הגרסה האלטרנטיבית לסיפור מעמד הר סיני

קריאה בספריו של ישראל קנוהל, מן הבולטים והייחודיים בין חוקרי המקרא בימינו, היא חוויה כשלעצמה. קנוהל יודע לשלב בין כתיבה בסגנון בהיר וקולח, ובין פרשנות מקורית המציעה זוויות ראייה חדשות לאירועים מרכזיים בתולדות ישראל בתקופת המקרא. בדומה לארכיאולוג, הוא חושף מסורות והשקפות החבויות ביצירה המקראית, המעידות כאלף עדים על דמותה רבת הפנים והקולות. בספרו החדש נדרש קנוהל לאירוע המרכזי והמכונן של הדת היהודית: מעמד הר סיני, מתן תורה, ודמותו ותפקידו של משה.

נקודת המוצא של קנוהל היא בזיהוי שני שלבי התפתחות בספרות המקרא. השלב הראשון משתקף ברובד השירי, שעבר כמסורת בעל־פה ומקובל לראותו כשלב עתיק ומוקדם. השלב השני מתגלם ברובד הסיפורי המאוחר, שהתפתח עם התרחבות תרבות הכתיבה במאה השמינית לפנה"ס. לשיטתו של קנוהל, לגרסה הסיפורית המוכרת של התגלות א־לוהים לעם ישראל בהר סיני, כריתת הברית בין העם לא־לוהיו ומתן החוקים למשה, קדמה גרסה שירית שונה באופן מהותי מהנוסח הסיפורי, ולפיה מדובר באירוע שהתרחש על גדות מעיין מים ולא למרגלות הר עָשֵׁן. עיקר הספר הוא ניסיון להתחקות אחר אותה גרסה עתיקה החבויה ברובד השירי, שמקורה במסַפר צפוני מממלכת ישראל. גרסה זו מתחזקת מרסיסי אמירות הגנוזות ברובד הסיפורי המאוחר, והיא נדחקה לשוליים עם התפתחות הגרסה הסיפורית הכתובה.

בעיקרו של דבר בנוי הספר באופן לינארי, כאשר כל שלב טיעוני משתלשל, נשען ומתחייב מקודמו. בשלב הראשון מוכיח קנוהל כי בניגוד לגרסה הסיפורית, השירה מזהה את זיקתו הראשונית של הא־ל לאזור עבר הירדן המזרחי, המכונה במקרא "ארץ אדום", "שעיר" ומדין. דוגמה לכך נמצא בשירת דבורה, המקובלת במחקר כשירה העתיקה במקרא, ואשר קושרת באופן מובהק את האל להרי אדום ולפעילות וולקנית המאפיינת את אזור השבר הסורי־אפריקאי, ונעדרת לחלוטין ממדבר סיני: "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ מַיִם, הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה', זֶה סִינַי, מִפְּנֵי ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

גרסת השירה מתחזקת הן מתעודה מצרית מהמאה ה־14 לפנה"ס, המכנה את אזור עבר הירדן המזרחי בשם שהגייתו דומה לשם המפורש, והן מעצם העובדה שהאל מתגלה למשה בשמו המפורש כאשר הוא רועה את עדרי חותנו המדייני. מכאן לומד קנוהל כי "הר סיני" הנזכר ברובד השירי כמקורו של האל, אינו מכוון לחצי האי סיני אלא לאזור הגעשי, המדייני, במרחב שבין צפון חצי האי ערב לדרום עבר הירדן המזרחי.

המחבר הצפוני הסמוי

מהסתירה הגיאוגרפית שבין הרובד השירי לרובד הסיפורי עובר קנוהל לדיון בפערי המסורת בין שני המקורות, כפי שאלה באים לידי ביטוי בשאלת מתן החוק וכריתת הברית שבין הא־ל לישראל ב"סיני". בחינת השירה העתיקה, כמו שירת דבורה ופרק ס"ח בתהילים, מוכיחה אומנם יציאה של הא־ל מ"סיני" בדרכו להושיע את ישראל, אך לא נזכרת בה כל התגלות מילולית, כריתת ברית או הוראה פולחנית: "אֱ־לֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה, אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱ־לֹהִים, זֶה סִינַי, מִפְּנֵי אֱ־לֹהִים אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

לטענתו של קנוהל, את כריתת הברית ומתן החוק מזהה הרובד השירי דווקא בזיקה לפרשת מי מסה ומי מריבה. ברובד הסיפורי, הנזכר בפרקים ט"ו וי"ז בספר שמות, נקשרו מקומות אלו במבחן שבני ישראל העמידו בו את א־לוהים, על רקע צימאונם למים. אולם מהרובד השירי משתמע שלא בני ישראל הם הבוחנים. נהפוך הוא; א־לוהים הוא שהעמיד את בני ישראל במבחן אמונה על גדות המעיין, ובמסגרת זו נכרתה ברית וניתנו חוקים בנוסח הדומה בלשונו לדיברות הראשונות.

ביטוי לכך מוצא קנוהל בשני מקורות שמוצאם בכותב צפוני. האחד הוא מזמור תהילים פ"א, המעיד על סמיכות זמנים בין יציאת מצרים למתן חוק במי מריבה: "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵא־לֹהֵי יַעֲקֹב. עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם... בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה. שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי. לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר. אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..."

המקור האחר נקשר בהפרת הברית. בדומה לאמור ברובד הסיפורי, המתאר את חטא העגל שנעשה בסמיכות להתגלות א־לוהים לעם ישראל ולמתן החוק, כך גם הרובד השירי רומז להפרת הברית, ככל הנראה בעבודת אלילים, לעומת הנאמנות שגילה שבט לוי, שבזכותה זכה לשמש בקודש ולהורות תורה לישראל. נאמנות זו באה לביטוי בברכת משה לשבט לוי בדברים ל"ג: "וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה... כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתְךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל".

ייחודה של המסורת השירית על התגלות וכריתת הברית על המים, הוא בממד השוויוני שבה, עובדה המעידה כי מקורה איננו בחוגי הכוהנים האליטיסטיים; הרובד השירי מתאר פנייה ישירה של א־לוהים לעם ישראל, ללא צורך במשה כדמות מתווכת: "שמע עמי ואעידה בך".

עלייתם של נביאי הכתב

לאחר שהוצגו, זו לצד זו, שתי מסורות על מעמד מתן תורה וכריתת הברית בין ישראל לא־לוהיו, מתבקש דיון בטיב היחסים שבין המסורת השירית למסורת הסיפורית. לשיטתו של קנוהל, דחיקת הראשונה מפני השנייה איננה קשורה בהכרח בעובדה שמקור הגרסה השירית הוא בממלכת ישראל הצפונית לעומת הגרסה הסיפורית היהודאית, אלא בהתפתחות התרבות הכתובה ופעילותם של נביאי הכתב החל מהמאה השמינית לפנה"ס, אשר חידדו את דמותו של משה כנביא מחוקק ודחקו אט־אט את המסורת השירית הנשגבת, שהייתה נחלת החוג המשכיל, לטובת הנוסח הסיפורי העממי.

דומני כי חשיפת הגרסה השירית לסיפור מעמד סיני ומתן תורה, שהוא למעשה אבן השתייה של הדת היהודית, לא רק על עצמה מספרת אלא על אופייה הקמאי של היהדות בכלל ושל היצירה המקראית בפרט. עצם העובדה שהעורך המקראי המאוחר התיר שילוב של הגרסה השירית, הסותרת את הגרסה הסיפורית, מעידה על גישה פלורליסטית שאינה רואה איום בגרסה חלופית, אפילו לסיפור יסוד. נהפוך הוא: ריבוי הקולות, מגוון המסורות והגרסאות החבויות ביצירה המקראית, מעידים למעשה על דחיית ההשקפה של "כזה ראה וקדש" לטובת גישה סובלנית ומכילה.

ד"ר עופר חן הוא חוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל־אביב