הספר על סופר בן סופר שמושפע מסופר מסתבך בתוך עצמו

במבחן הרגע הנתון, כל רגע נתון בקריאה, "השד של מקסוול" הוא כל מה שאפשר לבקש , לפחות מספר עכשווי מתורגם בשפה יומיומית. פעולה? יש, כל הזמן. הפתעות? בלי הרף; עולם של המצאות, דמיונות והתהפכויות. צבע? על כל הר וגבע. הומור? בטח. וגם מתח. והעומק? הרבה מתחת לפני השטח. המוח מועסק בתיאוריות פיזיקליות, ספרותיות והרמנויטיות. במיוחד כאלה המתבוננות במה שאתה מתמסר אליו כרגע: הספר. למראית עין, לפחות, לפנינו התמודדות צפופה, בעלילה ובעיון, עם שאלת מהותו. והמהות היא הספרות.

הנושא הוא סופר, בן סופר, המסתבך בהשפעתו המסתורית של סופר, ונגרף בתרגיל ספרותי של סופרת. הכוח המניע את העלילה הוא התנגדות גורפת של דמות מפתח לספרים דיגיטליים, מתוך חשש שהספרות הווירטואלית נמסרת לשליטת מי שיכול לשנות ספרים בכל רגע, וגם מתוך פחד מפלישתו של עולם הבדיון אל מחוץ לגבולות הנייר. העלילה קוראת תיגר על מוסכמות באשר למהות הספר העלילתי: מפקפקת בקיומם הנפרד של עולם בדיוני־עלילתי ועולם מציאות, ולרגע נותנת לדמות יכולת לכונן את מחברהּ.

אך זה הרבה מֵעבר לכל אלו, שכן יש בספר גם התעסקות מפורשת של הדמויות והמספר בעניינים תאורטיים הנוגעים למבוי המפולש שבין הכתב לבין העולם. כותרת הספר, למשל, מכוונת לפתרון לבעיית "השד של מקסוול", בעיה ידועה בתורת התרמודינמיקה; הפתרון טמון בכך שיֶדע הוא הדרך היחידה לעצור, בלי התערבות אנרגטית חיצונית, את תהליך האנטרופיה, אובדן הסדר. ניצחון הרוח־ממללא על המוות, אם כן. וישנה אף חיבה לחומרים מספרות חז"ל, מהקבלה ומהספרות הנוצרית על הולדת האותיות וכוחן – חיבה המיתרגמת לחידה. ולבסוף, קטעי עיון בסוגיות הללו מוגשים בספר כתמונות של עלים העשויות מטקסט.

הנכנס בשערי הספר זוכה להתהלך בהיכל מראות – מרחיבות, מנמיכות, מעגלות, מהפכות, מסחרחרות, גורמות לו למשש את עצמו כדי לוודא שלפחות משהו פה הוא גוף ולא רק דמות הגוף. הוא נגרף במנהרת שדים של פחד־פתאום ועצה־כי־תופר. הבעיה מגיעה כשאל הרגע הנתון צריך להצטרף בהיגיון גם רגע נתון אחר. כשמחפשים פשר. כאשר, סמוך לסוף, הכול מואר לכאורה באור חדש, אבל שום דבר לא באמת מתיישב. כששואלים, אחרי כל השד הזה, מה לעזאזל.

ישנו תירוץ מן המוכן. "זהו רומן פוסט־מודרני". אבל הוא לא, לא במובן המרתיע של המושג: הוא דווקא חי, ססגוני, חוטא אפילו בהתחנפות למוסכמות כתיבה פופולריות, ממוקד, מלא תשוקה לנושא שלו ורחוק מאוד מציניות. הוא פוסט־מודרני, נגיד, בתעתועי המציאות־בדיון שלו, ובאלמנטים החוץ־סיפוריים שהוא שותל כגון עלי־העיון. השאלה היא אם מגרעתו הבולטת של הספר, חוסר קוהרנטיות בסיפור המוצג כאילו הוא בנוי לתלפיות, ומגרעת־משנה שלו שלא הזכרנו, ההתפלשות בסוגיות האינטלקטואליות וההיסטוריות הכי טריוויאליות ולעוסות שיש, יכולות להיות מתורצת כפרודיה מכוונת. התשובה היא שלא, ושגם אם כן, זה לא הופך את העניין למוצדק.