"ילד שקורא הוא כבר לא תולעת ספרים אלא חלק מנבחרת"

בשנים האחרונות נדמה כי פעולת הקריאה הפכה עבור ילדים רבים לכזו שדורשת מאמץ מיוחד. מול מדפי הספרים התובעים זמן, שקט וריכוז,  ניצב עולם רווי מסכים וגירויים מתחלפים. בין שני הקטבים הללו נוצר פער הולך ומתרחב, והחוויה הספרותית נשחקת. לא מעט מורים, הורים וספרנים חווים תסכול והחמצה: הילדים יודעים לקרוא, אך עושים זאת פחות ופחות. הם אוהבים סיפורים, אך מעדיפים גרסה מצולמת על פני גרסה כתובה.

בתוך מערכת החינוך, הקריאה נתפסה במשך שנים כמיומנות שיש לתרגל ולמדוד. כדי לעודד קריאה נוצרו מנגנונים של בקרה – יומני קריאה, רשימות ספרים, משימות כתיבה. אלא שבמקרים רבים, המנגנונים הללו דווקא הרחיקו את קהל היעד. הספר חדל להיות מקור של סקרנות והפך לאבן בוחן. חוויית הקריאה עצמה – ההנאה, ההזדהות, ההתרגשות – נדחקה הצידה.

אל המציאות הזו הצטרפו בשנים האחרונות טלטלות נוספות. הקורונה קטעה את שגרת הלמידה והעמיקה פערים, והמלחמה יצרה עומס רגשי מתמשך. הקשב של ילדים – כמו של מבוגרים – הצטמצם. במצב כזה, ספר מרובה עמודים נתפס לעיתים כדרישה מוגזמת. "אין לי כוח לקרוא, זה ארוך מדי", "למה צריך לקרוא, זה משעמם" – אלו משפטים שנשמעים מפי הדור הצעיר שוב ושוב.

מיזם חינוכי חדש שנולד בירושלים, בשם "מועדון קריאה", מבקש להניח בצד לרגע את שאלת היעדים והמדדים, ולהציב במרכז שאלה אחרת: מה אם נוותר על הניסיון לשכנע ילדים שקריאה היא "חשובה", וניצור תנאים להפוך אותה לאטרקטיבית? מה אם הספר יחזור להיות חוויה, לא מטלה?  המיזם מציע שינוי תפיסתי עבור הילדים עצמם: ילד קורא הוא לא "תולעת ספרים" אלא "חבר מועדון" – מועדון שאין בו יומני קריאה, מטלות דיווח או מבחנים, אלא קריאה ושיח משותפים, מפגשים תיאטרליים ואירועים חגיגיים במוסדות תרבות.

המיזם, פרי שיתוף פעולה של מנח"י (מנהל חינוך בעיריית ירושלים), משרד החינוך ומרכז תרבות ורוח "משכנות שאננים" בעיר, מפעיל בבתי ספר תוכנית המשלבת קריאה מונחית וכלים מעולם התיאטרון, מפגשים עם סופרים ואירועי שיא בספרייה הלאומית ובמשכנות שאננים.

"קריאה היא סוג של חיידק טוב, השאלה היא איך מדביקים אחרים בחיידק הקריאה, כך שילדים יקראו מתוך הנאה וכיף ולא כי חייבים לקרוא ולהגיש יומני קריאה", אומרת ציפי אלבז, ממובילות המיזם מטעם מנח"י. מראשית הדרך היה ברור לה שהתשובה לא תגיע מתוך הפדגוגיה בלבד: "חשבתי שזה צריך להיות דרך שני דברים - בחיבור רגשי לספר, וגם בחיבור לכלים מעולם התיאטרון, כי זה כלי לביטוי עצמי שילדים אוהבים". המועדון נועד לשנות את התדמית של הקריאה, היא מסבירה. "ילדים אוהבים להרגיש תחושת שייכות למעגל גדול יותר, ושאם אני קורא אני לא 'תולעת ספרים' אלא חלק מנבחרת, ממועדון אקסקלוסיבי. אני מקבל ספרים, נפגש עם סופרים ועושה כיף".

לא נשארים פסיביים

המיזם פועל בתוך בתי הספר, ובמסגרתו הילדים נפגשים אחת לשבוע עם המורה המובילה את התהליך, לקריאה מונחית ושיח סביב ספר נבחר. אחת לכמה מפגשים מצטרפים אל הכיתה שחקנים מבית הספר למשחק "ניסן נתיב", שעברו הכשרה ייעודית. השחקנים בוחרים סצנות או דמויות מתוך הספר, ממחיזים אותן, ומשתמשים בכלים תיאטרליים כדי להעמיק את המפגש עם הטקסט. זה איננו מופע אלא עבודה חווייתית שהילדים משתתפים בה, מגיבים וממשיכים את הקריאה דרך גוף, קול ודמיון. "הילדים גם מופעלים, ולא נשארים פסיביים", מדגישה אלבז.

הבסיס התיאורטי של התוכנית נשען על תפיסת ה־SEL ("למידה חברתית רגשית"), הרואה בלמידה תהליך כולל הקשור בעולמו הפנימי של הילד, ועל גישת הקריאה הדיאלוגית - קריאה בקול, מונחית, המלווה בעצירות מתוכננות, בשאלות ובשיח.

השנה משתתפים במיזם כיתות ד'-ה' מעשרים בתי ספר ירושלמיים, מחציתם ממלכתיים ומחציתם מהחמ"ד. ארבע סופרות שספריהן נבחרו להשתתף השנה במיזם הן תמי שם־טוב ("מהפכת התפוזים של מתי"), הדס ליבוביץ ("ליבי אן או מה שקרה לאיש עם הכלב"), נאוה מקמל־עתיר ("העדי של עדי"), ונעמי שמואל ("ילדת הקשת בענן"). אירוע הפתיחה התקיים בספרייה הלאומית ובמרכז משכנות שאננים. הילדים פגשו את הסופרות, שמעו על תהליך הכתיבה, השתתפו בסדנאות קריאה וכתיבה, סיירו בספרייה וחתמו במופע תיאטרון פלייבק. בהמשך צפויים מפגשים נוספים בספריות שכונתיות, חלקם בשיתוף הורים.

ההכשרה למורות המשתתפות בתוכנית נעשית בשיתוף משרד החינוך ומשכנות שאננים. ד"ר נעמה בר־איתן סדובסקי, מנהלת מחלקת התוכניות במשכנות שאננים, מתארת את חשיבותו של הפרויקט. "על רקע היעדר הקריאה בעידן הדיגיטלי", היא אומרת, "מועדון הקריאה נועד למשוך אליו ילדים שיעמיקו ויעשירו את חוויית הקריאה שלהם, וייצרו קבוצת שייכות מעוררת גאווה שתמשוך אליה מעגלים נוספים". מרכז משכנות שאננים, היא אומרת, לוקח חלק בפרויקט מתוך רצון לתרום מהידע ומהעשייה שהצטברו בו ולחבר את התלמידים לעולם הספרותי הפועם בו. "אנחנו בית לתוכניות ואירועי ספרות ותרבות, וכשמנח"י הציעו את המיזם הנהדר הזה הצטרפנו מתוך תחושת שליחות ושותפות. אנחנו מקווים שירבו תוכניות כאלה, כדי שיצמח כאן דור קורא ויוצר. בשנתיים האחרונות, בנוסף למחנות קיץ וכיתות אמן לנוער כותב, מתקיימים אצלנו מפגשי סופרים וילדים. הילדים זוכים לשמוע את הסיפור בקולו של הסופר או הסופרת שכתבו אותו, ולשוחח איתם עליו".

במסגרת ההשתלמות נחשפות המורות לסדנאות תיאטרון, כתיבה יצירתית וביבליותרפיה, כלים שיוכלו לשמש אותם בהנחיית הקריאה. "הרעיון הוא לגעת בתהליכים רגשיים שעולים בקריאה, כמו הזדהות עם קונפליקט או מצוקה של הדמות, ולאפשר לילדים לעבד אותם בכלים של כתיבה יצירתית ושל תיאטרון", מסבירה בר־איתן סדובסקי. "כך נוצר מגע עם תכנים פנימיים שעולים בזמן הקריאה, והם מנותבים לתהליך נפשי מיטיב".

בנעליים של הדמויות

את ההיבט הפדגוגי של המיזם מובילות עירית סוויל ולימור עסיס טל, מדריכות מחוזיות לחינוך לשוני במחוז העיר ירושלים. "קריאה דיאלוגית זו הקראה בקול והזמנה לשיח ספרותי", הן מסבירות את הפרקטיקה שאומצה במסגרת המיזם. "אנחנו עוסקות במניעים של הדמויות, מה הן חשבו, למה פעלו בצורה מסוימת, ומה אנחנו היינו עושים במקומן. המפגש מלווה בשירים היוצרים חגיגה ספרותית . אנחנו כאן כדי לתת את חדוות הקריאה, ומקווים שזו הנאה שתלך הלאה לחיים, לא רק בבית הספר. שצורת הקריאה הזו תהפוך לקול פנימי".

המדריכות רואות ערך בכך שהתוכנית פונה גם לחמ"ד וגם לחינוך הממלכתי. "זה אחד הדברים החשובים בעינינו, ועשינו עבודת איתור כדי לבחור ספרים שיתאימו לשתי הקבוצות".

 סביב הספרים נבנו יחידות למורים, והם עצמם עוברים את החוויה כקוראים. התגובות, לדבריהן, נלהבות. "המוטיבציה של המורים גבוהה והם מבקשים מהמנהלים ביוזמתם יותר שעות עבור המועדון".

"ההשתלמות הייתה חוויה מדהימה", מאשרת שרה ויז'ניצר, מורת כיתה ד' בבית הספר "פלא" בשכונת קטמון, המשתתף במיזם. "אחת המורות הגדירה את זה כחוויה תרפויטית, וכולן הזדהו. הגישה של הקריאה הדיאלוגית, עם העצירה במקומות הנכונים, התרגילים, השאלות ועיבודי התיאטרון, נוגעת לעומק ועושה את הפעולה הרגשית שהסיפור יודע לחולל".

במה זה שונה מהאופן שבו סיפרתם סיפור בכיתה עד כה?

"לרוב, קריאה הייתה פעולה עצמית של ילד בינו לבין עצמו, או סיפור שהמורה מקריאה, אבל לא היו תהליכי עומק עם הסיפור. בתוכנית הזו הקריאה הופכת לתהליך עומק מונחה, שיש בו התבוננות ושהייה סביב הספר עוד לפני שנכנסים לטקסט עצמו: עוסקים בכריכה, באיורים, בשם הספר ובהקדשה, מנסים לשער השערות ולנסח ציפיות. במהלך הקריאה יש עצירות מתוכננות שבהן מזמינים את הילדים לחשוב, לשאול שאלות, להיכנס לנעליים של הדמויות ולהתייחס גם למסרים סמויים ולרובד הרגשי של הסיפור. המורה מקריאה לא רק כדי להשמיע טקסט אלא כדי ליצור חוויה שיתופית של דיאלוג מתמשך, והילדים עוקבים אחר הטקסט מתוך מעורבות פעילה.

"מעבר לשיח עצמו, הקריאה הדיאלוגית עושה שימוש במתודות חווייתיות, שבהן אנחנו מחברות את הסיפור לעולם של הילד דרך תיאטרון. אנחנו קוראים עכשיו את 'מהפכת התפוזים של מתי', שבו הגיבורה סוחבת סוד ושומרת גם על הסוד של סבתא שלה. העיסוק בסוד שהגיבורה נושאת הוביל לשיח ולפעילויות סביב משמעותם של סודות. למשל, הילדים עמדו במעגל, דמיינו קופסה שבתוכה מונח סוד, וביטאו בגופם כיצד הסוד מבקש לצאת החוצה; או הסתובבו במרחב והביעו דרך תנועה תחושות שונות הקשורות לסוד – שמחה, דאגה או עצב – בעוד שאר הקבוצה ניסתה לשער מהו. לצד זה מלווה את הקריאה 'מחברת פעלתנית', הכוללת פעילויות כתיבה ומשחק, כמו פנקס בילוש לאיסוף רמזים מן הסיפור".

גם לאיורים ניתן מקום מרכזי, הן אומרות. "לעיתים מנסים להבין דרכם עוד לפני הקריאה מה עומד להתרחש, להסיק מסקנות ולנסח פרשנויות, כחלק מהפיכת הקריאה לחוויה רב־חושית ומעוררת מחשבה".

מה רע בקומיקס

הסופרת תמי שם־טוב השתתפה באירוע הפתיחה של המיזם, וסיפרה לילדים על עצמה כילדה לקוית למידה וכסופרת. היא פוגשת תלמידים כבר שנים רבות, אך הפעם, היא אומרת, זו הייתה חוויה יוצאת דופן. "זו תוכנית מדהימה שחוגגת את המפגש עם הספר והופכת אותו לחוויה מלאת רבדים – ספרותית, אמנותית ורגשית. בתרבות הסלבריטיז, הרבה פעמים השיא הוא המפגש עם הסופרת. כאן אנחנו לא שיא, אנחנו חלק מתוכנית שלמה, שבה מה שחשוב הוא הספר והקוראים שלו".

גם תפאורת המפגש, מוסיפה שם־טוב, היא חגיגית ומכובדת. "בבתי ספר, מפגשי הסופר מתקיימים במקרה הטוב בספרייה, ובמקרה הפחות מוצלח במקלט או באיזה חדר שיכול להכיל ילדים רבים. כאן הילדים ישבו באולם יפה עם מושבים מרופדים, כמו צרכני תרבות בוגרים. לא היה דוחק, הייתה נינוחות, התרגשות וכבוד, וראו על הילדים שזה עושה להם טוב. הדיאלוג איתם סביב הספר היה מרגש מאוד".

הסופרת תמי שם־טוב: "חשוב לי שהילדים לא יקשרו קריאה לסבל. אני אומרת להם: חוץ מספרים שמחייבים אתכם לקרוא בבית ספר, אף פעם אל תכריחו את עצמכם לקרוא ספר כזה או אחר. אם ספר עושה לכם 'רע' תעזבו אותו. יש מספיק ספרים אחרים שמתאימים בדיוק לכם"

גם תפאורת המפגש, מוסיפה שם־טוב, היא חגיגית ומכובדת. "בבתי ספר, מפגשי הסופר מתקיימים במקרה הטוב בספרייה, ובמקרה הפחות מוצלח במקלט או באיזה חדר שיכול להכיל ילדים רבים. כאן הילדים ישבו באולם יפה עם מושבים מרופדים, כמו צרכני תרבות בוגרים. לא היה דוחק, הייתה נינוחות, התרגשות וכבוד, וראו על הילדים שזה עושה להם טוב. הדיאלוג איתם סביב הספר היה מרגש מאוד".

איך את רואה את נושא העידוד לקריאה כיום?

"אני פוגשת ילדים בבתי ספר כבר יותר מעשרים שנה, ורואה שוב ושוב שהכול תלוי במורה, בספרנית ובעיקר במנהלת. אם זה חשוב להן, הן ימצאו את הדרך ויפתחו את הפתח לעולם הנפלא הזה. מספיק שמורה מקריאה, בזמן הפסקות האוכל, ספר בהמשכים; מספיק שספרנית ממליצה לילד על ספר שייגע לליבו או יצחיק אותו; מספיק שמנהלת שמה דגש, מפנה מקום ותשומת לב – ותהיה היענות מצד הילדים".

שם־טוב לא מזדהה עם הקינות על מות הקריאה. "כשאני הייתי ילדה, היו אלה שקראו ואלה ששיחקו בחוץ. היום אלה ששיחקו בחוץ משחקים במחשב, ואלה שקראו ממשיכים לקרוא. וחוץ מזה, יש היום גם אופנות חזקות וסוחפות של ספרים. פתאום כל ילדי הכיתה רוצים לקרוא ספר מסוים, וזה טוב. זה פותח פתח לעוד קריאה, לא משנה אם הדחף הוא חברתי. בגלל שבאתי מלקות כתיבה, שהייתה מקושרת אצלי לסבל ולמאמץ בלתי אפשרי, חשוב לי שלא יקשרו בין קריאה לסבל. לרוב הילדים לוקח זמן עד שהם יכולים לקרוא בכיף. אני אומרת להם: חוץ מספרים שמחייבים אתכם לקרוא בבית ספר, אף פעם אל תכריחו את עצמכם לקרוא ספר כזה או אחר. אם ספר עושה לכם רע – תעזבו אותו; יש מספיק ספרים אחרים שיתאימו לכם".

אותם "ספרים אחרים" שילדים מעדיפים, יגיעו פעמים רבות מאזורי הקומיקס. שם־טוב איננה נרתעת מהבחירה הזו. "קומיקס הוא לא 'קריאה פחותה' ביחס לטקסט רציף. ילדים שקוראים קומיקס משמרים את היכולת לקרוא ויזואלית וטקסטואלית באותו זמן. יש היום קומיקס ורומנים גרפיים ברמה גבוהה מאוד, ואין מה לדאוג – הילדים לא יאבדו בגללם את היכולת לקרוא טקסט רציף".

הכריכה שהרתיעה

הסופרת והמחזאית נאוה מקמל־עתיר, שספרה "העדי של עדי" משתתף גם הוא במועדון הקריאה השנה, מעידה כי אם בעבר כתבה מבלי לקחת בחשבון שיקולים חיצוניים, הרי שכיום הגירויים שמתחרים עם הקריאה תובעים מהסופרים להיות מתוחכמים יותר. "במדרג ההחלטה מה לעשות בשעות הפנאי, ספרים לא בהכרח נמצאים ברף העליון. לכן אנחנו – הסופרים, ההורים וגם אנשי החינוך – צריכים להיות מתוחכמים כדי להאהיב ספרים בצורות לא שגרתיות".

כשאת יושבת לכתוב, מעסיק אותך מה מעניין את הילדים? זה שיקול?

"אם בעבר לא הייתי נותנת על זה את הדעת, והכתיבה זרמה והובילה אותי מעצמה, היום אני מנסה לחשוב על התהליך מראש. אני לא עושה שום פשרות בנושא השפה, זה חשוב לי מאוד, אבל אני יודעת שאני צריכה לצמצם רוחב יריעה של תיאורים ויזואליים. יכולת ההכלה הצטמצמה, וגם ספר ארוך או עבה מדי עלול להרתיע ילדים. לזה מצטרפת סוגיית הנושא – יש נושאים שהם נושאי נצח ויש נושאים שמתחלפים. אני אוהבת את נושאי הנצח בגלל שאני מחוברת להיסטוריה של העם היהודי, וגם מבחינת מה שזה עושה בלב. 'העדי של עדי' (שעוסק בסיפור משפחתי היסטורי; פ"ג) יישאר גם אחרי שאני כבר לא אהיה פה".

מקמל־עתיר מעלה את סוגיית הרושם הראשוני שספר יוצר, ומשתפת בחוויה אישית סביב ספרה "הסודות של מרק לום", שיצא לאור בשנה שעברה, ובהמשך אף זכה בפרס אקו"ם. "כשסיימתי לכתוב את הספר, הרבה לפני שפרצה המלחמה, נתתי את הסיפור למאיירת ליבי אקסלרוד, והיא איירה עבור הכריכה דמות עומדת בפתח יער, כשעצים מחפים על השביל. עם צאת הספר התחלתי להרצות ברחבי הארץ, ובאחת ההרצאות ניגשה אלי ספרנית ותיקה ואמרה לי: 'הספר כל כך יפה אבל הילדים נרתעים ממנו בגלל העטיפה'. לא הבנתי למה, והיא אמרה: 'הילדים מסתכלים על העטיפה, וזה נראה להם כמו אדם שעומד להיכנס למנהרה ולא לצאת'. זה טלטל אותי מאוד. הספר עוצב לפני המלחמה, מי היה יכול להעלות על הדעת שזו תהיה האסוציאציה של ילדים? אמרתי לה שהיא צודקת והודיתי לה, כי אלמלא ההערה שלה לא הייתי מודעת לכך. בהמשך, מורה בבית־ספר אחר סיפרה לי שהיא מקריאה את הספר לילדים אבל לא מראה להם את העטיפה".

מקמל־עתיר הנסערת הרימה טלפון להוצאת ידיעות, שבה הספר ראה אור, ובפיה בקשה לא שגרתית: להחליף את איור העטיפה, בציור חדש של אותה מאיירת. ההוצאה נענתה, ובדיוק בזמן שבו שוחחנו עודכנה מקמל־עתיר כי הספרים בעלי העטיפה החלופית, באיוריה החדשים של אקסלרוד, הגיעו למחסני ההוצאה.

"זו המחשה כמה ההנגשה הראשונית קריטית", אומרת מקמל־עתיר. "אומרים שאין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני, וזה נכון במידה רבה גם בנוגע לספרים. אפשר היה לחשוב שילדים שקוראים עצמאית נחשפים למילים בלבד, הם לא צריכים ציורים ומתבוננים בתוכן בלבד. אבל כשילד לוקח ספר ליד, העטיפה צריכה לחייך אליו. זה חלון הראווה. אם הוא לא יהיה מושך, הילד לא יפתח את הדלת לחנות".