מיכל, הגיבורה של "ריטריט", היא אשת שוליים בת חמישים (מאפיינים שמצרפים אותה לטרנד ספרותי מעניין, שלא כאן המקום להרחיב עליו). היא מצאה את הפינה שלה בעולם וחיה את חייה השלווים כמנהלת פנסיון לבעלי חיים, שאת חברתם היא מעדיפה על פני בני אדם. היא מצליחה יחסית, יש לה לקוחות וגם עובדת שהיא מסתדרת איתה. אבל בנקודה נסתרת ועדיין פועמת, מתרחש אצלה מה שמתרחש לא פעם אצל אנשים שעמדתם הנפשית הפכה אותם לצופים מהצד: היא לא לגמרי השלימה עם מה שהיא מפסידה במסלול המרכזי. בגחמה של רגע היא נרשמת לריטריט של גורו־אינטרנט בשם הודיה שולמן, שאחריה היא עוקבת. היא מודעת לחלוטין לאופן שבו אפשר להגחיך גורואים וריטריטים, ואף עושה את זה בעצמה, ובכל זאת בוחרת להשתתף.

זו, יחד עם תעלומת־מסגרת שידובר בה בהמשך, נקודת הפתיחה של הספר היפה הזה, שמפתיע בכתיבה המשובחת והמקורית כבר מהדפים הראשונים. זו גם אחת הנקודות החזקות שלו, כי ריטריטים הם ילדי הכאפות של התקופה. כל סמינר או סדנת כתיבה הם היום ריטריט, וזו תופעה שכל־כך קל להגחיך, שגם עמדת הצופה הלעגני מהצד כבר הפכה לקלישאה בפני עצמה. הגחכה היא אולי חומר טוב לקומדיות או לטוקבקים מתחכמים, אבל היא אף פעם לא מעניינת כמו קונפליקט.

כאן הקונפליקט הוא בין הציניקן הפנימי ששולף קוצים אוטומטית, ובין זה ששואל את עצמו: רגע, אבל אולי הפעם זה אמיתי? ומה רע בעצם בלקחת הפסקה מהחיים, לפגוש אנשים עם תחומי עניין דומים, להקדיש זמן לעבודה עצמית?

מיכל היא גיבורה אינטיליגנטית, פגומה ומלבבת, והשלבים שהיא עוברת משעשעים ומעוררי הזדהות. היא מצליחה לצאת מתוך עצמה, לא בלי להתחרט בדרך, ולהגיע לריטריט של הודיה שולמן. שולמן היא הנגטיב של מיכל, ואולי נכון יותר לומר: הפוזיטיב. היא עשתה דרך, שיפרה את חייה, ויש לה שיטה להפוך את החיים לטובים יותר: קורטוב מודעות, מעט שיקוף חיצוני, שחרור מרגשות אשמה והפלגה לעבר השקיעה. מיכל קראה את הספרים של שולמן, וזיהתה מצוין שבכולם כתוב אותו הדבר. הם לא שינו את חייה. אבל היא עדיין לא הייתה מתנגדת להידבק במשהו מהזוהר השולמני.

אלא שהריטריט, שהיה מינימלי מראש (יום בקיבוץ ולא, נאמר, סוף שבוע ביוון, כמקובל בז'אנר) מתחיל כאניגמטי, ובהדרגה הולך ומתגלה כחלטורה של ממש. יחד עם התכנים המרושלים, הסוריאליסטיים אפילו, נחשפים האנשים שמרכיבים את הקבוצה, שהם וריאציה של הדמויות הקבועות שמרכיבות כל קבוצה: הפלרטטן. הציניקן. בעל האג'נדות הנסתרות. הנשים שבאו ליהנות ומתחברות זו לזו בקלות. הנערות שעומדות מבחוץ ולועגות. והגיבורה, המספרת, שלא ידעה מה ללבוש ואיפה לעמוד, והיא מופת של מגושמות וזעקה לעזרה.

יש לספר שתי חולשות מרכזיות: הראשונה היא שזו למעשה נובלה, שדחיקתה אל נקודת שיא נראית מאולצת. כשגיבורה כמו מיכל הולכת לריטריט, זה כבר סיפור מעניין. הסיפור הזה נעטף בתעלומה שהודבקה אליו (מותם המסתורי של כל משתתפי הסדנה בבת אחת, עובדה שנמסרת כבר בהתחלה) ושהפתרון־לכאורה שלה מרגיש תלוש ולא מספק, ואפילו כמו ניפוח מכוון.

החולשה השנייה היא הניסיון לפרש את חריגותה של הדמות ולתת לה הסבר קונקרטי: הגיבורה נושאת בליבה את אחיה התאום שלא נולד, והדיאלוג הפנימי ורווי האשמה שלה מופנה אליו. התאום שלא נולד הוא טריק ספרותי נפוץ (ב"החתונות שלנו" של דורית רביניאן, למשל, הגיבורה מנהלת דיאלוג דומה), ובמקרה של "ריטריט" הוא לא באמת עוזר להבין את מיכל ואפילו קצת מפריע. הנימים הסמויים שהופכים אדם לאיש שוליים הם יותר מורכבים מאירוע מסוים אחד שמנופח בעולם הפנימי. גם כאן יש הרגשה של דחיסה לתבנית מסוימת, ואלו החלקים שמרגישים מאולצים. אבל גם נקודות הביקורת הללו הן בעיקר שיחה פנימית על כוס קפה דמיוני עם המחברת, וניתוח ערני של הדמות שהיא המציאה. ושיחה כזו היא הרי הסממן המרכזי לספר מעניין.

• ריטריט

• ורד זינגר

• פרדס, 206 עמ'