הספר שקראתי בפגייה, שהציל אותי בטלוויזיה ושהעניק לי נחמה

מישהו לרוץ איתו | דויד גרוסמן

אהבת נעוריי

הספר שהביא לי החבר הראשון שלי

// רחלי מלק–בודה

יש לי ספר שכבר עשרים שנה אני לא זורקת. לא כי הוא טוב במיוחד, אלא כי הוא מזכיר לי את עצמי בגיל 18, כשעדיין האמנתי בדברים. קיבלתי אותו ליום ההולדת מהחבר הראשון שלי. הוא היה ירושלמי חמוד מהסוג שלומד במעלה־גלבוע ואחר כך מתגייס לאגוז ואז טס להודו ואיכשהו החיים שלו מסתדרים. נפגשנו ביום ירושלים בריקודגלים, והייתה זו חברות בוסרית ומתוקה ומלאת הבטחות שאף פעם לא קוימו. הכול היה ראשוני וחמוד - הליכות על הטיילת, קפה שחור באגם מנחמיה, מכנסיים של ציפי סיקסטיז וההתרגשות מכל רגע קטן. עולם שלם שבנינו מכלום.

מישהו לרוץ איתו עוסק באהבת נעורים, אבל מה שהכי תפס אותי בספר זו לא העלילה אלא הכמיהה. הדרך שבה אסף רץ אחרי מישהי שהוא לא מכיר ודרך העולם שלה - הרמזים, האנשים, המקומות - הוא לומד מי היא, ובעצם גם מי הוא. "מה שאתה מחפש, מחפש גם הוא אותך", אמר פעם ג'לאל א־דין רומי, וגרוסמן ברוך אופייני מצליח להגיש את האקראיות בספר כמו שליחות מסתורית. כאילו לא במקרה אנחנו נמשכים למי שאנחנו נמשכים והריצה עצמה - לא פחות מהמפגש - היא בעצם הסיפור.

יותר מעשרים שנה חלפו, והספר ההוא עדיין מונח על המדף. קצת דהוי, קצת מתקלף, קצת כמוני. והוא מזכיר לי את ימי הבוסר, הפרח והאהבה, ואת המוכנות שיש בגילים האלה לרוץ בלי לדעת לאן ולהיכנס למרחבים חסרי ודאות בלי לדעת למה, לזרום בתוך נהר ההזדמנויות ואולי למצוא שם את האחד המיוחד הזה, שמחפש גם אותנו.

עוד יום אחד | מיץ' אלבום

סיפור כאב

הספר שמעניק לי מעט נחמה מאז שאמא שלי נפטרה

// חמי עמיחי

כשאתה מאבד הורה בגיל צעיר ואתה גם במקרה תולעת ספרים, אתה מקבל בתחילת תהליך ההתבגרות שלך המון ספרים שאמורים לעזור לך. חלקם ספרים שנועדו להסיח את דעתך מהכאב וחלקם נועדו כדי לתת לו מקום. הרבה ספרי עצות של קימה ממשברים לא עשו את העבודה במקרה שלי כמו ספר אחד, שהגיע לידי במקרה והתחיל את תהליך ההיכרות עם האובדן.

זה היה כנראה בשבוע הספר של כיתה י"א, קניתי כמה ספרים במבצע והמוכרת בדוכן התלהבה מהספר החדש של מיץ' אלבום, שיצא פחות או יותר באותו זמן בתרגום לעברית. קראו לו "עוד יום אחד", ובאחת משבתות הקיץ הארוכות חיפשתי חומר קריאה והנחתי עליו את היד, ועד שסיימתי לקרוא אותו, הרבה אחרי שיצאה שבת, לא הצלחתי להפסיק.

"עוד יום אחד" הוא ספר קצר יחסית שמספר את סיפורו של צ'רלי בנטו, שחקן עבר בבייסבול שמידרדר בחייו ומשפחתו מנדה אותו עד לרגע השפל שבו הוא אינו מוזמן לחתונת בתו. כתוצאה מכך הוא מחליט לחזור לעיירת הולדתו ולקחת את חייו בידיו. כשהוא נכנס לבית ילדותו הוא מגלה את אמו, שנפטרה כמה שנים לפני כן, כשהיא חיה לגמרי ומוכנה לבלות איתו יום שלם, שבו הוא ילמד להכיר אותה שוב ויגלה את האמת שמאחורי אירועים שונים בעברו. הספר מסופר כעדות שבנטו נותן לסופר מזדמן שמגיע במקרה לעיירה, ונע כל הזמן בין העבר להווה, בין המציאות לדמיון ובין החיים למוות.

זה אפילו לא הספר הכי מצליח של אלבום, אבל עבורי הוא היה הספר הנכון במקום הנכון. רק דמיינו לעצמכם את הדברים שהייתם רוצים להגיד לאדם שהלך מחייכם בטרם עת ושתוכלו לגלות אמיתות שהוסתרו מעיניכם כילדים. עד היום הוא נמצא בספרייה בבית שלי, אחרי אינספור קריאות.

קריאה של הספר הזה כשאני כבר אב לילדים מעניקה לי גם את הפרספקטיבה הכואבת של הצד השני – עד כמה הילדים שלנו יודעים על מה שאנחנו עושים עבורם, ועד כמה ידענו מה הורינו עשו עבורנו. האשמה הילדית מתחלפת באשמה הורית, שמלווה אותנו גם מעבר לחיים.

נעם מחפש זיכרונות

סיפור: מם פוקס, איורים: ג'ולי ויווס (תרגום: שרי דאש גרינספן)

ארבעה שמות וגעגוע

הספר שמחבר בין דורות, וביני לבין אורי

// מיכל אורבך

הילד נעם גדעון מלאכי פרקש גר ליד בית אבות. הוא מיודד עם כל הדיירים שם, אבל הכי חביבה עליו הגברת חנה אסתר כרמלי קופר, כי גם לה יש ארבעה שמות. הוא שמע שהגברת חנה איבדה את הזיכרון שלה, ומנסה לברר אצל חבריו הזקנים מה זה בכלל זיכרון, ולפי תשובותיהם הוא אוסף חפצים בסלסילה ומביא לגברת חנה, כדי לעזור לה למצוא את הזיכרון שלה.

זהו סיפור מלא חמלה וחן, קודם כול בגלל הקשר הטבעי והאכפתי בין ילד לשכניו הבאים בימים. האיורים הנפלאים מראים את דיירי בית האבות במבנה הגוף הלא־דוגמני שלהם ובבגדיהם המדובללים, אבל בהמון אהבה, ויש בהם תנועה מקסימה למרות היותם דוממים. כשהגברת חנה מקבלת את הסלסילה מנעם, הזיכרונות אכן חוזרים אליה והיא שבה להיות ילדה לרגעים, טובים וגם עצובים.

לבקשתו של אורי, כל עמודי הספר - שאזל ממדפי ההוצאה לצערי - נתלו כקישוט על הקיר בכניסה ללשכתו כשהיה השר לאזרחים ותיקים. קשר בין־דורי כזה היה חשוב לו לקדם במיזמים השונים שיצר. אני מנסה להמשיך באותה רוח בהובלת "שבת והדרת" מייסודו, שבת ההוקרה לאזרחים הוותיקים המצוינת מדי שנה סביב פרשת קדושים, שבה קוראים בתורה את "והדרת פני זקן". אני שואפת, בין השאר, שכמה שיותר אנשים מבוגרים יספרו את זיכרונותיהם בסרטונים, לשימורם גם לדורות הבאים, ושייווצרו קשרים בין־דוריים רבים מתוקים בדומה לזה של נעם גדעון מלאכי פרקש וחנה אסתר כרמלי קופר.

סיפורי ממלכת נרניה בכרך אחד | סטייפלס לואיס קלייב

הספר שלא היה נעים לי להחזיר לבעליו

הספר ששברתי עבורו את כל קופות החיסכון שלי

// אברהם אליצור

כשהייתי בכיתה ט' יצאתי מהפנימייה ונסעתי עם אחי בפעם הראשונה לשבוע הספר בירושלים. בארנק שלי היו כמה מאות שקלים – את חלקם חסכתי מדמי כיס שקיבלתי מעליית הנוער, והשאר הגיעו לאחר השתתפות ב"משמר", כלומר לימוד כל הלילה. בשכונת קריית משה שבה למדתי היה בית כנסת שבו חילקו 30 שקלים למשתתף בימי חמישי בלילה, סכום לא קטן בשביל נער שאין לו כמעט הוצאות חוץ מתחבורה ציבורית ופעם בכמה זמן קניית עוגת פרג במכונה האוטומטית הסמוכה לישיבה.

בדוכן של ידיעות ספרים קנינו ארבעה ב־120, ואז ראינו בדוכן הסמוך את כל שבעת ספרי נרניה בכרך אחד. על הכריכה האחורית התנוסס המחיר 188 שקלים, אבל לכבוד שבוע הספר המחיר היה 60 בלבד.

כל אחד משבעת ספרי נרניה הוא חלק מהילדות שלי, עם כל אחד נפגשתי באופן אחר: את "הנסיך כספיאן" שבו חוזרים הגיבורים לנרניה קיבלתי ליום הולדת שבע וקראתי כמה פעמים בלי להבין חצי מהעלילה, כי לא קראתי את הספר הקודם; את "האריה, המכשפה וארון הבגדים" שמתחיל את הסדרה אחי קיבל בסוף אותה שנה, ומרוב התרגשות לקחתי אותו הביתה בלי שהוא ראה, גרמתי לו להיסטריה ונענשתי באיסור לקרוא אותו שבוע שלם וכך נאלצתי להמשיך לחכות עד שגיליתי איך לוסי הגיעה לנרניה מלכתחילה; "הקרב האחרון" היה אצל סבא וסבתא שלנו וקראנו המון פעמים; את "הסוס ונערו" חיפשנו שנתיים עד שמצאנו אותו בספרייה ועד היום בתודעה שלי הוא הכי נדיר בסדרה; וגם "המסע בדורך השחר", "אחיינו של הקוסם" ו"כס הכסף". ועכשיו פתאום אפשר לקנות בבת אחת את כולם – האריה והמכשפה, האחיין והקוסם, הנסיך והכס, הקרב והמסע, הסוס ואפילו נערו – ועוד בשליש מהמחיר.

לא הבנתי אז שאין בעולם אדם אחד שרוכש את הספר במחיר הקטלוגי, המספר הזה רק נועד להרים את הרף כדי שנתלהב מהמבצע. פשוט התלהבתי. וכשחזרנו באוטובוס לישיבה, ידעתי שאומנם אין לי הרבה כסף אבל קניתי עכשיו שבעה ספרים שאני אוהב (אפילו את "הקרב האחרון" אני מחבב) ב־60 שקל. ואת תחושת ההתרגשות שליוותה אותי בנסיעה ההיא אני עדיין מרגיש בכל פעם ששבוע הספר מגיע.

והיום איננו כלה | צ'ינגיס אייטמטוב

הספר שלא היה לי נעים להחזיר לבעליו

// יהודית טל

נפגשנו אצל אילון בבית, זה היה יום לפני ט' באב, וכנראה דיברנו בין השאר על איך להעביר את הצום. ספרים, אמר מישהו, לקרוא ספרים זה מעביר את הזמן. ביקשתי המלצה על ספר, ואילון שלף מהספרייה את והיום איננו כלה, שעד לאותו רגע לא שמעתי עליו.

בערב התחלתי לקרוא, ובקריאה איטית מאוד נשאבתי אל מסעו של בוראני ידגיי, עובד מסילת הרכבת בעיירה נדחת שבערבות הסארוזק שבקזחסטן. העלילה כולה מתארת את היום שבו ידגיי מוביל את חברו לקבורה בבית העלמין העתיק "אנה בית". לאורך המסע הוא מהרהר במהלך חייו במדבר הסארוזק וימת אראל, ובאגדות עם עתיקות מהמסורת הקזחית. אחרי שקראתי פסקה, וחזרתי וקראתי אותה שוב לפני שעברתי לפסקה הבאה, שקראתי שוב לפני שעברתי לפסקה הבאה, הבנתי למה הספר גם ידוע כספר שאיננו כלה.

מסעו של ידגיי לבית הקברות מתפרשׂ על פני יממה אחת בלבד, אבל לי נדרש סיבוב שלם של כדור הארץ סביב השמש כדי להגיע לעמוד האחרון. ביום שאחרי ט' באב הלכתי לחנות הספרים ורכשתי עותק חדש של והיום איננו כלה, לא היה לי נעים להחזיר לאילון ספר משומש מאוד. הספר הזה שאצלך, אמר לי אילון, הוא ספר שאני קיבלתי בהשאלה מחבר, וגם הוא קיבל אחד חדש.

La Création du monde | Jean Effel

בראשית ברא

הספר שגילה לי שה' יתברך תמיד אוהב אותי

// תמר פרלשטיין קשדן

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה ביסודי קוראת את ספרי כה עשו חכמינו, וייאוש גדול מזדחל אליי. מה הסיכויים שאני אצליח לזכות לקרבת ה' ולניסים כמו חכמינו. לא מצאתי אפילו מידה דומה בהם ובי להזדהות איתה. הם גברים אני ילדה, הם חכמים בתורה, אני לא עושה שיעורי בית אף פעם, הם אוכלים פת במלח ואני חולה על סוכריות גומי. הם מסתפקים במועט ואני עכשיו במוד של חייבת ללמוד לנגן על אורגנית בלי שהיה לי חוש קצב מינימלי. בקיצור אפס סיכויים בשבילי לזכות ליחס מיוחד מהקב"ה, שלא לדבר על העונש שוודאי מגיע לי.

אבל היה ספר אחד בבית של סבא וסבתא שלי, מאמי שרה ופאפי בנימין אסולין. ספר איורים הומוריסטי בשחור־לבן על בריאת העולם, בצרפתית. ייתכן מאוד שעבור רובכם מדובר בספר כפירה אבל בשבילי זה היה ספר האמונה הגדול ביותר. שם, בין הדפים מצאתי סיפור אחר מלא רוך על הקב"ה. ראיתי איש מבוגר וחייכן ששמח בכל יצור שהוא ברא, שמתהלך בעולם החדש שנברא ומתקן דברים כדי לעזור לבעלי החיים, שמצמיח פרחים נדירים ברגישות ושבורא את האדם בעיניים בורקות מאהבה. מעולם לא חשבתי שכך נראה א־לוהים, אבל לתוך ליבי התמים והרוצה כל כך נכנסה ההבנה שהיושב במרומים כנראה אוהב את כל הברואים במידה שווה, שמח בטבע ומלמד את האדם איך לתקן את העולם שלו, והכול ברחמים. ואם הוא כל כך רגיש לצפרדע שהלכה לאיבוד איך הוא יפספס ילדה טובה כמוני.

ואם היו אומרים לך | גלית דיסטל אטבריאן

האותיות הקטנות

הספר שהיה איתנו בפגייה

// נדב מאור–דניאל

את גד"א הכרתי בתחילת העשור הקודם, היה לה טור קבוע במגזין דו־חודשי שבו הייתה מספרת סיפור קצר על החיים שלה ושלנו. את ספרה השני, "טווס בחדר המדרגות" גמעתי תוך יומיים. הוא ספר מצוין וקולח. רצה המזל והשלישי שלנו אושפז 13 יום בפגייה.

בין צפצופים של מכשירים שונים במיטות שליד היונתן המושלם שלי, לחיטוי ידיים בשני סוגים של חומרי חיטוי, מסכת מנתחים עוד לפני שהייתה קורונה והמון רופאות ורופאים ואחיות, הייתי צריך איזושהי בריחה לשבת בכורסת הורים וזכרתי לטובה את הטווס ההוא של גד"א אז קניתי בלי לקרוא את אחורי הספר, בדיוק כמו שאני מתחיל בינג' בנטפליקס, מעדיף לא לדעת יותר מדי, וככל שהתקדמתי עם הספר ועם אלוהי האסונות של ענבל, גיבורת הספר, שמבוסס על סיפור ההורות של גד"א, הבנתי שזה לא ספר שכדאי לקרוא בתקופת פגייה (מזל שהיונתן הוא ילד שלישי ולא ראשון אחרת היה חשש כבד לחרדה).

למה הספר נשאר איתי? כי הורות זה דבר מאתגר ואנחנו כל הזמן חיים בידיעה שיבשרו לנו משהו באשר לילדים שלנו. אומנם מדובר בסופרת שהוציאה עד עתה רק שני ספרים (אהבתי יותר את פועלה כסופרת מאשר כפרלמנטרית ושרה) יש לה יכולת גדולה לספר סיפורים ולהדביק את הקוראים לעלילה. שלא תדעו אלוהי אסונות לעולם.

ימים לבנים, מבחר (זוטא) | לאה גולדברג

הערת שוליים

הספר שהחביא בין הדפים הקדשה מאדם זר

// אביגיל זית

בשעת דמדומים ירושלמית בשבוע הספר נכנסתי למתחם התחנה לטעום מעט מפסטיבל המילה הכתובה. בדרך כלל אין לי צורך שספר יהיה שלי, בשביל זה יש ספריות ולעת מצוא גם גוגל או צ'ט ג'יפיטי. ובכל זאת כמעט בכל שבוע הספר יש איזו כריכה שתופסת לי את המבט, מנצלת את הלב הפתוח בזמן החגיגה והופכת להיות הרכש החדש בספרייה הצנועה שלי. באותה שנה היה זה מקבץ שירים של לאה גולדברג שקרא לי מהדוכן של עם עובד.

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, בספר היה פגם אבל הוא היה העותק האחרון בסדרת הכיס הזו, התלבטות. דפדפתי קצת בין המשפטים הקצרים של לאה כדי לראות אם בכל זאת להיענות לקריאה שלו, רפרפתי בין  שירים מוכרים יותר ופחות, ופתאום בין העמודים הלבנים היה נעוץ דף ממו קטן וירוק ועליו רשום בכתב יד מרושל, "גם היום, בשנת 2022, אנחנו ילדים של הורינו, אנחנו יהודים. יובל". זהו, ההקדשה עם המילים הפשוטות האלה הייתה שייכת לי, כמו שספרים שייכים וקשורים לגורלו של עם הספר, גם בעידן הווירטואלי שלנו. לא היה צורך להמשיך לדפדף או לבחון מועמדים אחרים בדוכן. יובל, לאה ואני נסענו הביתה.  

אנה קארנינה | ל. נ. טולסטוי

אנה אפנה

הספר שהציל אותי מהצ'ייסרית ב"המרדף"

// שיראל דילר

ההורים שלי מספרים שעוד לפני גיל ארבע, כשהיו מספרים לי סיפור לפני השינה, הייתי חוטפת מהם את הספר וממשיכה לקרוא לבד. אני לא בטוחה שזה נכון, אבל זה כן יכול להסביר איך בלעתי את כל הספרים בבית מוקדם מדי ויותר מדי פעמים. ולכן המעבר לספרים מאתגרים יותר הגיע די מהר. התחלתי עם שטרייט־וורצל, עברתי לשלו, עגנון, עוז, א"ב יהושע, ומשם הפלגתי לדוסטויבסקי עד שעגנתי באנה קארנינה של טולסטוי.

אוי, אנה קארנינה. גיבורה סוחפת יותר מכל כוכבת הוליוודית, שסיפורה המעצבן והנוגע ללב משכיח שעות וימים. ספר דרמטי, יפהפה, עבה והיחיד שגרם לי לרצות להרים ידיים. אבל הוא היה כל כך כבד, גם במשקל, שלא הייתה לי ברירה אלא להשאיר אותן למטה ולסיים לקרוא אותו עד תום. עם המילה האחרונה, הנחתי אותו במדף למנוחת עולמים בידיעה שיעברו עוד הרבה ספרים במדף לפני שאפתח אותו שוב, אם בכלל.

חודש לאחר מכן אני מול המצלמות בשעשועון ״המרדף״, מול הצ'ייסרית. מרגישה במבטם השופט של המנחה, המתמודדים ועוזרי ההפקה. השאלות סוגרות עליי, התאורה פתאום לא רק מאירה אלא גם ממש מחממת אותי, וכל פליטת פה תעלה לי בכבוד המועט של מתחרה בת 22.

ואז, פתאום מופיעה על המסך שאלה עם מילים מוכרות: למי משויך המשפט "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה"?. ד"ש מטולסטוי, ד"ש מאנה. הלב דוהר, אני משיבה נכון. המאבק השתלם. בשאלה הבאה הודחתי, אבל אל הבית בכל זאת שבתי בחיוך. ניגשתי אל הספר, הסרתי בעדינות את שכבת האבק ופתחתי שוב את הדף הראשון. ואז החזרתי למקום. עם כל הכבוד, המזל לא מכה פעמיים ואת אנה קארנינה קוראים רק פעם אחת.

רישומים של התגלות | אריאל הירשפלד

צירוף מקרים

הספר שאמא הביאה לי מהרחוב ופתח לי חלון לסגנון ספרותי שלא הכרתי

// תחיה קוטלרוב

בבוקר שבת אקראי אחד, אמא העירה אותי עם ספר שהיא מצאה ברחוב. בין קריאות ההשכמה ואמירת "תכף כולם חוזרים רעבים מהבית כנסת, תתלבשי" היא הציעה לי ספר. לא הבנתי למה היא הביאה לי את הספר הזה, ומקריאת הכריכה האחורית לא הבנתי למה שחוקר ספרות יעניין אותי, ומה בכלל יעניין אותי בספר הזה. גם לא הבנתי למה להביא לי סתם ספר מהרחוב.

אבל שבתות קיץ, כדרכן של שבתות קיץ, מאפשרות זמן לקריאה ארוכה, גם של ספרים שלא חשבתי שאקרא. פתחתי את הספר ונשאבתי. זה היה ספר של רשימות קצרות, אישיות כולן, שכללו חוויות אישיות ותפיסות עולם. לא קראתי עד אז ספרים כאלו, שיש בהם רשימות של אדם על עצמו ורשימות על תרבות. היה משהו מאוד שובה לב, מאוד מפתיע, בגילוי שגם ככה נראית ספרות.

הספר, שהתגלגל אליי כמעט במקרה, הונח ברחוב בדיוק לפני שאמא שלי יצאה לסיבוב, בשבת שאני בבית, והיה צוהר לסוג אחר של ספרות. אני חושבת שהוא נתן לי הרבה מקום לדרך שבה אני כותבת עכשיו. האפשרות לדבר על תרבות ולא רק לצרוך אותה, והמפגש עם כתיבה ממוארית והדרך הישירה לספר סיפור. שמחתי על הגילוי, בגיל עשרים, שיש עוד סוגים של ספרות שמעניינים אותי.