיבלתי קנס, ובעיניי זה הראה שאין לגיטימציה לערבית במרחב הציבורי״.

איך אתה מתמודד עם הטענה שהמעשה הזה לא חוקי ואולי גם לא מוסרי? שהוא פוגע במרחב הציבורי?

״על פי הצו הקטגורי של עמנואל קאנט, מוסר אומר שאתה צריך לפעול בצורה שבה היית מוכן שכולם יפעלו. האם הייתי רוצה לחיות בעולם שבו כולם עושים את מה שאני עושה? אני לא חושב שלא. אני סקרן לדעת איזה מין עולם זה יהיה״.

כאן כולם שווים

המפגש הראשון שלי עם שיריו של עילם התרחש לפני כמעט עשור, כאשר התגוררתי בשכונת נחלאות הירושלמית. על אחד הקירות ליד השוק מצאתי פתאום שיר. "כולם כותבים שירי אהבה / ואני כותב שירי מבוכה. / מבוכה לאישה, / מבוכה נכזבת. / הרי בכל אדם, בכל שיחה / בכל מבט / יש משהו / מביך. / וכשזוג זרים משפילים עיניים במעלית, / לבטח הם זכו בחייהם / למבוכת אמת". מכל הדברים שניתן היה למצוא ליד השוק בימים ההם, להיתקל בשירה היה הפתעה מענגת. אגב, אל תחפשו את השיר הזה; הקיר נצבע מחדש.

״זה התחיל כשהייתי בבצלאל, ולא הלך לי טוב שם", מספר עילם. "הייתי קצת עוף מוזר. היינו הולכים אז לעשות חיתוכי לייזר אצל מישהו במאה שערים, בחור בשם פנחס שקראנו לו ה'לייזרדוס'. הוא היה פותח בשעות מוזרות בלילה, והיית רואה פתאום באמצע מאה שערים תורים של היפסטרים שבאו לחתוך אצלו. הלכתי וחתכתי שם שבלונות לשירים, והתחלתי לרסס אותם ברחבי ירושלים״.

השיר הראשון שריסס, שנשאר במקום שנים והפך לתחנה בסיוריהם של מדריכי תיירים, נקרא "עישון". ״זה היה כשהפסקתי לעשן. הייתי מעשן קופסה ביום, וזה היה שיר געגועים לסיגריה. כל החיים שלי הם רצף גמילות. עכשיו אני נגמל מסוכר. אני חושב שלהרבה אמנים יש אופי של נרקומנים. איזה בור בנשמה, שמתבטא גם בתנועת יצירה וגם בהתמכרויות״.

יש לך שירים ששרדו ברחוב הרבה שנים?

״יש לי עבודות שישרדו לנצח. בחצור הגלילית יש תחנה שבוטלה, ועשיתי שם שיר על כביש תשעים. הוא יישאר שם אחרי חצור עצמה. בפריפריה אין אכיפה, והרבה אנשים בכלל לא רואים את זה. זו תחנה נטושה אבל היא נראית כמו תחנה רגילה״. את שירי התחנות שלו מדפיס עילם על שלטים אמיתיים של תחנות אוטובוס, בגופן של שלטים כאלה, ומשאיר אותם בתחנות כך שישתלבו במרחב בצורה אופטימלית – מלבד אופיים הפואטי הלא צפוי.

בעוד משוררים "רגילים" מתמקדים בבחירת המילים וליטושן, אצל עילם ואמנים מסוגו נדרש גם רובד מעשי, מאתגר לפרקים. ״ההתממשקות לעמודי הרחוב היא החלק הקשה. צריך לקחת את המחברים שהמדינה שמה ולהבריג אותם. בערים שונות יש גדלים שונים״.

למה דווקא ברחוב?

״אני חושב שהבסיס לכל סוג של אמנות הוא הצורך להיות נצפה. אולי השאלה האמיתית לאמני רחוב היא: למה אתה מוזר? לעלות על הבמה בבארבי זה לא מוזר. אם הגעת לשם, כל הכבוד לך. אבל לעשות אמנות ברחוב זה מוזר. הרבה אמני רחוב הם ילדי כאפות, גם אני. החברה מכפכפת אותך אז אתה מתנהג מוזר, כמו נבואה שמגשימה את עצמה. אני פועל ברחוב, מתלכלך בזבל. היו לי עבודות שממש נכנסתי לתוך פחי אשפה. אני בקאסטה של המצורעים ואני חוגג אותה, נהנה ממנה.

״יש אנשים שעושים אמנות שנוגעת בעולמות הפנטזיה, דברים חלומיים. אני הפוך. אני חושב שכל דבר שאי־פעם עבדתי איתו עסק בבנאליות של היומיום. זה התחום שמעניין אותי. כל הפרויקטים שלי יוצאים משם. בתוך הבנאליות הזאת, בקטן ובסתמי, אני מחפש את הרגש. ברחוב יש יום־יום על סטרואידים״.

איך אתה רואה את מערכת היחסים בין המשורר לשירה, לקורא, למרחב? בשירת רחוב מעורבים יותר גורמים בהשוואה למערכות יחסים פואטיות "רגילות".

״מה שמסקרן באמנות במרחב הציבורי זה שיש בה שוויון. כשאתה בא לגלריה, לתיאטרון, לקולנוע – יש אי־שוויון. יש ספוטים של אור על האמנות, על הבמה, והצופה נמצא בחושך, בקהל, נמוך. היצירה היא מעל, ואתה בתחתית שרשרת המזון. זה לאו דווקא רע, אבל ברחוב זה אחרת – יש שוויון בין היצירה, המרחב והצופה, והשוויון הזה הוא הזדמנות. כצופה את יכולה להחליט שאהבת את האמנות ולצלם אותה, ואת יכולה גם להחליט שהיא עצבנה אותך ולפרק אותה. את יכולה להתעמת עם האמן. קורה לי שמוצאים אותי בפייסבוק וכותבים לי, לפעמים בפרגון ולפעמים בכעס, ושני הדברים נעשים באותו להט. אני חושב שהלהט הזה מגיע מהרחוב. ברחוב אנשים מרגישים שהמקום הזה שלי בדיוק כמו שהוא שלך, ויש לי זכות לבקר אותך. אנשים נדחפים לפעולה. האדם ברחוב מרגיש שהוא כמוך, שזה יכול היה להיות הוא, ואז נוצר דיאלוג שוויוני שיש בו הזדמנות״.

אולי השוויון הזה משחק גם תפקיד חברתי. בתקופה שבה אנשים צורכים את החדשות ואת האמנות שלהם בערוצים סקטוריאליים, הרחוב נשאר של כולם.

״אנחנו חיים בתקופה של תיבות תהודה, והרחוב הוא המעוז האחרון שעוד לא נכבש. האלגוריתם מהדהד לך את עצמך, ויש סוכנים שמתווכים לנו את המציאות. אף סוכן הוא לא ניטרלי – לא בערוץ 12, לא בערוץ 14, לא בהארץ ולא במקור ראשון. אבל ברחוב אתה יכול לבוא דוך לבן־אדם, בלי תיווך. זו הזדמנות למפגש ישיר, שגם מאפשר תגובה״.

לדעת לשחרר

"מבין עשרים / המפתחות שיש לי / דווקא הכי קטן / פותח את הבית". המילים הקצרות והקולעות האלה תופסות על הדף מקום מועט, אבל כשניצן מינץ צובעת אותן על הבטון, הן ממלאות קירות שלמים. צד בולט בסגנונה האמנותי של מי שכונתה "משוררת הרחוב העברית הראשונה" הוא הגודל הלא מתנצל שבו היא פורשת את מילותיה, לעיתים על בנייני ענק. כשציור האותיות הוא חלק מהתהליך האמנותי, הצורה הפיזית של השפה משחקת פתאום תפקיד כחלק מעבודת הכתיבה.

איך הגרפיקה משפיעה על הפואטיקה?

״משוררים לוקחים כדבר מובן מאליו את זה שאפשר לשפוך מילים על דף. זה לא עולה להם כסף, לא תופס להם מקום ולא עולה להם במאמץ פיזי. אבל לכתוב שירה במרחב הציבורי זה עונש. אין לך שם שירותים או מים זורמים, אין כיסא, את עומדת במקום עוין ועושה עבודה שהיא לרוב לא חוקית, וגם אם היא חוקית זה לא נוח. את מכוסה כתמי צבע, טבולה בשלולית לכלוך, עומדת בשמש שעות, סוחבת דברים כבדים, נוקעת את הכתף. כשאת צריכה להגדיל את השירים שלך על קיר בגובה שש קומות, את חושבת עשר פעמים על כל מילה. כל אות שאינה במקומה סתם שורפת את השרירים שלך. זה מוביל להרבה דיוק, ממש מחייב״.

מינץ (37) היא אמנית ומשוררת חזותית, ילידת תל־אביב שכיום מתגוררת ופועלת בניו־יורק. היא נשואה לאמן הרחוב "דדה בנדייד", והשניים מצפים לילד ראשון. ״אם העולם הוא גוף שזורם בו דם, בתחום שלי ישראל היא כמו נים. כאן אני נמצאת בתוך הלב הכלכלי של העולם. הזרימה של הדם כאן כל־כך חזקה שזה כואב, את מרגישה כמה את קטנה. אבל יש לך אפשרות להיות מוזנת מכל האנרגיה הזאת״.

כך למשל, מינץ השתמשה במיקומה כדי להתחיל את קמפיין תמונות החטופים הבינלאומי, שיצרה יחד עם בן זוגה ועם המעצבת טל הובר. ״בתשעה באוקטובר כבר היה לנו את הפוסטר מוכן", היא מתארת. "היינו שלישייה שניהלה חמ״ל: טל מהארץ, אני ודדה בניו־יורק. הדפסנו אלפי עותקים, ויצאנו להדביק ברחובות מנהטן״. אף שתושבי ניו־יורק הלא־יהודים לא הפגינו את האהדה שמינץ ציפתה לה – בהמשך חלקם גם חיבלו במודעות – הפרויקט עורר תהודה עצומה ברשת. ״בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה היו 25 אלף הורדות ביום של קבצי המודעות, כמעט בכל רחבי הגלובוס. זה קמפיין הגרילה הכי גדול שהיה בעולם״.

איך התחיל הרומן שלך עם הרחוב?

״לפני הצבא הייתי לוקחת קרשי עץ מרהיטים שבורים, כותבת עליהם שירים שלי ותולה על עמודי חשמל בתל־אביב כדי שהם ייכנסו לנוף. אני המשוררת הראשונה בארץ שהוציאה את השירה שלה באופן מסודר למרחב הציבורי. פרצתי את הדרך לדור של קשקשנים אחרים״, היא מחייכת.

הדחף לפרוץ עם המילים אל הרחוב נבע משני גורמים: ״אחד הוא חוסר סבלנות עד שיקבלו, יערכו ויפרסמו. עד היום אין לי סבלנות להמתין להתקבל לממסד ולעבור את ההתקבלות לקליקה. אני עצמאית ברצונות שלי, ולא מתאימה לתהליכים האלה. האקט של השליטה, של לקחת את הפרסום לידיים שלי, היה לי קל וטבעי״.

רובד נוסף היה פנימי יותר: ״היציאה החוצה עם חומרים כל כך אינטימיים נבעה מתוך מצוקה. הרגשתי שאין לי מקום, שאין לי מוצא, שאני חייבת להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה כדי לא להיחנק״.

לאחר ששירים שתלתה החלו להיעלם מהרחוב, אחרי שאומצו/נגנבו על ידי אנשים שלקחו אותם הביתה, עברה מינץ מהעץ אל הבטון. ״הרגשתי מנוצלת, שאנשים קוטעים לי את הפירות, מונעים ממני את החשיפה. אז עברתי לכתוב ישירות על קירות״.

כשאני מבקשת ממינץ לצטט לי את אחד מהשירים הראשונים הללו, היא מסרבת: ״הם היו בוסריים״.

מה עושים אם שמת שיר ברחוב ואת כבר לא עומדת מאחוריו?

״ברגע ששמת משהו ברחוב את צריכה לשחרר. זה כבר לא בידיים שלך. אנשים יכולים להשחית את העבודות, לקשקש, העירייה מוחקת. את צריכה להתנתק מזה, כאילו זה שייך לאדם אחר. את יכולה להתגאות בזה, לאהוב או להתבייש, אבל את לא יכולה להיקשר. לומדים את זה. עם הזמן את מבינה איך הטבע האורבני עובד, את לומדת המון על אנושיות ועל כאוס. זה מוביל להתחדשות. את שמה משהו ברחוב, הולכת, ואם לא תחזרי אליו במיוחד, את לא תראי את זה יותר. זה לא תופס לך שטח במוח. בסטודיו יכולה להיות לי עבודה שעומדת שם ולא נמכרה שנה, ואני צריכה לראות אותה שוב ושוב כל בוקר. זה תוקע״.

למה כל־כך בגדול?

״בגיל 17 כתבתי עם טוש, אבל לא מצאתי את זה אסתטי. אני אמנית, לא רק משוררת, ואני מחפשת את האסתטיקה. חשובה לי הנראות, ההתחברות לקיר. שזה יהיה ציורי, שהצורות יעבדו גם ברמה האבסטרקטית״.

לפני 13 שנה הכירה את בן זוגה, אמן רחוב גם הוא, ומאז הם פועלים יחד. עבודותיו מלוות פעמים רבות את מילותיה.

איך זה לחלוק גם חיים זוגיים וגם חיי יצירה? זה לא צפוף מדי לפעמים?

״אנחנו כבר שנים יחד 24/7, וזה טבעי לי. אנחנו מאוד נהנים יחד. להיות אמן זה מקצוע בודד. הרבה פעמים אני מקנאה בחברים המוזיקאים שלי שפועלים בלהקות. כל היום בחזרות יחד, מתאמנים יחד, מופיעים יחד. משוררים ואמנים הם לבד, בודדים בחוויה שלהם. ולי יש את דדה, אנחנו לבד ביחד״.

אילו הבדלים יש מבחינתך בתחום הזה בין ישראל לארצות הברית?

״בניו־יורק אני פועלת ברחוב רק כשיש עבודות מוזמנות. פה זה משחק קצת שונה. ישראל היא מדינה נורא פרוצה, או אולי חופשייה. מדינה בהתהוות, היא לא הרמטית. יש בה עדיין מנטליות של חומה ומגדל. אתה בא, מציב עובדה, וזה שלך. פה בניו־יורק יש תשתיות, יותר מערכתיות וסדר, ויש ענישה כבדה למי שחורג מהמערכת. בישראל קיבלתי קנסות על עבודות הרחוב שלי, כאן אני עלולה לסכן את המעמד שלי כתושבת״.

כשאני מבקשת ממנה לספר על עבודה שלה שהיא אוהבת במיוחד, מינץ מציינת דווקא עבודה מוזמנת, קונבנציונלית. ״אני מאוד גאה בפרויקט שעשיתי בפולין, על חומות הגטו היהודי בלודז׳. זו הייתה הזדמנות די ייחודית בחיים שלי, ואני מאחלת לעצמי עוד הזדמנויות כאלה, שבהן האמנות שלי היא גשר בין קהילות״, במקרה הזה גשר בין תושביה הנוכחיים של לודז' ובין ההיסטוריה היהודית העשירה של העיר. ״העבודה מומנה על ידי ארגון פולני מקומי. הם עשו עבודת הכנה עם התושבים, היה צריך לעבור את מסך החשדנות ולבוא לעבוד ביניהם, על גבי הבתים שלהם. נוצר קשר מרגש, והיום הם מתחזקים את העבודות״.

הטקסט שבחרה מינץ למקום היה גשר בעצמו. ״כתבתי שיר שתורגם לפולנית, על חוסר היכולת שלנו לחזור למקום שממנו הגענו, לילדות שלנו. זו חוויה אוניברסלית שאפשר להתחבר אליה גם בתור יהודי שאיבד הכול, וגם בתור פולני שחי את החיים האנושיים הרגילים, שהם גם ככה טרגיים״.

אמבטיה של מילים

שני עשורים לאחר שמינץ פרצה את שעריו הפואטיים של הרחוב התל־אביבי, כיום לא נדיר למצוא בו שירים פרוסים על קירות. "אגודת משוררות הרחוב", קבוצת חברות בעלות תחביב משותף ומשונה מעט, יש להודות, מסתובבות יחד בלילות וכותבות שירת רחוב. אחת מהן היא תמרה לילך־מזומן, שחותמת על יצירותיה "כתיבה תמRה", על משקל כתיבה תמה. עוברי האורח, היא מתארת, רגילים אליהן ובדרך כלל לא מקדישים לתופעה תשומת לב מיותרת. ״פעם אחת הגיע אלינו פקח כשהייתי באמצע כתיבה, אבל בדיוק לידי אחת מהחברות האחרות בקבוצה הצטלמה לכתבה, אז הוא ויתר״.

מזומן עוסקת בביבליותרפיה, והיא גם משוררת מהסוג הרגיל; היא הוציאה בעבר שני ספרי שירה וכעת עובדת על השלישי, "שמש של שעה שאיננה בזמן", שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת פרדס. היא בת 43, נשואה ואם לשניים, ומתגוררת ברמת־גן. ״אני כותבת מאז שאני ילדה", היא מעידה על עצמה. "מאז ומתמיד התחברתי לספרים. גרנו מול ספרייה, וזה היה מקום של בריחה בשבילי, מקום שאני יכולה למצוא בו את העולם הנוסף שתמיד חיפשתי. בשירה אני יכולה להביא את עצמי בצורה הכי קרובה למה שאני באמת״.

לפני כעשור, בעקבות הצעה לשיתוף פעולה מחבר שהוא צייר, החלו המילים שלה לחרוג מהדפים אל המרחב האורבני. שיר הרחוב הראשון שלה, שתוכלו למצוא בפלורנטין וגם בנחלאות, נוגע בעבודת ההקפאה שמבצעת הכתיבה הפואטית: "תגידי לי, הוא אמר / למה את לוקחת מציאות / והופכת אותה לשיר? / כי שירים נשארים, אמרתי / והמציאות / נקברת תחת מציאות אחרת׳. בגרסתו הנחלאותית של השיר תמצאו תחתיו, כמו חתימה, או כמו מציאות אחרת שקוברת, את הגרפיטי הנצחי "נ נח נחמ נחמן מאומן".

״הכתיבה ברחוב היא רצון לקיים משהו״, אומרת מזומן, ״להפוך אותו למוחשי. סוג של חריטה. זה מאוד הישרדותי: רצון להרגיש קיימת, נוכחת״.

אולי זה דומה לסימון טריטוריה.

״זה יותר הרצון להרגיש בחיים. המילים מרחפות ואני רוצה לתת להן הד, צבע. כשאני יוצרת ברחוב נוצר חיבור בין הרוח למציאות. תחושה חזקה של קיימות״.

אילו תגובות את מקבלת על עבודות הרחוב שלך?

״אני עושה את זה כבר עשור, ומופתעת שזה פוגש אנשים כל פעם מחדש. אנשים מצלמים, מעלים, שולחים לי הודעות שזה נגע בהם. זה מדהים, כי את כותבת דברים וחושבת שרק את בזה, דברים שהם לא תמיד פשוטים, ואת מקבלת תגובות מאנשים שגם הם מרגישים. זה מצמצם את התחושה של הבדידות״.

עבודות השירה הגרפית של מזומן מגיעות לעיתים גם אל מקומות מסודרים יותר. כך למשל, בשיתוף פעולה בין "אגודת משוררות הרחוב" לעיריית פתח־תקווה בשנה שעברה, הן השתלטו על בית שמיועד להריסה, כיסו את קירותיו במילותיהן והפכו אותו לפופ־אפ קצר של אמנות לקהל הרחב. בתוך דירת השירה קיבלה מזומן את חדר האמבטיה, והפכה אותו לאמבטיה של מילים.

בתערוכה אחרת, תחת השם "בית על נייר" שהתקיימה במרחב החברתי ברחוב אחד העם בירושלים, הוצגו צילומים מעבודות הרחוב של מזומן ממגוון תקופות. ״לראות את כל הטקסטים מופיעים שם יחד גרם לי להבין את החיבור בין הדברים. את עושה משהו במשך שנים ולא מייחסת לו הרבה חשיבות, ופתאום רואה שיש בהם אמירה משותפת״.

גם כאשר שיריה מוצגים על הבטון האורבני, מזומן משתדלת להימנע מהפרעה למרחב הציבורי. ״אני כותבת במקומות שיש בהם כבר גרפיטי, כמו פלורנטין או דרום העיר. אני לא יוצרת במקומות נקיים או לא מותאמים״.

איך את חווה את ההבדלים בין פרסום שיר בספר ובין קירות הרחוב?

״יש לי אהבה גדולה לספרים, ולספרי שירה בפרט. אני מרגישה יראת קודש כלפיהם, כמו סידור. כשאני כותבת על קיר זה שונה. על הקיר יש לשיר נוכחות יותר פיזית. חשוב איך האותיות נראות, הפונט עצמו. הכתיבה ברחוב מאפשרת לטקסט להלך במרחבים של אנשים ביום־יום״.

היו טקסטים שלך שהושחתו?

״זה קורה הרבה. אני יכולה לכתוב טקסט, להשקיע בו שעות, זמן ומחשבה, ואז מישהו בא ומרסס על זה, או כותב משהו אחר. באיזשהו מקום התרגלתי לזה כבר. זה מזכיר את החיים פה, שהם סופיים. יש לדברים זמן, ולפעמים הוא נגמר״.