בספרה הראשון, "פליישמן בצרות", שכבר נכתב עליו במדור הזה, עסקה ברודסר־אקנר בזוג ניו־יורקי מתפורר, בציפיות הבלתי אפשריות שמושתות על אישה בזמננו, ובנינוחות העיוורת שגברים מנהלים בה את חייהם. הקהילה היהודית הייתה נוכחת מאוד, אבל עדיין לא הייתה מרכז הסיפור. בספר השני הסופרת מרחיקה כמה קילומטרים מזרחה ללונג איילנד, ובוחרת להתמקד במשפחת פלטשר, שהמאפיינים העיקריים שלה - יהדות וכסף - הם הפילטרים שדרכם הם רואים את העולם.
המשפחה מורכבת מקארל ורות ושלושת ילדיהם נייתן, בימר וג'ני. על כולם חולשת ביד רמה המטריארכית הראשית, פיליס, אמו של קארל. לאחר אירוע טראומטי שמסופר בפרק הראשון, כל אחד מהאחים זוכה לחלק על שמו, ובו מסופרות צרות העולם הפריוויליגי שהוא חי בו בצל האירוע המעצב שלתוכו גדל. אף שלכל אורכו הספר מעניין, מצחיק ומלא תובנות מבריקות, החלקים אינם שווים באיכותם. החלק של בימר, האח האמצעי, שמתפטם באופיאטים ומפטפט עצמו לדעת בזרם תודעה, טוב פחות מהחלקים של אחיו. שני האחים האחרים מתמודדים עם חייהם באמצעות זהירות מוגזמת בחיים או אשמה על כספם ותרומתו למירוק המצפון.
משפחת פלטשר עשתה את הונה ממפעל קלקר שמצא דרך מתוחכמת לפני כמה עשרות שנים לארוז פריטים שבירים כך שאפשר יהיה לשנעם ממקום למקום בלי פגע. זהו דימוי מעולה לאופן ההתמודדות של המשפחה עם טראומות. אלא שלעומת סב המשפחה שנאלץ להציל עצמו מאירופה בשואה, ואב המשפחה שנחטף ונאלץ להתמודד עם הטראומה כל חייו, ילדי המשפחה זכו למציאות חיים נוחה וחסרת משמעות. אם המשפחה מסתכלת עליהם בצער, אפילו באיבה, ואף שזה כל מה שרצתה בשבילם, היא כועסת שאין בהם רוח לחימה, או רוח בכלל.
הכי מעניין
| צילום: לא
הספר יכול היה לעסוק באותן תמות מוכרות של יהודים אמריקנים עשירים, ליברלים, מצולקים בטראומת השואה ומדושני עונג. אבל באופן מפתיע, האירוע הטראומטי שקבע את גורל המשפחה הוא חטיפה שהתרחשה לפני 40 שנה. קארל נחטף מביתו, ולמשך חמישה ימים איש לא ידע מה עלה בגורלו. רק לאחר שהובא כופר בעדו הוא שב הביתה. האם פה הסיפור של החטיפה נגמר, או רק מתחיל?
הספר של ברודסר־אקנר יצא לאור ביולי 2024, ואין לדעת כמה ממנו נכתב לפני מתקפת 7 באוקטובר וכמה השתנה בעקבותיה. בכל מקרה, הסופרת מנכיחה את הדור החדש של הטראומה היהודית. גם אם באמריקה, גם אם לכמה ימים, גם אם בסוף הכול נגמר "טוב" – הטראומה נשארת, נצרבת. למרות רצונה של פיליס לשתול במוחו של קארל שהחטיפה קרתה לגוף שלו ולא לו, הטראומה טמועה בו, ויש לטפל ולהכיר בה. באחד הקטעים המצמררים בספר קארל נזכר בחטיפה, בחוטפים, בתחושה. איזה ישראלי יכול לקרוא את תיאורי החטיפה בלי לחשוב על אותה שבת והימים שבאו בעקבותיה?
לפני טקס בר המצווה של אחד מהנכדים הרב אומר: "אני חושב שכל משפחה היא סיפור מקראי משל עצמה", והמספרת תוהה אם שווה לחיות חיים מרופדים שלא צריך להילחם בהם על הקיום או שזה סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להצדיק את קשיינו. פה נפרדת המציאות האמריקנית מזו הישראלית, כי בישראל זה לא משנה. כשאלה התנאים לא נותר אלא לקבל את הטראומה, לנשום עמוק, להמשיך ביצירת הסיפור ולהאמין בסוף טוב.