מסע לעולם מקביל: ביקור ביריד הספרים בפרנקפורט

תמיד ידעתי ששוק הספרים הישראלי עני, אבל לא ידעתי עד כמה. עד שהגעתי לפסטיבל הספרים הבינלאומי בגרמניה, בהזמנת שגרירות גרמניה ומכון גתה. הביקור בפסטיבל והמפגשים שקיימנו – קבוצה של סופרים, עורכים, מתרגמים ואנשי תרבות ישראלים – עם בכירים בתעשיית הספרים הגרמנית, היו עבורי מעין מבוא לשוק הספרים הגרמני. זו הייתה הזדמנות להציץ מעבר לפרגוד אל התהליכים הסמויים מן העין, להכיר משרות ואפילו סוגי נייר שאין כאן; לראות שאפשר אחרת, ושהצורה שבה השוק הישראלי מתנהל איננה גזירת גורל. מאז שובי הביתה, אני רואה רוחות רפאים בחנויות הספרים שאני מתהלכת בהן: הספרים שלעולם לא יתורגמו, הנוער שמאותתים לו בדרכים רבות שאיננו רצוי כאן עד שהוא נמוג, וספרי הביכורים שנקברים מתחת לעוד משחק־קופסה וחפיסת קלפים ממותגת.

למען הסר ספק זה איננו הספד לשוק הספרים הישראלי, שכן עוול עשה עימי האלוהים וברא אותי אופטימית חסרת תקנה. אני לא מאמינה בעולם ישן עד היסוד נחריבה, אלא בכך שגם בצעדים זהירים ומדודים יש בידינו לפתוח שיחה כנה, מתוך מודעות לחוזקות ולחולשות של הספרות היושבת בציון. כי מגיע לנו, קהל הקוראים, יותר.

השרבוט הנכסף

יריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, שהוא הגדול ביותר בעולם, נערך השנה זו הפעם ה־77, ופקדו אותו כ־200 אלף אורחים ומבקרים מכל רחבי תבל. הוא מתקיים במתחם קונגרסים הכולל שישה בניינים, כל אחד מהם בן ארבע קומות בממוצע; הקומות מתחלקות לסוגות ספרותיות, אזורים גיאוגרפיים, גילים וקהלי יעד.

בשלושת הימים הראשונים של היריד, הנמשך חמישה ימים, הוא סגור בפני הציבור הרחב, ופעילותו היא עסקית בעיקרה. זהו השלב שבו הוצאות ספרים מכל רחבי העולם מציגות את מרכולתן בביתנים ובדוכנים מפוארים ויצירתיים, מנסות לצוד את תשומת ליבם של העורכים או הסוכנים הספרותיים. לאחר מכן, ביומיים האחרונים של היריד, דלתות מגדל השן נפתחות והציבור הרחב מוזמן פנימה. הקהל נוהר לכאן כשהוא מחופש לדמויות הספרותיות האהובות עליו, בידו ספרים לחתימה, והוא ערוך ומוכן לעמוד שעות בתור כדי לקבל את השרבוט הנכסף מהסופרת האהובה עליו.

זוהי חגיגה של ספרות, קוראים וספרים, אבל זהו גם מערך גדול יותר, מפגש בין תרבויות שונות ובין ספרים של תרבויות שונות.

קהילת קודש רומנטזי

כבר בפגישה הראשונה עם דוברות היריד, הוגדר הפיל הוורוד שבחדר: הז'אנרים הרומנטיים למיניהם, אביזרייהו, וכל ששם רומנטיקה עליו. רבים היו רוצים להשאיר אותם בחוץ, אבל בפועל נפתחה השנה קומה נוספת, שלישית במספר, שיועדה אך ורק לז'אנרים הללו. ניכר היטב שבאי היריד המחויבים ביותר, למעשה יש לומר המחויבות ביותר, באו עם מזוודות וארנקים פתוחים לקומות הספציפיות הללו. רבים מהגורמים הספרותיים שפגשתי היו מודעים לכך שמדובר בקטר הכלכלי של שוק הספרים, ובכל זאת התקשו להסתיר את ההתנשאות וחוסר הנוחות שהמרכזיות של הסוגה מעוררת בהם.

מעבר לדיון הערכי, הפילוסופי והתרבותי על מקומם ותפקידם של הז'אנרים הללו, זו הזדמנות לקיים שיחת עומק על מקומן של קהילות ספרותיות, קרי קהל של אנשים שמתאגד חברתית סביב קריאה מסוג מסוים. על רקע הירידה בשיעורי האוריינות והקריאה בעשורים האחרונים, הז'אנרים שמצליחים לשרוד ואף לפרוח הם כאלה שמאופיינים בבניית קהילות חברתיות חזקות. אני מכירה את התופעה מקרוב בקהילת הפנטזיה והמדע הבדיוני, אבל הספרות הרומנטית פועלת באותו מודל: ז'אנר שהשחקנים הראשיים שלו משכילים להפוך אותו לא רק לבידור בשעות הפנאי אלא למערכת יחסים שיש בה קשר אישי בין כותבות וקוראות, אסתטיקה שמתקשרת עם הקהל ועם הרשתות החברתיות, עדכונים תכופים ומפגשים פיזיים. במילים אחרות: קהילה.

את התוכן לא ניתן ולא צריך לחקות, אבל כן כדאי לשאול את עצמנו מה ניתן ללמוד מהדינמיקה החברתית של הז'אנרים הללו, איך יוצרים קהילה מחודשת בכלים של המאה הכ"א, בשאיפה של "מייק רידינג גרייט אגיין", וכיצד הופכים את המרשתת לחלק מהחוויה החברתית וההתלהבות סביב הקריאה, גם בנישות שנחשבות גבוהות יותר.

מה שכרוך

טיול קליל בין הדוכנים גילה אמת כואבת. גם מבלי להתעמק בתוכן של הספרים, מבט שטוח הספיק כדי להבין שאני לא בקנזס יותר. גם הספרים הז'אנריים ביותר, זכו לגוף וחומר ברמה הגבוהה ביותר. מה שבארץ הקודש הוא נחלתם של ספרי הקודש בלבד – בחו"ל הוא נחלתם של ספרי רומנטיקה, נוער, פנטזיה ואפילו ספרים עונתיים בסגנון ספרי כריסמס. כריכות קשות ורכות כאחד עם השבחות זהב, תלת־ממד, ושדרות מעוטרות בדוגמאות ייחודיות. הנושא אינו סוגי נייר, אלא מה שאפשר להבין על ספרות כבר ברגע שבו מחזיקים את הספר בידיים: שספר הוא מוצר פרימיום. בעל ערך, נחשק, חשוב.

התוצאה המיידית היא שאפילו רב־מכר שתרצי להביא לחמותך כקריאה קלילה לראש השנה, נראה כמו ממתק לעיניים. אפשר לטעון שזוהי שטחיות, אבל בני אדם אוכלים עם העיניים, ואחת הדרכים לשקם ולחזק את מעמדם של הספרים היא ליצור מוצר שמשדר יוקרה והשקעה, ולא עוד כריכה מינימליסטית וכבדת ראש.

הכריכה הקשה והרכה יוצאות בפער של שנה זו מזו, ולעיתים אפילו על ידי הוצאות שונות. כך הספר יוצא לחנויות פעם אחת כשהוא לבוש בחליפה הכי יפה שלו, ופעם נוספת במחיר זול יותר ובפורמט שווה לכל כיס.

האם גם בשוק הזעיר שלנו, הוצאת ספרי פרימיום בכריכה קשה והשבחות זהב עשויה להשתלם? מדי פעם נעשים ניסיונות להדפיס מהדורות ייחודיות של ספרים נבחרים, אך להתרשמותי העניין לא זכה עד כה להצלחה. אולי מהדורות בוטיק קטנות ומהודרות יעניקו לחדוות הכריכה תחייה מחודשת?

תרופה לנפש

רגע עוצר נשימה נרשם בפגישה עם נציגוֹת איגוד המו"לים הגרמני. גיליתי גוף שלמיטב הבנתי לא קיים בכלל בשוק הספרים הישראלי, המייצג מול הממשלה את האינטרסים של שוק הספרים כולו, לא רק את אלה של המו"לים. זהו ארגון הפועל כמעין גילדה, ורואה את עצמו באופן הוליסטי כמבטא את האינטרסים של חנויות הספרים, המפיצים, המו"לים והסופרים, ובמידה רבה גם של הקוראים.

דוגמה לפעילותו של האיגוד היא המאמץ המושקע בכך שכאשר לקוח נכנס לחנות ספרים בגרמניה ומזמין ספר, הוא יקבל אותו כבר למחרת. זהו מערך שהוקם בעבר כדי להפיץ תרופות לבתי מרקחת, אך הוצאות הספרים ראו כי טוב והתלבשו על ההפצה המהירה. אפשר למצוא סמליות יפה בכך שלא רק תרופות לגוף אלא גם תרופות לנפש צריכות להגיע לידיו של הלקוח במהירות האפשרית.

האיגוד מוביל גם מיזמים נרחבים של עידוד קריאה, קידום חופש הביטוי ושמירה על זכויות יוצרים, בעיקר מול הנושא הבוער של השנים האחרונות: הבינה המלאכותית כמובן. שיתוף הפעולה בין גורמים שונים בשוק יוצר הזדמנויות נדירות לתהליכי עומק. כך למשל, האיגוד יצר מחיר מוגן לספר בשנתו הראשונה, אך כדי למנוע היווצרות העדפה לסופרים ותיקים בלבד, שהקהל מוכן לשלם מחיר גבוה כדי לקנות את יצירותיהם מיד בצאתם לשוק, נעשית השקעה עצומה בתוכניות עידוד קריאה.

במהלך השיחה שקיימנו עם אנשי איגוד המו"לים נאלצנו להסביר שבישראל אפילו אירוע כמו שבוע הספר העברי, גולת הכותרת המקומית, מורכב מאירועים נפרדים שאין בהכרח קשר ביניהם. את יריד הספרים מנהלות ההוצאות, רשתות הספרים מעניקות מבצעים שונים, כל אחת לפי החלטתה, ובתי ספר מזמינים בהתאם לרצונם סופרים להרצאה או מפגש. כל מוקד כזה עומד בפני עצמו, ללא ראייה הוליסטית של חוויית שבוע הספר עבור הדור הצעיר.

למען האמת, ספק רב אם ניתן ליישם בישראל מודל דומה של איגוד המגן על האינטרסים של הקוראים, הכותבים ובעלי העסקים המשרתים את שניהם. בשוק הספרים שלנו ישנה בעיה קשה של בעלות צולבת, כאשר קבוצות עסקיות שונות שולטות גם בחלק מהוצאות הספרים, חברות ההפצה ורשתות הספרים. במציאות כזו, היכולת של הוצאות או חנויות ספרים עצמאיות היא מוגבלת מאוד. הקמת איגוד שמתכלל את האינטרסים של כל הגופים בשוק תהיה כנראה בלתי אפשרית מבלי שייווצר ניגוד עניינים חריף.

דוגמה נוספת להבדלים בין המדינות ניתנה דווקא כשנציגוֹת האיגוד הביעו את צערן על ביטול תוכנית שקודמה בעבר על ידי משרד התרבות. במסגרת התוכנית, כל תלמיד בית ספר קיבל תקציב מיוחד של 200 יורו, שאותו היה רשאי לבזבז על כל סוג של תרבות שליבו חפץ בה, כולל רכישת ספרים. כך תמכה הממשלה בענף התרבות, וגם קידמה את המודעות התרבותית של הנוער.

היו מי שביקרו את התוכנית משום שהנוער קנה בעיקר רומנטיקה וקומיקס, אבל נערה הייתי וגם זקנתי, ועוד לא פגשתי בת 14 שהייתה מוציאה 200 יורו על כניסה לאופרה. בעומק טמונה כאן שאלה אחרת: כיצד מחזקים את שערי הקריאה, שדרכם ילדים ונערים נכנסים להיכל הספר? הז'אנרים שלרוב אינם זוכים בכבוד ויקר – פנטזיה, מד"ב, רומנטיקה, מתח וקומיקס – הם השער העיקרי שמכניס נוער לעולם הספרים. אי אפשר להתלונן שהנוער לא קורא, ואז לזלזל במה שהוא כן קורא.

כאשר התוכנית בוטלה, שער קריאה נוסף נסגר בפני בני הנוער בגרמניה. ומה נאמר אנו, שלא היינו מעלים על דעתנו שמשרד החינוך ייתן לכל נער ונערה ואוצ'ר ביד לבזבז על תרבות? גרמניה מתמודדת עם מציאות שבה, כך נטען, אחד מכל ארבעה נערים שמסיימים את תקופת התיכון הוא חסר יכולת הבנת הנקרא. ומה קורה אצלנו?

נשיקה מבעד למטפחת

לצד הפיל הוורוד של הרומנטיקה, פגשנו במסדרונות ובחדרי היריד פיל נוסף, בצבע כחול־לבן אם תרצו. כבר בפגישה הראשונה עם נציגי הממשל הגרמני הוצהר באוזנינו שהמדיניות הרשמית של גרמניה מתנגדת לחרמות על ישראל ותרבותה. מים קרים על נפש חרבה בימים אלו. אבל למרות ההקלה לדעת שאיננו מוקצים מחמת מיאוס, אין זה אומר שהספרות הישראלית זוכה להצלחה בחו"ל או אפילו ביריד הספרים עצמו.

קל לזעוק "אנטישמיות!" תחת כל עץ רענן, אך בעיניי זה איננו תיאור מדויק של המציאות. יותר משמדובר באנטישמיות מאורגנת על ידי הפריץ, זו בעיקר התנהלות של קולחוז בינוני מהצד הישראלי.

ביתן המכון הישראלי לספרות עברית עוצב בטוב טעם, ודימה חוף ים יפהפה המזמין את העוברים והשבים לקרוא על כיסאות נוחים. ביתן ישראלי ביריד הוא מראה משמח ששובב את ליבנו, אבל העסקים האמיתיים בכלל לא מתרחשים בקומות היריד אלא בקומה מספר 6.

קומה 6 היא הקומה המוקדשת לסוכנים. בזמן שהילדים נשלחים להתרוצץ ולשחק בין הדוכנים, המבוגרים יושבים ומדברים וסוגרים עסקים. זוהי קומה שלמה שאדם ללא תג מתאים מנוע בכלל מלהיכנס אליה, והיא מלאה בשולחנות זעירים בגודל של בלטת שומשום ירושלמית. פגישות נקבעות חצי שנה מראש, וסוכנים עוברים בספיד־דייטינג אגרסיבי, שבו הם מציגים את מרכולתם בקטלוגים ממוקדים שנבררו בקפידה. בקטלוגים הללו יש חשיבות קריטית לזמינות של התרגום המלא של הספר. אפילו ספר עם התגית "תרגום חלקי", יזכה בדרך כלל למשיכת כתפיים ולתגובה בנוסח "דברו איתי כשאני אוכל לקרוא את זה".

בפני הסופר או הסופרת הישראלים ניצב אפוא מכשול כפול: תחילה הם נאלצים להוציא מכיסם הפרטי סכום עצום כדי לממן את תרגום היצירה, ולאחר מכן עליהם למצוא סוכן שייצג אותם מול מו"לים זרים. בארץ ישנן סוכנויות בודדות העוסקות בכך, וחלק מן הסופרים הישראלים מנסים למצוא בכוחות עצמם את האיש שלהם מעבר לים.

חוט השני בעבודת התיווך של הסוכנים הוא אמון. עד כדי כך שבסיור ברחבי היריד סיפרה המדריכה על מו"ל ממוצא הודי שאביו התחיל להציג ביריד לפני עשרים שנה, אבל לדבריו רק לאחר שהאב הלך לעולמו זכה הבן באמונם של בעלי מקצוע נוספים ביריד וסגר את העסקה הראשונה שלו.

וצריך לומר עוד משהו: לצד ההערכה לביתן של המכון הישראלי לספרות עברית, אל היריד מגיעות הוצאות ספרים מכל העולם. דבר לא מונע מהוצאת ספרים ישראלית או אפילו קבוצת סופרים ישראלים לשלם את הסכום המכובד הדרוש כדי להקים דוכן משלה, להציג את מרכולתה לעיני העולם ולהתחיל לבסס את יחסי האמון הללו. אלא שכדרכם של שווקים קטנים ושבריריים, לגופים הפועלים בתוכם קשה לפרוץ קדימה. כמה ספרות אסטונית מתורגמת לאנגלית? ומה עם אלבניה? מלטה? סינגפור? כמה ספרים מהמדינות הללו פורצים לשווקים בינלאומיים ומעוררים הדים?

עוצמה רכה

השבוע שביליתי בשוק הספרים הגרמני היה מסע לעולם מקביל. כאילו אמרו לי: עִצמי את העיניים ודמייני שוק ספרים שמסובסד בכבדות על ידי כסף ציבורי. זה עולם שונה לחלוטין מזה שאנחנו חיים בו, לטוב ולרע. וכן, יש להם צרות עולם ראשון משלהם.

מעולם לא חשתי רגשי נחיתות פרובינציאליים. אבל אני מאמינה שאפשר ללמוד, לקבל רעיונות חדשים ולשאוף לתיקון ושיפור. אפשר לדבר על העוצמה הרכה שיש בספרות כדי לקדם נרטיבים פוליטיים, אבל בסופו של דבר איש לא שותה הסברה ליד ארוחת הבוקר שלו. ספרות מקומית פורצת ומתקדמת בעולם כי היא טובה בזכות עצמה, וכי היא מסוגלת לגשר בין הלוקלי לאוניברסלי. ישראל מבעבעת מרוב תשוקה להתבטא, לספר את עצמנו לדעת, לכתוב את עצמנו עד שיכרון חושים, להשמיע את קולנו בעולם שבור. ולא בשמיים היא. במקום שיש בו כל כך הרבה אנרגיה, אין לי ספק שיהיו גם הכוחות לרפא ולשקם.