ביל מאהר מתרגם את הטלוויזיה לספר ונשאר חד וישר

ביל מאהר הפך להיות קצת יותר ידוע לקהל הישראלי אחרי 7 באוקטובר ועמידתו האיתנה לצד ישראל במלחמה, כשפרם טיעונים פרוגרסיביים שהתעלמו מהקונטקסט של מעשי הזוועה של חמאס בתושבי העוטף. אבל תוכנית האירוח של מאהר ברשת HBO, "זמן אמיתי", משודרת כבר יותר מ־20 שנה והדעות שלו מובעות בה תדיר באמצעות מונולוג סוף תוכנית שהוא קורא לו "מאמר מערכת".

מי שמכיר אותו יכול היה לנחש שמאהר ידבר נגד האוטומטיות של תלמידי אוניברסיטאות העילית בעמידתם לצד חמאס. הוא יוצא נגד כל מה שלא מנומק דיו וחוסה תחת הגדרה אופנתית, ללא הצדקה ממשית.

את שביתת התסריטאים בהוליווד ניצל מאהר כדי לקרוא, לערוך, לקצץ ולסדר מחדש את מאמרי המערכת לנושאי־על כמו דת, כסף, כדור הארץ או הגירה. כל אחד מהנושאים מאגד בתוכו כמה קטעים לאורך השנים, באופן שמביט על אמריקה של היום ומצליח לזקק תובנות מבריקות שניכרות מהשינוי שעברה אבל גם מההתבוננות בה עכשיו.

מאהר הוא אדם חד וקומיקאי בחסד. יש לו אבחנות מדויקות והוא לא פוחד לומר דבר, בתוך קבוצת הייחוס שלו ומחוצה לה. הוא חובט בכולם: דמוקרטים, רפובליקנים, ליברלים, ידוענים. זה מעשה מעורר השראה כשחושבים על שיח הזהויות המפלג שבו אדם נמדד לא לפי מעשיו או דעותיו אלא לפי שייכותו התרבותית.

מעניין לדבר על הטקסטים בספר, שעוברים המרת פורמט מתוכנית טלוויזיה לטקסט, שכן בדרך כלל קורה ההפך. המעבר משמיעת הטקסטים באנגלית לקריאתם בעברית אולי יכול להיות קשה למי שמכיר את מאהר מיוטיוב. המונולוגים עדיין מצחיקים, אבל האם הפאנצ'ים מוגשים פה בצורה המיטבית? לא בטוח. זו לא בהכרח נקודה לרעתו של הספר, אלא נקודה לזכות יכולת ההגשה המצוינת שלו.

מעבר לזאת, לעיתים הספר "אמריקאי" מדי. יש יותר מדי ניים דרופינג של פוליטיקאים אמריקאים או אנקדוטות אזוטריות בחיי האומה שמעבר לים שלמרות הערות השוליים עדיין לא נהירים דיים לקורא הישראלי.

עם זאת, אמריקה היא עדיין מעצמה שמשיתה את ההתנהגות שלה על שאר העולם, והיא לא רק חלון לעצמה, אלא גם למה שקורה לנו. כמה קטעים בספר מוקדשים לישראל, ואחרים כמו נכתבו על המצב כאן. לדוגמה, פרק הפתיחה שעוסק בחברי קונגרס חסרי כישורים ששמים את יהבם לא על עשייה, אלא על בחירה מחדש באמצעות אמירות פופוליסטיות למצביעים פוטנציאליים. או שני פרקים עוקבים שחובטים ברפובליקנים ודמוקרטים כל אחד בתורו, ומציגים את הבעיות הגדולות של כל צד בצורה שמזכירה את הבעיות בשיח הפוליטי אצלנו. מאהר הוא מתנגד קולני לתרבות הביטול והווק ועורך להם ניתוחים תרבותיים מעניינים.

גם בלי הקשרים המובהקים למה שקורה אצלנו, הספר חשוב בעיקר כי הוא לא אוטומטי. לאורכו ובפרט בפרק האחרון, "מלחמת אזרחים", הוא מזכיר כמה חשוב לבחון את הדברים בעצמנו, לקרוא, ללמוד, ובעיקר להקשיב לצד השני גם אם דעותיו אינן כשלנו. יש גורמים שניזונים מהקיטוב, ואסור לתת להם לנצח. במלחמה הזאת כלי הנשק העיקרי הוא השכל הישר. נדמה שבארה"ב, על מדיניות הנשק המטורללת שלה, יהיה קשה לנצח איתו, אבל מאהר לפחות מנסה.