בלי חוקים: הספר החדש של אחת מגדולות סופרי הפנטזיה

תעלול של "ליל כל הקדושים" מביא את פולי בת העשר בטעות להלוויה של אישה שאינה מכירה. זו סיטואציה קלאסית מהז׳אנר של "לא הייתי אמורה להיות פה אבל עכשיו כשאני פה אין לי דרך לצאת", וכך היא מוצאת את עצמה יושבת ומאזינה לחלוקת הירושה של גברת קשישה ועשירה מאוד כלשהי. תומס לין, גבר צעיר מבין האבלים, מבחין במצוקתה ומחלץ אותה לחצר. שם הם פוצחים בשיחה משונה מאוד, או אולי דווקא הגיונית לחלוטין: הם ממציאים לעצמם דמויות גיבורים ומתכננים את הרפתקאותיהם.

חלקו של תומס בירושה הוא שישה ציורים לא יקרים מעיזבונה של המנוחה. אבל לפני שפולי עוזבת את המקום היא מערבבת את המיקומים בגלריה, וכך תומס לוקח בטעות את הציורים הלא נכונים שהם יקרים מאוד, ואולי מכילים בתוכם דברים נוספים. אחד מהם הוא מעניק לפולי, והיא תולה אותו מעל המיטה בבית סבתה. מופיע בו שיח של צמח רעיל בוער, שהעניק לספר את שמו: "אש ורוש".

כמעט עשור אחר כך, פולי תלמידת הקולג׳ מביטה על הציור ונאבקת בקולות שונים בתוך תודעתה. היא לא מבינה מדוע אינה זוכרת את מקור היצירה ומדוע אינה זוכרת איש אחד, שנראה חשוב, שעשוי להיות קשור אליה. כשהיא מעמיקה בנבכי הזיכרון היא מגלה היסטוריה אישית אלטרנטיבית שמסתתרת מתחת לרובד חייה הרגילים כפי שזכרה אותם. כאשר חוזרת אליה הלוויה ההיא, שמשום מה הצליחה לשכוח, מחרים־מחזיקים אחריה אירועים נוספים, כולם מחוברים לקשר המשונה שלה עם מר לין, ולתופעת הלוואי של השיחות והתכתובת ביניהם: לסיפורי הגיבורים שהם ממציאים יחד יש נטייה להתגשם במציאות.

"אש ורוש" תורגם לאחרונה לעברית ופורסם בהוצאת עוץ, הוצאה קטנה שהקימה גילי בר־הלל, המתרגמת המיתולוגית של ספרי הארי פוטר. זהו אחד מספריה המאוחרים יותר של הסופרת הבריטית דיאנה ווין ג'ונס, אשפית הפנטזיה ואחת הסופרות האהובות עלי, שלרוב מוכרת בשל ספרה "הטירה הנעה" או עיבוד האנימציה שלו שיצר האמן היפני מיאזאקי. בדומה לספריה הקודמים, הוא מצליח ללכוד בין השורות דמיון מופלא, משחקיות ויצירתיות ללא קץ, ולצידם גם עיסוק בסוגיות כבדות משקל ובתמות מורכבות. הספר פורסם במקור ב־1984, והמחברת נפטרה ב־2011, לאחר שזכתה בפרסים רבים על כתיבתה ובפופולריות עצומה בקרב ילדים ומבוגרים בכל רחבי העולם.

ווין ג'ונס העידה על עצמה שההתמקדות שלה ככותבת בעולמות של ילדות וילדים קשורה לילדות הפרטית והאבודה שלה; היא הייתה בת חמש כאשר מלחמת העולם השנייה פרצה. אבל הילדים בספריה הם אף פעם לא לגמרי ילדים. אפשר לראות זאת בצורה בהירה במיוחד בדמותה של סופי, הנערה מ"הטירה הנעה", שכמעט לאורך כל העלילה כלואה בגוף של אישה זקנה. אף אחד מהספרים שלה לא בדיוק מיועד לגיל 13 מבחינת תכניו – עיינו ערך בנות הים המבותרות ב"תשע הנשמות של כריסטופר צ׳אנט" – ולתחושתי "אש ורוש" הוא למעשה ספר מבוגרים. אולי בגלל העמדה של פולי, שלאורך רוב העלילה היא אכן נערה צעירה, אבל המבט המספר צמוד לתודעה שלה כמבוגרת שחוזרת אל הזיכרונות האלה. ואולי בגלל העומק של הריבוד הספרותי; המחברת משתמשת בכמויות גבוהות של אינטרטקסטואליות וסמלים, שעשויים לחלוף מעל ראשו של הקורא הצעיר. במובנים מסוימים זה כמעט ספר שירה. הוא דורש רמות גבוהות של קשב וניתוח כדי ליהנות משלל ממדיו, אם כי הוא עובד גם בקריאה שטוחה של השכבה העליונה.

באיזה עולם אנחנו?

הבעיה המרכזית שעולה מתוך הספר, וששלל ביקורות וקוראים ברחבי העולם הצביעו עליה, היא שבמרכזו מערכת יחסים בין גבר מבוגר לילדה קטנה. בין תומס לין לפולי לא מתרחש שום דבר פלילי או לא בסדר, ולמרות זאת, עצם החיבור ביניהם גורם לקורא לנוע על מושבו באי נוחות. המשפחה והסביבה של פולי לא עושות שום דבר כדי לעצור את הקשר המשונה בין השניים, אבל הספר כן מגלה מודעות עצמית ברמה מסוימת: המשפט "את לא אמורה לדבר עם גברים זרים" הולך וחוזר בפיהן של דמויות שונות.

השניים ממלאים תפקידים חשובים זה בחייו של זו: פולי מסייעת לתומס להשתחרר מלפיתת הברזל של המשפחה העשירה – והקסומה, כך מסתבר – של אשתו לשעבר, ולצאת לקריירה עצמאית כמוזיקאי. תומס מהווה עבורה דמות בעלת איכויות אבהיות: הוא דואג להשכלה הספרותית שלה, מעניק לה זמן וקשב, ומציל אותה כאשר אביה האמיתי נוטש אותה בלי כסף או תחבורה בעיר לא מוכרת. בין לבין השניים ממציאים סיפורים יחד, ולאט לאט מגלים, במידות שוות של התרגשות ואימה, שהסיפורים שלהם מקבלים ממשות במציאות. הדמויות שהם כותבים קורמות עור וגידים, ומוצאות את עצמן נקלעות לאירועים שהשניים בדו.

לדעתי, הבעיה העיקרית של הספר היא דווקא לא מוסרית־חינוכית (באופן כללי אני לא חושבת שיש לצפות מספרים להיות דידקטיים במיוחד), אלא נעוצה בבניית העולם המבלבלת שלו. ווין ג'ונס לא עוצרת באף שלב להסביר איך עובדת מערכת הקסם שהיא ממצבת כאן, והיא לא עולה בבירור מהתפתחויות העלילה. הימנעות ממפורשות יתר היא בעיקרון תכונה חיובית, אבל כאן הרגשתי מחסור במפורשות כלשהי, או לפחות קצת פירוש. מה גורם לסיפורים של פולי ותומס להפוך לאמיתיים? עד איפה זה עובד, ומתי לא? למה הם לא משתמשים בזה יותר או מנסים לחקור את זה? למי עוד יש כוחות בעולם הזה, ומה הכוחות האלה עושים? בשלב מסוים פולי משתמשת בתמונה של האש והרוש כדי לתקשר עם תומס בדרך על־טבעית כלשהי. איך זה עובד? איך היא ידעה כיצד להפעיל את הקסם? אילו כוחות קסם יש לתמונות אחרות? אף אחת מהשאלות האלה לא זוכה למענה.

גם סוף הספר מעורפל ולא נהיר. האויבים ויריביהם מתרכזים לסוג משונה של קרב אחרון על חייו של תומס, אבל קשה להבין מהם חוקי הקרב, כיצד הוא פועל, ואיך ניצחו מי שניצחו. תהיתי אם אני היחידה שלא הבינה, ואז מצאתי מאמרים ברשת שניסו לפצח את המהלך. לא אפרט אותם כאן כדי לא לספיילר יותר מדי, אבל עצם הצורך בהסברים כאלה מעיד על עבודה לא מספיק טובה בהנגשה של מה שניסתה המחברת להעביר. דווקא כשעוסקים בעולמות קסומים, חשוב להגביל אותם לחוקים ברורים ולשמור על קוהרנטיות.

עניין נוסף שהפריע לי בצורה מינורית יותר, הוא מודעות היתר של פולי למה שעובר עליה. הקול שמדברר את המחשבות שלה חוזר ואומר כמה זה מוזר, ואיך היא לא זוכרת, וכמה זה מוזר – אנחנו יודעים שזה מוזר! זה מוזר גם לנו!

ותלונה אחרונה – במכתבים שמחליפים הגיבורים שזורות טעויות כתיב והקלדה לרוב. אני מניחה שמטרתן לשמור על אמינות, אבל הפעולה שהן עושות היא הפוכה: פולי ותומס הם אנשים קוראים ועל כן אמורים שלא לעשות שגיאות כתיב, או לפחות לא כל כך הרבה. מעבר לכך, זה פשוט מציק מאוד בעין.

כשמילים הופכות למציאות

אז מה כן עובד בספר הזה? דברים רבים. ראשית, השפה של ווין ג'ונס מעוררת פליאה. כל מה שעובר תחת המבט המספר שלה הופך לקסום. גם כאשר היא מתארת את הזיכרונות ה"נורמליים" של פולי, אלה מקו העלילה שהרובד העל־טבעי חתוך ממנו, הם הופכים למכושפים תחת העט שלה. כל הפרטים היומיומיים הקטנים, המפגשים עם החברות ויחסי הכוחות בתיכון ובתוך הנפש הנערית שבתוכו, מתכנסים אל תמונה שובת לב. פולי עוברת דברים רגילים: חזרות למופע תיאטרון של בית הספר, מבחנים, התמודדות עם הורים גרושים. המחברת מתארת את ההתפתחויות בשפה יפהפייה שצובעת את המוכר, הפשוט והאורבני בצבעים שגזורים מסיפור אגדה.

בנוסף, בניית הדמויות עשויה היטב. אם אפגוש את פולי ברחוב אני חושבת שאזהה אותה, לא כי התיאורים החיצוניים שלה מפורטים במיוחד, אלא כמו שמזהים חברה טובה. תומס לין מתואר מבעד לעיניה, ודמותו משתנה לאורך השנים במקביל לגדילתה של פולי, ובכל זאת שומרת על אחידות. הוא מצליח להיות בעת ובעונה אחת האיש המסורבל שעזר לה להיחלץ מהלוויה, המוזיקאי המרשים שראתה פעם בטלוויזיה, הגיבור שהיא ממציאה לדמות שלו, ולבסוף גם דברים נוספים. לורל, אשתו לשעבר ודמות הנבל הראשית, בנויה לתלפיות גם היא, ואפילו דמויות משנה זוכות לעומק ולגוונים: נינה החברה האקסצנטרית, פיונה החברה הביישנית, מר א'וקיף שהוא סוכן הימורים אירי, ועוד ועוד.

מהלך מרשים בספר הוא ערבוב מעניין בין תוכן לצורה, שמעורר מחשבה על המעשה הספרותי ועל השלכותיו. סיפוריהם של הגיבורים הופכים למציאות, כלומר כוח הקסם שלהם הוא הכוח הנרטיבי, הכוח לתאר וליצור יש מאין בעזרת הדמיון. האין זו עבודתו היומיומית של הסופר? האפיון הזה מניח את דמות הסופר באופן חופף עם דמות הקוסם. הפתגם השחוק "מילים יוצרות מציאות" הופך לאמיתי כאשר הבטחה שמחולצת מפיה של פולי גורמת לה לשינוי תודעתי משמעותי, והפיתול העלילתי הזה עוכר שלווה ומעורר מחשבה אצל הקורא. האם אנחנו מודעים לאופן שבו המחשבות והאמירות שלנו, על עצמנו ועל העולם, מחוללים מציאות?

ומילה טובה להוצאה: לא פשוט לתרגם ספר שעושה שימוש כל־כך יוצא דופן בשפה, ולי עברון הנהדרת עושה כאן עבודה מעולה. אגב, שמה מופיע על הכריכה – בחירה ראויה ויוצאת דופן. ניכרת מחשבה רבה על הפרטים הקטנים: למשל, בסוף הספר מרוכזת רשימה של כל הספרים שתומס קונה לפולי לאורך העלילה, שמהווה מעין רשימת המלצות על קלאסיקות לילדים. בספר נעשה גם שימוש במיזם "אות חיים", שמנציח את כתבי היד של הנופלים במלחמת חרבות ברזל על ידי הפיכתם לפונט. כיוון שיש בו לא מעט תכתובת, כל אחת מהדמויות מקבלת כתב יד של נופל אחר.

"אש ורוש" (אגב, דימוי שלא לגמרי הצלחתי לפצח: האם הוא מתאר קטלניות כפולה? גם רעל וגם שריפה? או שהאש שורפת את הרעל ומייצרת דווקא תהליך ניקוי?) הוא ספר מבוגרים שמתחזה לספר נוער, ואולי אפילו ספר שירה שמתחבא בספר פרוזה. יש בו עושר מדהים של דימויים, תנועה סוחפת, דמויות ממשיות ותהליכים מעוררי הזדהות. אני יודעת שרבים מקוראי הספרות היפה נוטים פחות לגשת לפנטזיה, אבל אם יש בכם אפילו טיפונת פתיחות לקצת קסם, העניקו לעצמכם את התענוג הזה.