סיפורה המרתק של עיר דוד גולש לא מעט לארכאולוגיה מגויסת

לפני כמה שבועות, בעודי יושב עם קבוצה שהדרכתי מול מבנה האבן המדורג בשטח G המפורסם בעיר דוד, חלפה על פנינו פמליה עוטפת איש חשוב. האיש המחויט פסע בהליכה נחושה, לצידו מאבטחים חמורי סבר ודמויות חשובות מהזירה הפוליטית הישראלית. לשווא ניסו חברי הקבוצה לזהות את האיש שבמרכז ואת בני לווייתו. היה זה אריק אדמס, ראש עיריית ניו־יורק לשעבר, שביקר כאן רגע לאחר שפרש מהתמודדות נוספת על התפקיד, וסר לראות את עיר דוד ומכמניה.

לפי אמירה רווחת במקצוע הוראת הדרך, "העבר הוא הדבר המתחדש ביותר". המילים הללו הולמות במיוחד את עיר דוד. מאז המאה התשע־עשרה, כאשר החלו המחקרים על הגבעה המזרחית, זוכה הנקודה הקטנה הזו לתשומת לב רבה, והיא מצמיחה ממלכה גדולה של ידע. המדריכים באתר נדרשים להתעדכן מדי שנה בתגליות ובחידושים העדכניים. נדיר למצוא אתר כל־כך קטן שיש עליו כל־כך הרבה מחקרים ותיאוריות שונות ומגוונות, הנאבקות על חקר האמת בדבר תולדותיה של הגבעה ותושביה הקדומים. כשנה לאחר הכנסים המצוינים העוסקים במחקרי עיר דוד, מתפרסמים המאמרים וההרצאות שנאמרו בהם; ולעיתים הדיו על הדפים טרם יבש, וחלק מהנתונים או מהמסקנות כבר אינם רלוונטיים או נתונים בוויכוח.

בתום הסיורים במקום, חלק מהמשתתפים הולכים לאיבוד בסבך התיאוריות וסימני השאלה הארכיאולוגיים והתנ"כיים, אחרים מבינים יותר – אבל כולם יוצאים נפעמים מן האסתטיקה, שפע השלטים, המיצגים החזותיים, היקפן ההנדסי של החפירות ומשמעותן ההיסטורית והתרבותית. מתפעמים ומבולבלים. באופן דומה חוויתי את ספרו המצוין של דורון שפילמן: התפעמתי והתבלבלתי.

שפילמן שוזר ביד אמן, בשפה קולחת ובהירה ובתיאורים אפופי פאתוס, את העבר, ההווה וגם העתיד של המקום, וקושר באופן מרתק את התפתחותה של עיר דוד למאמצי הסברת ישראל בעולם. ברוח הפסוק "כי מציון תצא תורה", שפילמן מאמין כי מעיר דוד תצא הסברה. בהקדמה הוא כותב בכנות: "ספר זה אינו תיעוד אקדמי שנכתב בידי היסטוריון או פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון, אינני כזה. זהו תיעוד אישי המבוסס על חוויותיי".

הספר, שכתוב ברהיטות רבה, נע על שני צירי תוכן. הציר הראשון – ממצאי עיר דוד וגילויים; הציר השני – משמעות ממצאים אלו להסברת ישראל בעולם.

איפה הכול התחיל

לצד הקריאה הרציפה, הספר מעלה שאלות רבות הקשורות למושג "ארכיאולוגיה מגויסת". אין ספק שאנשי עיר דוד לקחו את הגבעה העלומה הזו ופיתחו אותה בלב רחב ובתבונה, ובזכותם היא מהווה אבן שואבת למאות אלפי מבקרים היוצאים בתחושה מרוממת מהמקום. ואולם בשונה מהנאמר בספר (עמ' 34) על "קבוצה קטנה של אנשים" ש"הפכו את האתר מכפר נטוש על גבעה לגן לאומי", כותב שורות אלו זוכר את הגן הלאומי שהיה בעיר דוד בטרם כניסת עמותת אלע"ד, שהוקמה ב־1986, לפיתוח המקום: קטן, מלא קוצים ומוזנח, אבל בהחלט לא כפר נטוש.

הפעילות המבורכת של עמותת אלע"ד ורשות הטבע והגנים יצרה פנינת מטיילים עשירה בתכנים, שסיסמתה "כאן הכול התחיל" נכונה בנוגע לעיר ירושלים, אך לא בהכרח ביחס לארץ כולה. אפשר לעמוד גם במעברות הירדן ולומר שכאן הכול התחיל, בחציית בני ישראל את נהר הירדן. ואם לא שם, אולי באתר המשכן הקדום שבשילה.

על פי המחבר, "ייחודן של החפירות הללו טמון בכך שהמדריך שלהן הוא לא אחר מאשר התנ"ך בעצמו" (עמ' 15). נכון לדייק ולומר שהפסוקים בתנ"ך סותרים לפעמים את הממצא הארכיאולוגי, ולהפך. המספר המקראי איננו ארכיאולוג או גיאוגרף, והמסר שלו הוא תיאולוגי, מוסרי ודתי, לא בהכרח גיאוגרפי.

ניכר שהספר נכתב לאו דווקא לקהל הישראלי. הוא מלא בהכללות גורפות ובפאתוס המתאימים לקוראים מעבר לים, ופורטים על ליבם. קטונתי מלעסוק בענייני הסברת ישראל, אך האמירה (עמ' 16) שלפיה "סיפורה של עיר דוד גם מנבא את אירועי השבעה באוקטובר 2023", נתקלה אצלי בתמיהה. בעיניי זהו קישור שאינו ממין העניין.

כישראלי המכיר את ההיסטוריה של ארץ ישראל קראתי את הספר פעמיים, מצויד בעיפרון, וכתבתי בשולי הדפים הערות ותיקונים לאי־דיוקים בפרטים חשובים. הנה כמה דוגמאות.

"שני השבטים שנותרו בארץ (לאחר הכיבוש האשורי ב־722 לפנה"ס; ח"א) הקימו ממלכה עצומה ועשירה סביב ירושלים" (עמ' 25). אולי בטעות ואולי מחוסר תשומת לב מספקת, המחבר או המתרגם מעניקים כאן סעד לטענה שממלכת יהודה הייתה גדולה ועוצמתית רק לאחר החורבן האשורי (בהמשך הספר, מי שמעלים את הטענה הזו מואשמים בנטייה פוליטית). על פי הפסוקים בתנ"ך, הממלכה המאוחדת ובעיקר דוד ושלמה יצרו ממלכה גדולה ועשירה גם בטרם החורבן האשורי.

המנדט הבריטי פקע בחצות הלילה שבין 14 ל־15 במאי 1948 ולא כפי שנכתב (עמ' 55).

שכבה חמש בלכיש (עמ' 84) אינה משויכת בוודאות לדוד, הדעות חלוקות לגבי תארוכה וממילא היא לא בהכרח מעידה על ממלכתו הגדולה של דוד אלא של צאצאיו.

בפרק החמישי מתאר המחבר את מציאת המבנה הגדול בראש הגבעה, שהפולמוס על אודותיו הצית את דמיונם של חופרים, קוראים ומבקרים. ההצעה לראות במבנה הגדול את "מצודת ציון" היבוסית שכבש דוד (בשנת 1000 לפנה"ס), או את ארמונו שלו, איננה חפה מסימני שאלה וביקורת, המוזכרים אפילו בשלטי ההדרכה באתר. גם חופרים שאינם משויכים לזרם המינימליסטי, המצמצם את תפיסת התנ"ך כמקור היסטורי אמין, לא יכלו להתעלם מהיעדר הממצאים. תארוך גלעיני הזיתים שנמצאו במקום אינו מוטל בספק, אך מיקומם של הגלעינים והחרסים מטיל ספק בזיקתם לתארוך המבנה. גם בסרטונים של עיר דוד ובאתר האינטרנט מסתייגים אנשי המקום מקשירת המבנה לארמונו של מלך דוד.

אין קשר לאוסלו

והנה עוד דוגמה מאלפת לגיוס ויכוח מדעי להסברת ישראל: "לא היה זה במקרה שעלייתו הדרמטית של המינימליזם הארכיאולוגי התרחשה באמצע שנות התשעים בזמן הסכמי אוסלו" (עמ' 83). ובכן, הוויכוח המדובר, המתייחס למועד כתיבתם של ספרי התנ"ך, אמינותם ההיסטורית וזיקתם לממצא הארכיאולוגי, לא החל בהסכמי אוסלו אלא הרבה לפני כן, עוד בטרם הקמת המדינה. הקישור להסכמי אוסלו אינו מדויק, ומגייס את הוויכוח המדעי לנטיות פוליטיות. בעיניי לא הכול פוליטי, וישנם ויכוחים מדעיים הקשורים לשאלות עמוקות ולניסיון ליישב סתירות ארכיאולוגיות ומקראיות.

בפרק החמישי נידונה התשובה לשאלה "האם ניתן לסמוך על התנ"ך כמקור היסטורי בעל ערך". זוהי דוגמה לניסוח לא נכון של שאלה כדי לגייסה למטרות הסברה. השאלה אינה "האם ניתן", אלא "ממתי ניתן". ואכן, ממצאים שונים בעיר דוד, כגון נקבת חזקיהו והממצאים החדשים מבריכת השילוח, עשויים להתחבר לממצא הארכיאולוגי מהמאה השמינית לפני הספירה. ואולם מבנה האבן הגדול המכונה ארמון דוד מצוי כאמור בסימן שאלה.

הייתי מציע למחבר להציב את השאלה הזו כשאלה ארכיאולוגית מדעית, ולא רק כשאלה פוליטית, תודעתית והסברתית. מעבר לנטייה הפוליטית יש גם ויכוח מדעי, לגיטימי, עמוק ומרתק על תארוכם של הממצאים ומשמעותם. הקורא היה נשכר אם הספר היה עוסק בדילמות אלו מתוך כבוד לעומק המדעי, וללא מתוך הפוזיציה הפוליטית.

פסקה נוספת שממחישה את ההבדל בין פאתוס הסברתי לרצינות מדעית, מצויה בעמ' 181. על פי הנאמר שם, מורדי בית שני "הטביעו את המטבעות האלה מתוך תקווה שאולי בעוד דור או שניים, שארית מהעם היהודי שתחזור לארץ ישראל תמצא את המטבעות בין ההריסות ותבין שאבותיה נלחמו למען חירות בירושלים". הקורא הספקן מבחין היטב ברתימת הממצא למסר בן־זמננו, אך ספק רב אם המורדים טבעו את המטבעות עבורנו כדרישת שלום מן העבר. סימני המאבק ברומא ניבטים ממקומות שונים בארץ גם ללא דרישת שלום מכוונת מהעבר.

בצל הפגנות סוערות

בפרק 12 מתאר המחבר באופן מרתק את חוויותיו ממבצע חומת מגן ב־2002, כאשר שירת בדובר צה"ל כשמחבלים התבצרו בכנסיית המולד. קראתי את הפרק בשקיקה ובהכרת תודה למחבר, אך שאלתי את עצמי כיצד הפרק הזה קשור בדיוק לרתימת ממצאי עיר דוד להסברת ישראל.

וישנם גם דברים שלא נכללו בספר: בין השנים 1985-1978 חפר בשטח G הארכאולוג יגאל שילה. הממצאים המרתקים שאיתר בשטח, כמו גם החפירה בצל ההפגנות הסוערות של הארגון החרדי "אתרא קדישא", טקסי פולסא דנורא שנערכו, פסיקת בג"ץ ומותו הטרגי של שילה, אינם מוזכרים בספר. בעיניי מדובר בהחמצה, דווקא משום חשיבות הקשר בין הממצאים הללו ובין הפסוקים בתנ"ך.

אם תקראו בספר כמקור להסברת ישראל, דלגו בזהירות על שכבות ארכיאולוגיות הנרתמות למסע ההסברה. אם תעלעלו בו כמבוא לביקורכם באתר, לכו לעיר דוד ושוטטו בין שביליה, ותנו לספר ללוות אתכם בתגליות הגדולות ובהפיכת הגבעה לסיפור ארכיאולוגי מרתק על ויכוחים ודילמות היסטוריות שטרם נפתרו.

בשורה התחתונה, "תנו לאבנים לדבר" הוא הרבה מעבר לסיפור ארכיאולוגי או הסברתי. יש בו לימוד על נחישות והתמדה בפיתוח המקום, על מסירות, טיפוח והשקעה במרחב הארכיאולוגי־תנ"כי, ועל עיצוב הסיפור שלנו בקשר לגבעה שבה הונחו יסודותיה של מלכות יהודה וישראל.

חיליק אברג'ל הוא רכז קורס מורי דרך ביד בן־צבי