אילו הרומן "אריאלה" היה מתקצר והופך לנובלה הכוללת רק את חלקו הראשון, העוסק באשפוז כפוי של אנורקטית במחלקה פסיכיאטרית, היה אפשר אולי לברך עליו בלב שלם. אך חלקיו הנוספים, העוסקים בשיקומה הנפשי המוצלח לכאורה של הגיבורה אריאלה, שמוסמכת כדוקטורית בניו־יורק ואף מתמנה כראש בית המשפט למיסים, אינם מוצלחים באותה מידה. החלק האחרון, העוסק בתהליך שיגעונה המחודש של הגיבורה, מעיד על כך שחיבור נכון בין החלק הראשון לחלק האחרון של הרומן היה מציב על המדף ספר מוצלח יותר.

אבל כיוון שהדבר לא נעשה, יש להתייחס לרומן של לימור מרגולין־יחידי בכללותו. ככזה, הוא מחד מעורר עניין, ומאידך גולש לסצנות ההופכות אותו לביזארי במקצת. אך לפני שאעסוק בביזארי, אתמקד בשיגעון ובאנורקסיה שהם מיטבו של הרומן הזה, וכתובים באמינות. מעטים הרומנים העבריים העוסקים בהפרעות אכילה. אפשר לציין לשבח את "מבוזבזת", ספרה של מריה הורנבאכר, וכן את ספריה של אלונה קמחי שאף היא עוסקת בנושא, ואחדים משיריה של יונה וולך. עכשיו מצטרף למדף גם חלקו הראשון של "אריאלה", הנקרא "אוכלת את עצמה מבפנים".

תקציר העלילה: אהובה של אריאלה לוינגר, חיילת משוחררת, שם קץ לחייו. לאות אבל היא מכריזה על תענית דיבור ואף מנסה להרעיב את עצמה למוות. לבסוף, בלית ברירה, היא מאושפזת במחלקה סגורה. אריאלה מתקדמת בהדרגה לקראת הפתרון הסופי ויורדת למשקל 39 קילו ואף פחות מכך, משקל המאפשר לחולי אנורקסיה לשרוד. אם נזכיר שוב את "מבוזבזת" האוטוביוגרפי, מחברת הספר ההוא הגיעה למשקל מוזלמני של 23 קילוגרם, שהוא כבר סף המוות.

"זה כדי למות, או כי את מאמינה שאם לא תאכלי תפסיקי להרגיש את הכאב?", שואל אותה הרופא המטפל, פרופ' אלכס ארדיטי, שיהפוך בהמשך לדמות שתציל אותה בהדרגה. צוות המחלקה הפסיכיאטרית משוכנע שצריך להתערב בכפייה במוות האיטי שאריאלה הכריזה על עצמה, אך פרופ' ארדיטי מהמר על טיפול תרפויטי, אם אפשר בכלל לכנות כך את הטיפול שבו המטפל מדבר והמטופלת שותקת. מערכת היחסים הנרקמת בין המטפל והמטופלת, והאופן שבו הוא מצליח להתגבר ברגישות ובסבלנות עילאית על מחסום השתיקה שהיא מציבה, מתוארים ברגישות ובפירוט רב, אלא שקצב הסיפור איטי מאוד ונכתב במכוון מתוך ריחוק רב, המייצר יבשושיות עניינית מדי ומעניק לעתים את התחושה כאילו מדובר בדו"ח טיפולי אמין או "סיפור מקרה", ולא בהכרח ברומן.

אריאלה משתחררת מאשפוז לאחר שנה, ונשבעת לעצמה שלא תשוב עוד להתאשפז. היא אכן עולה על מסלול המראה: לומדת, זוכה בתארים בניו־יורק ואף לקידום בתחום התמחותה – המיסים. אלא שגם בשיא הצלחתה, וכשהיא מנסה לחיות בשלושה יקומים שונים (היקום של הראש, היקום של הקצוות וזה שלמטה), האיום הפסיכוטי תמיד קיים ברקע.

כל עוד היקומים אינם מתנגשים לא מתחוללת רעידת האדמה הנפשית, והיא מצליחה לצוף לאורך שנים רבות. "שלוש אריאלות שמתחלקות ומתפצלות, לפעמים הן מחוללות זו עם זו, בפעמים אחרות שתיים מחרימות את האחת". אריאלה שבה ארצה ומקבלת תפקיד נחשק כשופטת. ודווקא כשהיא מגיעה לכאורה לפסגת הצלחתה ושפיותה, תקופת שבתון ביפן מעוררת בה את השדים הכלואים בראשה, ואת מה שהיא מכנה "היקום שלמטה". היא נקלעת לבר ולהרפתקה עם אישה המלעיטה אותה בטריפ שבמהלכו היא כנראה נאנסת ונכנסת להיריון לא מתוכנן בגיל 45. העובר מת, והדבר מחזיר אותה באחת לטראומת ההפלה שעברה בצבא. פרקי הסיום של השתבללותה הפנימית של אריאלה, התמוטטותה הנפשית ודבקותה בעובר המת, כתובים בקדחת שיגעונית מיוחדת המעידה על יכולות כתיבה. חבל שהן לא באות לידי ביטוי ברומן כולו.

• אריאלה

• לימור מרגולין־יחידי

• כנרת זמורה, 271 עמ'