ספרו של ארז צדוק - העוסק כקודמו, "הסנדלר מכוכבאן" מ־2012, בתולדות יהודי תימן ובעלייתם לישראל - הוא ספר מרשים ונוגע ללב. אומנם הספר תובעני ומאתגר, אך הוא גם מתייחד בלשון יפה, עשירה ומדויקת, ובכתיבה עניינית, דיווחית כמעט, שמחזקת את הרושם האמין שהוא יוצר. הסיפור, המובא בגוף ראשון מפי גיבורה־אישה, חף מסנטימנטליות ומרחמים עצמיים מחד, ומציניות או שיפוטיות מאידך. דווקא משום כך הוא סוחף, אוחז בקורא ואינו מרפה גם לאחר השלמת הקריאה. נוסף על כל מעלותיו, הוא גם ספר חשוב בהיבט ציבורי ולאומי. זאת משום שמבעד לגרסתו האישית־פמיניסטית כביכול, זהו סיפור היסטורי־עדתי שמזמן לכולנו מפגש עם עובדות ופרקי מידע שמסיבות אלו ואחרות הועלמו מעיני הציבור, ורובנו לא נחשפנו אליהם.
במרכז הסיפור ניצבת דמותה של סבתא נעמי, גיבורת הסיפור והקול המספר. בעשור העשירי לחייה, כשבנה כבר בן 72 ובעצמו סב לנכדים, היא מחליטה שהגיע הזמן לפתוח את ארגז הסודות, ולשטוח באוזניו ונוכח מכשיר ההקלטה שלו את כל האמת אודות מהלכי חייה הארוכים, הקשים והנפתלים. אלה נמשכים מאז ינקותה ויתמותה בצנעא, ועד ימינו אנו בארץ משאת הנפש – ישראל. כך אנו זוכים להתוודע אל סיפור התלאות והמכאוב של עדה אחת מפסיפס עדות ישראל, שאת רוב פרטיהם איש לא טרח לספר לנו.
הייתי החוב, ארז צדוק ידיעות ספרים, 335 עמ' | צילום:
"אתה יודע מה זה חושׂך שבטו שונא בְּנו?", שואלת סבתא נעמי את בנה. "ברור", הוא מאותת בתנועת יד, אך נעמי מבטלת אותו בנענוע ראש: "זה מה שכולם אומרים", היא נאנחת, ומציעה – ספק בהומור ספק בכובד ראש - פרשנות אחרת, פרטית, לפסוק המוכר: "חושׂך שבטו הוא מי שחושׂך מילדיו את סיפור השבט שלו. את המסורת שלתוכה נולד. את זהות אבות אבותיו ואת מורשתם ותולדותיהם. הורה כזה נחשב לשונא בנו. כי איך יבנה הבן את עתידו – אם אינו מושרש בעברו ומכיר את מורשתו, את היסודות?"
הכי מעניין
ואכן, ארז צדוק ממלא בנאמנות את המשימה. בעדותה של הסבתא הוא כולל את כל תפריט התלאות, הרדיפות, הגירוש וההתמודדויות שטלטלו את יהודי תימן במהלך חייה, משנות השלושים בתימן ועד העלייה לישראל ועד בכלל. צדוק אינו פוסח על שום אירוע: עלילת הדם שבה הואשמו היהודים בהריגת שתי נערות מוסלמיות; גירוש יהודי צנעא לחודֵידָה, עיר הנמל המדברית בצפון – עיר נידחת באותם ימים וכיום הנמל הגדול של החות'ים שהופצץ בידי חיל האוויר כמה פעמים במהלך המלחמה האחרונה; מעמדם המושפל של יהודי תימן כ"דימים" והפגיעות בהם בתקופות של אי־שקט והפיכות שלטוניות; גירושים מן הערים אל הכפרים ואזורי הסְפָר, הבצורות, הרעב, המגיפות והמחסור.
מתוארות גם הרשלנות, חוסר האכפתיות והעבריינות שגרמו לאובדן או גניבת רכושם ומטלטליהם יקרי הערך של העולים בטיסה מתימן, והכאוס ששרר במחנה הכינוס חאשד ("הגאולה") לקראת הטיסה לישראל. ואחרון לא חביב: פרשת היעלמותם של מאות מילדי תימן שטרם הובהרה עד ימינו, נושא שמטופל בספר באריכות ובמלוא הרצינות, כולל ניתוחים סטטיסטיים, שמות אנשים וציטוט מעדויות. הכול מכונס ומסופר בהרחבה מפיה של סבתא נעמי, ונאסף בפעולות מעקב שערך הנכד בעקבותיה.
חוכמת רחוב
מכאן נעבור אל המישור הפרטי, ונתחיל בשמו המוזר והמסקרן של הספר. קל לנחש שסיפורה האישי של נעמי, אימו הישישה של הכותב, הוא שמסתתר מאחורי הכותרת הסתומה "הייתי החוב". אבל בין הניחוש הקל לפענוח, רב המרחק. עדותה של סבתא נעמי, גיבורת הספר, על מאורעות חייה, מתחילה בפרק השני, בתיאור המשבר הראשון בחייה. "בראש חודש כסלו, בגיל ארבע, השתנה מסלול חיי בפעם הראשונה", פותחת נעמי, הבת היחידה שהספיקה להיוולד לרומיה הצעירה והיפה ולבעלה סעיד עוזרי. אימה הצעירה והיפה מתה פתאום, והאב סעיד נושא אישה חדשה: מרגלית, נערה כבת שתים־עשרה.
נעמי מתארת בפרוטרוט את הפגישה הראשונה איתה. מרגלית לבושה בשמלה אפורה־כהה, רגליה יחפות ולראשה מטפחת שמסתירה את תלתליה השחורים. עיניה מביעות פחד ועוינות. היא "דמתה לדחליל רע" שמישהו הציב בשדה "כדי שיפחיד את הציפורים". בין הילדה בת הארבע לאם החורגת, הגדולה ממנה בשמונה שנים בלבד, שוררים מן הרגע הראשון יחסי איבה קשים, ואלה מתעצמים בחלוף השנים. מרגלית, שלמרות גילה הצעיר מספיקה ללדת כמה ילדים לאביה של נעמי עוד בהיותם בתימן, רודה בבת־החורגת הקטנה. היא מעבידה אותה בפרך בניקיון ובשאר מלאכות הבית, והקטנה בורחת לשעות רבות ממה שהיא חווה כסוג של כלא, ויוצאת לשוטט ברחובות ובשווקים.
בהדרגה היא לומדת איך מתנהלים חיי המסחר, איך מתמקחים וכיצד החנוונים משרתים את הלקוחות. כאשר עסקיו של אביה מתחילים להידרדר, עם או בלי קשר לאסון המשפחתי, והוא נקלע לחובות ונאלץ לפטר את העובד שלו, מגיעה שעתה של נעמי. בשנים שעברו עליה כילדה משוטטת ומוזנחת, היא רכשה לעצמה סוג של "חוכמת רחוב": ידע והבנה בהלכות המסחר, עשיית רווחים והתנהלות השוק, תוך שהיא מקפידה לשמור על כללי הצניעות. כעת היא נקראת לסייע לאביה בחנות, לשרת את הלקוחות ולמצוא את מקומה כאחת מן הסוחרים הקטנים והיהודים העניים, שנדרסים תחת עול ההשפלה, הגסות והבוז של הערבים.
על אף גילה הצעיר, 15 בלבד, הופכת נעמי לאישה בוגרת ומנוסה בהליכות החיים, "חוץ מעניינים שבינו לבינה". ההפרדה הנוקשה שנשמרת בין בנים ובנות בחברה היהודית, והרגלי הצניעות והריחוק שסיגלה לה, מאפשרים לה לשמור על עצמה ועל המוניטין הטובים שלה. עד היום שבו "השתנו חיי, שוב".
יום אחד מגיע אורח לביתם של נעמי ואביה, סוחר יהודי אמיד בשם אברהם חבשוש. ממנו רכש אביה את הסחורות שמכר בקמעונאות בחנותו, תמורת דחיית תשלומים וחוב שהלך ותפח. חבשוש ומשפחתו עומדים לעלות לארץ ישראל, והסוחר בא לגבות את החובות מן הסוחרים הקטנים שקנו ממנו בהקפה. אביה של נעמי נאלץ להודות שאין לו הכסף הדרוש לתשלום החוב. ואז אומר חבשוש: "הב לי את בתך נעמי, וראה את החוב כמשולם". כך נעשית נעמי תמורה לחוב.
למזלה הטוב, הבחור שמשיאים לה, שמעון חבשוש, הוא צעיר עדין ומתחשב. בנוסף מדובר גם בתלמיד חכם וירא שמיים, כך לפחות מתאר אותו אביו. שני המועמדים־לנישואים, נעמי ושמעון, אינם פוגשים זה את זו אפילו פעם אחת לפני שהם מתחתנים. לאחר נישואיהם החפוזים יוצאת משפחת חבשוש בדרך החתחתים הארוכה והקשה לארץ ישראל. אביה של נעמי נשאר מאחור, אבל הוריו של בעלה, אברהם ולאה חבשוש, מתגלים כחותנים והורים טובים, נדיבים ומתחשבים. גם שמעון בעלה ויתר בני משפחתו מעריכים אותה ומתייחסים אליה בחביבות ובחום. כל זה אינו חוסך ממנה את כאב הפרידה מאביה ואת חרדות העתיד שלפניה. נעמי יושבת בארגז המשאית ומתייפחת.
לא רק קורבן
מאתיים העמודים הבאים מוקדשים ליציאה מתימן והעלייה לישראל. זו פרשה סבוכה שהרע בה מרובה מן הטוב. רק טוב ליבו של שמעון, בעלה של נעמי, ויחסם החם של הוריו כלפיה, ממתיקים את הסבל. אלא שלאסונה נפטר שמעון בארץ בגיל צעיר מדום לב, ונעמי נדרשת לצאת לעבוד כאחות כדי לסייע בפרנסת המשפחה.
נציגי הסוכנות היהודית נפגשים עם עולים תימנים, עם הגעתם לשדה התעופה לוד. | צילום: BRAUNER TEDDY, לע''מ
חלקו האחרון של הספר, שעוסק בהיקלטות בארץ, כולל את היעלמותו של ראובן, בנה הבכור של נעמי, ואת מאבקה כנגד ממסד הקליטה הישראלי. נניח לקוראים להתמודד עם הצער והכעס נוכח ההתנשאות, הקשיחות וערלות־הלב שנופלים בחלקם של עולי תימן הפשוטים, התמים והתמימים, מצד מי שאמורים לסייע להם בקליטה, ונוסיף כמה מילים של ביקורת ספרותית: יפה בעיניי בחירתו של הסופר בגיבורה נשית ולא בגבר כדמות המרכזית. חולשתה בתוך חברה שרירותית, מבזה ומצ'ואיסטית, הופכת אותה למטרה נוחה לשרירות לבו של הממסד הוותיק המתנשא. העוולות והפגיעות שסבלו העולות מתימן משתקפות בדמותה הספרותית של נעמי במלוא היקפן ועוצמתן.
ואולם כמשקל מאזן לכל אלה כדאי לשוב ולקרוא את הפרק הפותח את הספר. במסגרתו דווקא היא, הגיבורה־הקורבן, מצליחה לאיים על מי שפגעו בה. מדמות סבילה, פגועה ונרמסת היא הופכת ל"נינג'ה" נועזת שנאבקת בפוגעים וכמעט מנצחת את בעלי הכוח שהפכו אותה לקורבן.
דמותה של סבתא נעמי וסיפורי הסבל והעוול שנעשו לה ולדומים לה, לא שוקפו במיתוס הישראלי ולא הביאו להתנצלות מצד הפוגעים. יישר כוחו של ארז צדוק שספרו מעניק קול לאלפי נשים וגברים יוצאי תימן, ופורץ את מחסומי השתיקה שהוצבו סביבם מאז הקמת המדינה ועד ימינו.