תקיף אך אוהב: ספר חדש מתאר את מאבקי הרב קוק עם השמאל החילוני של זמנו

שמאל מקרבתלצד היותו רב חשוב, פוסק גדול והוגה דעות פורה, מילא הראי"ה קוק תפקיד מיוחד בהתפתחות היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה העשרים. ההיסטוריוגרפיה הציונית המקובלת נטתה במשך השנים לספר את סיפורה של הציונות מנקודת מבטם של אנשי העלייה השנייה – קבוצה חילונית, חלוצית, סוציאליסטית ברובה, שהציבה את בניין הארץ והעבודה העברית בראש מעייניה. הם לא רק הקימו קיבוצים, מושבים ומוסדות ציבור, אלא גם עיצבו את נרטיב התחייה; דמות היהודי החדש, החילוני, העובד והלוחם, שיקפה את עולמם האידאולוגי ונחקקה בזיכרון הקולקטיבי כדמות הצבר.

בתוך מציאות זו פעל הרב קוק. הוא ראה בתחיית העם בארצו תהליך קדוש, והכיר בכוונתם הטובה של הפועלים. אך לשיטתו, לא היה די בהסתכלות החילונית על בניין הארץ; בעיניו היה זה תהליך רוחני וא־לוהי, והוא ביקש להנחיל את ההבנה הזו ליישוב כולו, ולתנועת הפועלים בפרט. המאבק שהתחולל בין הרב קוק ובין אנשי העלייה השנייה לא היה פוליטי בלבד. אותם פועלים, שהיו מיעוט בקרב יושבי הארץ, נהגו לעיתים בכוחנות כדי להשתלט על מוסדות היישוב ולשמש דובריו הבלעדיים. הם פעלו באופן אקטיבי להדרתם של אנשי היישוב הישן מהמוסדות הלאומיים המוקמים, וניהלו את מלחמת הדעות לא רק באמצעות שיח ועט, אלא גם בכפייה ולעיתים אף באלימות. הראי"ה, שעיניו צפו למרחוק, הבין את חשיבותו ההיסטורית של המאבק על זהותה של הציונות – לא כמרד תרבותי וחילוני בלבד אלא כתהליך גאולי, אקטיבי, המתרחש עם א־ל.

קללת אדם הראשון

העימות הרעיוני בין הרב קוק ותנועת הפועלים הוא מצע היסוד של הספר "היד השמאלית". הוא פותח בסקירה היסטורית מקיפה של העליות שקדמו לעלייה השנייה, ושל החברה היהודית בארץ עד לאותה עת. כן כולל הספר עיון היסטורי־הגותי רחב בתולדות הסוציאליזם והקומוניזם, בעיקר דרך בחינת משנתו של קרל מרקס. סקירות אלו, המהוות את עיקר שערו הראשון של הספר, מעניקות לקורא את התשתית ההיסטורית והמחשבתית הנדרשת. הן כתובות היטב, מקיפות במידה, ומהוות בסיס יציב להבנת הדיון בהמשך.

המרקסיזם וגלגוליו – הליברליזם הרדיקלי, הפרוגרסיביות והניאו־מרקסיזם – מוסיפים לעורר מחלוקות ציבוריות, פוליטיות ותרבותיות גם בימינו. רעיונותיו של מרקס ממשיכים להשפיע על הכלכלה, המדינה וחיי הפרט, ומהווים בסיס למחלוקות ולדיונים ערים. לא הרבה נכתב על יחסו של הרב קוק לרעיונות אלה, אף שמשנתו נכתבה במקביל להתפשטותם. פרקו השלישי של השער הראשון עוסק באיסוף ההתייחסויות של הרב קוק לסוגיות כלכליות ולשאלות השוויון, התחרות, העושר והתיקון החברתי.

הרב קוק, מתברר, היה מלא בהסתכלות חיובית על תנועת הפועלים, כלומר על הסוציאליזם: "אור א־לוהי עליון מתהלך בתנועת הפועלים הכללית וגם הישראלית הפרטית. ההערכה של יגיעת הכפיים היא יסוד תיקון העולם". ואולם לצד זאת הוא מזכיר כי הצורך לעבוד את האדמה הוא חלק מקללת אדם הראשון ולא המציאות המתוקנת השלמה. על כן אין זה האידיאל העליון, שאותו אפשר למצוא רק בקודש.

ממקור חשוב נוסף המובא בחלק זה עולה כיצד הראי"ה ניהל את מלחמת הדעות מתוך הערכה עמוקה לצד שכנגד. נדמה כי בעולם של קיטוב הולך ומחמיר, יש בפסקה זו לימוד גדול ומרפא: "דווקא על ידי השינויים הם מתאחדים כולם למטרה אחת". כפי שמסביר המחבר, ישנו דמיון מוטעה כאילו יש לבטל את הביטחון של כל פרט בצדקת דרכו, שמגיעה עד לשלילת חלק מרצון האחר כמיותר ואפילו מזיק. אך זוהי טעות בסיסית, מכיוון שאילו השוו הכול את רצונותיהם זה לזה, "לא היה כל אחד מושך כל כך לחוגו בקנאה יתירה", כלשון הראי"ה, "והייתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא היה חומר לבנות את הכלל". לכן ברא הקב"ה את האדם כיצור המתבונן על העולם דרך השקפתו הפרטית שבה הוא בטוח ולמימושה הוא פועל בכל העוצמה, כאשר מנגד פועלים כוחות רבים בדרך דומה, המביאה מדי פעם להתנגשות בין הרצונות. בורא עולם בראייתו הכוללת לוקח את כל הפעולות הללו והופך אותן לכלל אחד, פורה ומועיל.

גישה זו של כבוד למחלוקת, לצד עמידה תקיפה על עמדות עקרוניות, עומדת בבסיס שעריו הנוספים של הספר, הם עוסקים בשורת מאבקים בין היישוב הישן והרב קוק ובין היישוב החדש – מאבקים שהיו לעיתים סוערים וקשים, אך נוהלו תמיד מתוך אהבה וגישה עניינית ומכבדת.

אין חדש תחת השמש הישראלית

"היד השמאלית" חותם את טרילוגיית מחקריו של הרב אברהם וסרמן שראו אור בשנים האחרונות: "קורא לדגל – הראי"ה קוק ותנועת דגל ירושלים", "מסילה חדשה – הראי"ה קוק ואתגרי החינוך", והספר הנוכחי. כל אחד מן הספרים סוקר בהרחבה את תולדותיו של רעיון מרכזי בסוגה הקרויה "היסטוריה של הרעיונות" – תיאור התפתחותו של רעיון מסוים על פני זמן, מתוך זיקות להקשריו הפוליטיים, ההגותיים והחברתיים.

הרב וסרמן, שכיהן כר"מ בישיבת ההסדר ברמת־גן וכרב קהילה בגבעתיים במשך 35 שנה (בימים אלו הוא מסיים את כהונתו שם), מתגלה בחיבוריו כתלמיד חכם אך גם כחוקר שיטתי, מסודר ומצוי במקורות. ספריו כוללים ביבליוגרפיה רחבה, הפניות מסודרות, מפתח אישים ועושר רב של מקורות. הסדר, החלוקה הברורה לפרקים והסיכומים שבסופם הופכים את הספר לנוח לעיון גם לקורא שאינו בקי בהגות הרב קוק. לצד זאת, הזווית התורנית־עיונית וההיכרות המעמיקה עם כתבי הרב קוק נופחת נשמה בגופה של ההיסטוריה, לצד זהירות מהטיה מחקרית או מ"גיוס" למטרות אחרות.

השם "היד השמאלית" לקוח מדרשתו של הראי"ה עצמו: "תפילין של קודש דווקא על היד השמאלית מונחים... אין לזלזל גם בשמאל... אף כי הימין חשוב יותר מן השמאל".

הספר מחולק לארבעה שערים, שבתוכם פרקים ותתי־פרקים. מבנה זה מאפשר גם קריאה לא רציפה, ומזמין את הקורא להתמקד בפרק מסוים. הכתיבה קולחת ברובה, ושילוב הסיפורים, הציטוטים והעובדות יוצר מהלך בהיר. עם זאת, נראה שקיצור מסוים היה מיטיב עם רצף הקריאה ומחדד את המסר המרכזי.

אחרי השער הראשון, המתמקד ברקע ההיסטורי והרעיוני, השער השני מוקדש לתיאור דרכי הפעולה של אנשי העלייה השנייה לקיבוע מעמדם כמייצגים הבלעדיים של היישוב הארץ־ישראלי. דרכים אלה כללו עימותים פנימיים, לעיתים קשים, בין הפועלים לאיכרים אנשי העלייה הראשונה, בין חילונים לדתיים, ובינם לבין בני העליות שקדמו להם. תיאורי האלימות שנקטו ארגוני הפועלים נגד מתנגדיהם קשים לקריאה אך חשובים. הם ממחישים את המחיר ששילם היישוב הישן, ומאתגרים את התפיסה המקובלת הרואה בתנועת הפועלים חזות הכול. יתרה מכך, הם שופכים אור גם על מתחים עכשוויים בחברה הישראלית, ומוכיחים כי הטענות על כך שהקיטוב היום קשה מכפי שהיה אי־פעם – שגויות, ולמעשה מה שהיה הוא שיהיה. הידיעה הזו קשה לעיכול, אך היא גם מציבה את הוויכוחים הנוכחיים בפרופורציות הנכונות, עניין חשוב כשלעצמו.

השער השלישי מתמקד במערכת היחסים המעשית והמורכבת בין הרב קוק לתנועות הפועלים. מצד אחד – שיתוף פעולה, הערכה, קריאה לאחדות, מסע המושבות וריקודים עם הנוער; מצד שני – מאבק על שמירת השבת והכשרות, והפעלת לחצים על קק"ל והנהגת היישוב כדי לעגן סעיפים הלכתיים בחוזים ובמוסדות. הרב קוק לא ביקש להחרים את החלוצים, אך לא השלים בשום פנים עם מחיקת הזהות היהודית מהמרחב הציבורי. הוא ניהל מאבק ציבורי תקיף, ועשה שימוש במעמדו כרב ראשי כדי לעגן את הדברים שהיו חשובים בעיניו לנשמת האומה. פרק שלם מוקדש למאבקו לטובת אברהם סטבסקי שהואשם ברצח ארלוזרוב, מאבק שהפריד במידה רבה בינו ובין ראשי הפועלים, אך הסתיים בניצחון גדול של הראי"ה.

להיזהר מאנכרוניזם

בדיחה עצובה גורסת כי בכתבי הרב קוק ניתן למצוא חיזוק לכל עמדה – צריך רק לדעת לחפש. במובנים רבים, אכן כך: כתיבתו העשירה, הרחבה והמגוונת מאפשרת פרשנויות רבות, אך דווקא משום כך נודעת חשיבות רבה להקשר ההיסטורי.

אחת המגבלות הקשות בלימוד היסטוריה היא האנכרוניזם, כלומר הטלת רעיונות בני זמננו על מאורעות העבר. הספר מדגים היטב כיצד להימנע מכך. דוגמה חשובה היא עמדתו של הרב קוק בעניין מתן זכות הצבעה לנשים. בעיניים עכשוויות, היא עלולה להיתפס כשמרנות קיצונית או שוביניזם. אך בחינה היסטורית מלמדת שבראשית שנות העשרים, כאשר הראי"ה הביע את עמדתו, מרבית מדינות העולם טרם העניקו לנשים זכות בחירה. ניו־זילנד ואוסטרליה הקדימו מעט, מדינות אירופיות ראשונות אפשרו לנשים לבחור באמצע העשור השני של המאה העשרים, אך רוב מדינות מרכז אירופה אימצו את הרעיון רק עשורים לאחר מכן; האחרונות היו צרפת ב־1949 ושווייץ ב־1971.

הרב קוק היה אפוא שמרן, אך שמרנותו לא חרגה בהרבה מן המקובל בזמנו. הבנה זו משנה את אופי הקריאה בכתביו, ומונעת קריאה מגויסת או חלקית. זוהי תרומה חשובה של הספר: הוא מחזיר את הרב קוק אל הקשרו המורכב, מציג אותו כדמות מרובדת הפועלת בתוך מציאות רבת אתגרים, ומצליחה לשנות ולהשפיע פעמים רבות. בפרק האחרון מובאים ציטוטים מההספדים שפורסמו על הראי"ה לאחר פטירתו בעיתונים החילוניים של התקופה. הם ממחישים את ההערכה העצומה שהוא זכה לה גם מצד מתנגדיו החריפים ובוודאי מאנשי הימין, גם החילונים שבהם.

"היד השמאלית" מצליח להאיר אירועים מוכרים יותר ופחות, תוך הקפדה מחקרית, מסגור מושגי ונאמנות לעובדות. הספר שייך לז'אנר מתפתח של ביוגרפיות רעיוניות; לא רק תיעוד קורות חיים, אלא הבנת עומק של אישיות רעיונית ככוח היסטורי. הספר אינו מיועד רק לבקיאים בהגותו של הראי"ה קוק; הוא רלוונטי לכל מי שמתעניין בתולדות הציונות, בהיסטוריה של הרעיונות החברתיים במאה ה־20, וביחסי דת ומדינה בארץ ישראל. הוא מציע מסגור רעיוני רחב ותיעוד עשיר, ושופך אור חדש על אירועים חשובים בתולדות הציונות. הקריאה בו דורשת אורך־רוח, אך בכל פרק יש תרומה ממשית להבנת ההקשר, הרקע והרלוונטיות של מאבקי העבר להווה הישראלי.

נדב רט הוא יועץ רב־תחומי לקבלת החלטות אסטרטגיות"אור א־לוהי עליון מתהלך בתנועת הפועלים". צעדת 1 במאי בתל־אביב, 1947 צילום: האנס פין, לע"מ