התרגום המחודש לניל גיימן מעלה שאלות על תרבות הביטול

קורליין היא ילדה צעירה בסופו של החופש הגדול, שמחפשת מה לעשות עם עצמה. להורים שלה אין זמן אליה והם שולחים אותה לזקנים המשועממים בשכונה או למשימות כמו לספור כמה חלונות ודלתות יש בבית. דווקא המשימה הזאת מובילה אותה להרפתקה שלא חזתה את התפתחותה, כשהיא מגלה דלת אחת בבית שמובילה לדירה אחרת. הדירה היא העתק של דירת הוריה של קורליין, רק ששם לכולם אכפת ממנה, והיא לא לבד כל הזמן.

זוהי עלילת ספרו של ניל גיימן, שיצא לאחרונה בתרגום מחודש לאחר שתורגם לראשונה לפני יותר מ־20 שנה. אף על פי שעבר זמן, העלילה עדיין כיפית, רלוונטית ומעניינת. מדובר בסיפור פנטסטי קצר, מותאם לימי השעמום הארוכים של החופש הגדול, לילדים אבל גם למבוגרים. העלילה מסתעפת מהרגע שקורליין עוברת לצד השני ונאלצת לבחור בין המציאות החדגונית, המשעממת, שבה לא זוכרים איך הוגים את השם שלה ומה היא אוהבת לאכול, ובין האפשרות לחיות בעולם שמותאם לה ובו היא תעשה רק מה שהיא רוצה, בתמורה לשעבוד קל של נשמתה.

"קורליין" זכה מאז צאתו לשבחים ופרסים, ובזכות הוויזואליות המרשימה שלו שעוברת בטקסט עצמו, הוא גם עובד לסרט אנימציה. הוא מאגד בתוכו מיתולוגיות והרמזים ליצירות ספרותיות אחרות, ששזורים בסיפור ההתבגרות כשהיופי הוא בדמיון שעוזר למצוא עניין גם בדברים מונוטוניים ומשעממים ולא רק בריגושים. או כמו שאומרת קורליין: "אני לא רוצה לקבל כל מה שאני רוצה. אף אחד לא רוצה את זה. איזה מין כיף זה לקבל את כל מה שאי־פעם רציתי? פשוט ככה, בלי שתהיה לזה שום משמעות".

גיימן הוא סופר, קומיקסאי ותסריטאי יהודי־בריטי ידוע שכתב כמה מספרי הפנטזיה המצליחים ביותר של השנים האחרונות, שחלק גדול מהם אף עובדו לסדרות מצליחות. בשנה שעברה התפוצצה פרשיית עברות מין שהוא עומד במרכזה, במסגרתה העידו שמונה נשים שונות על התנהגותו. בעקבות אותה פרשייה, הפרויקטים של עיבוד הסדרות שלו הוחלשו או נעלמו לשוליים (כמו למשל סדרת הפנטזיה "סאנדמן" של נטפליקס) ומסתמן שהמניה שלו, שנמצאת בצניחה מאז שהכול פורסם, תמשיך לרדת עד להתרסקות מוחלטת.

אני מאמינה למתלוננות. אבל המקרה הזה מעורר לחשוב שוב על הגבולות של תרבות הביטול: האם יש אמנים שערכם לחברה מספיק חשוב בשביל לא להתעלם מהיצירות שלהם? האם יש להבחין בין עברות מסוימות? בין אנשים שהורשעו לבין אנשים שלא הורשעו? בין אלה שהכירו במעשים שלהם וביקשו עליהם מחילה לבין אלה שטענו שלא עשו שום דבר לא בסדר? האם יש הבדל בין אמן חי שיכול לזכות בתמלוגים כספיים על היצירה שלו ובין אמן מת או שפשוט עצם אזכור השם יש בו בעייתיות? אלו שאלות שמובילות לשאלות גדולות יותר של מהי בעצם יצירה ולמי היא שייכת: לאמן או לצורכים אותה. אם התשובה היא שהיא כבר לא של האמן, למה שהיא תיגרע מאיתנו בגלל מעשיו הנלוזים?

לפחות לפי איך שהסיפור נראה כעת, נדמה שגיימן בחר להישאר בבית המקביל ולוותר על נשמתו בשביל סיפוקים חומריים רגעיים, ומזל שקורליין בחרה אחרת. האם זה מספיק בשביל לקרוא את הסיפור שלה? פה כל אחד צריך להחליט לעצמו.