הספר שלוקח אותנו בין שתי גרסאות של חושך

שני מצבים אנושיים, שנעשים למטאפורה רחבה יותר, מובילים את ספרו החדש של אסף שור – נוסעים ברכבת אל גורל לא ידוע, ואיש שתוקף אותו עיוורון. אלה מצבים שפועלים עלינו עוד לפני שאנו יודעים מה תפקודם בסיפור: הנופים החולפים מחוץ לרכבת ועננת האימה שמרחפת מבפנים, או העיוורון שפושה באופן פתאומי - האור הגדול שהופך לחושך, ההיבלעות בשחור, אובדן המבט.

את שני הדימויים הללו זורק אסף שור בתחילת ספרו השמיני, "המסילה". "ישבנו בקרון כולנו, לכודים איש־איש בתוך אופיו כמו בתוך גולם שאפשר אולי לפרוץ ממנו, אבל רק במאמץ אדיר", הוא פותח בתיאור ה"אנחנו" של יושבי הרכבת, שאיננו יודעים מי הם ומאין הם באים, ומוליך את הדמיון אל עדר של כלואים בגורלם. ה"אנחנו" הגדול של הרכבת הם אנשים שחיים את שגרת היום־יום בדרכם לעבודה, למשפחה: חיילת, אישה במכנסיים בהירים שנאנחת כבכל בוקר עם הנחת התיק, לצד בוהים שגרתיים במסך טלפון. במקום אפוקליפסה שנרמזת במשפטים הראשונים – שגרה.

כך גם העיוורון המתואר בספר – קטן, אישי. גבר עולה להחליף נורה והיא נדלקת בפניו. הוא מסתמֵא ולמחרת שוכב במיטה. במשך היום הזה תתרחש העלילה, בין הקטר המוביל אל האין ובין האיש השוכב במיטתו. שני דימויי חורבן שמתכנסים אל היומיומי, טומנים בחובם רמז לאסון שמרחף ברקע אך לא ברור אם הוא מתקיים. אם לשפוט על פי ספרו הקודם של שור, "הדוב", המתקיים בתקופה פוסט־אפוקליפטית ומתכתב בסגנונו עם "המערה", מדובר בתקופה שלפניה. כבר שם תוהה המחבר על "דבר מפליא, איך יכולים החיים להיות כל כך קטנים וגם כל כך גדולים".

שור מוליך אותנו מן הדימויים הגדולים אל החיים הקטנים, והפלא שנרקם בטווח שביניהם. אלון מתעוור בארוחת חברים. ארז, חברו מילדות, נשוי לנורית ובוגד בה לאורך השנים. לאורך הספר היא מתוארת כדמות פטפטנית, מעוררת רחמים, שבשלב מסוים אף נדמית כהומלסית תמהונית. באקט של ייאוש לא מוסבר היא מנשקת את אלון, ועמליה אשתו תופסת אותם. הנובלה מלווה את הגיבורים האלה לאורך מסלוליהם ביום שאחרי המפגש – אלון שכוב במיטתו בסנוורים, ארז עסוק באחת מבגידותיו, עמליה תקועה בפקקים ונתקלת בנהג קטנוע שנפגע בתאונה, נורית יוצאת למכולת ונתקעת מחוץ לבית. בתוך בליל החיים הם מתנקזים כולם אל פתח מערה מסתורית השוכנת מתחת למושב שבו חיים ארז ונורית.

לשור יש יכולת מופלאה לצלול אל הפרטים הקטנים של החיים ולמצוא בהם פיוטיות נסתרת, להפוך תנועות מינוריות לשירה המתקיימת מתוך עליבות החיים. כדי להניע את המהלך הפואטי נפתח הספר בדימוי פרפר שמתגלם לו. בקטע הבא, אלון מתאר את סיפור חייו עם ארז בדימוי דומה: "זה לא היה הסיפור שלי... ואני לא רציתי בו, אבל הוא התעבה סביבי כמו גולם של פרפר אחר". הפרפר יופיע בהמשך, כאשר אלון ייזכר בסיפור מעצב ביחסיהם של שני החברים. באחד הטיולים השנתיים בנעוריהם, ארז הפורץ גבולות לשעשוע, גנב אצבע חרס ממיצג עתיק ותחב בכיסו של אלון. באותו רגע בדיוק פיהק אלון ופרפר לבן נחת בתוך פיו, וארז שלה אותו משם.

הפלא של הפרפר עם גניבת מיצג עתיק מסמלים את החיבור בין הפלאי לאנושיות הנמוכה. שור צולל אל התנועות העדינות, הקטנות, אלה שנסתרות מן העין, ומצליח להפתיע בנקודות המבט שהוא מוליך בהן את הקורא. הוא כותב במה שנדמה כהפרעות קשב מבוקרות – קפיצה אסוציאטיבית בין דמות לדמות, רסיס מידע ששולח לרצף של תיאורים וזיכרונות ממקום אחר. המחבר בין כולם הוא הסירוב לבנאליות, או כמו שכותב שור: "לא הבנו שלהיות עשויים חומר זה פלא, לא פחיתות כבוד, אבל בזה נראה שלא היה אפשר להאשים אותנו, רק את רוב תולדות הפילוסופיה המערבית".

המסילה

אסף שור

הקיבוץ המאוחד, 160 עמ'