מאז פרוץ המלחמה ביקרתי פעמיים בקיבוץ ניר עוז. הסיורים בקיבוץ והמפגש עם אנשיו היו קשים ומשמעותיים. הם חשפו אותי מעט לזוועה שהתחוללה שם בשמחת תורה תשפ"ד, ולקושי שחווים מאז חברי הקיבוץ ובני משפחותיהם. סיפור שבעה באוקטובר של ניר עוז מתייחד גם בכמות העצומה של ההרוגים והחטופים, גם באחוז הגבוה (25%, רבע מהאנשים) של חברי הקיבוץ שנפגעו, וגם בעובדה המטלטלת שהחייל הראשון של צה"ל הגיע לקיבוץ אחרי שאחרון המחבלים עזב אותו. 

אבל הסיפור של קיבוץ ניר עוז לא התחיל בשבעה באוקטובר. ניר עוז הוקם כבר לפני שבעים שנה והספיק לגדל כבר מספר דורות. גם הסיורים בקיבוץ הפגוע וגם עשרות הכתבות שפורסמו על מה שקרה שם ביום הנורא, לא מספרים את סיפורו המלא של הקיבוץ הזה. 

מכאן חשיבותו של הספר החדש "אני מניר עוז" (הוצאת עם עובד), שכתבו האחיות סיון ושני קלינבייל בנות הקיבוץ. סיון קלינבייל היא עיתונאית ועורכת "דה מרקר" וד"ר שני קלינבייל היא חוקרת והיסטוריונית של האדריכלות. שתיהן עזבו את הקיבוץ בבגרותן. הוריהם עדיין חברים בו. בספר שכתבו הן מביאות מעל שלושים מונולוגים של בני הקיבוץ מדורות שונים. המונולוגים מתארים את החיים בקיבוץ בתקופות שונות מזווית אישית, כשרובו של כל מונולוג מתייחס לניר עוז שלפני שבעה באוקטובר. מהפסיפס שנוצר אפשר ללמוד המון על חייהם של חברי הקיבוץ שנחשב לאידיאולוגי ושמרן ולא מיהר להתחדש ולהתאים את עצמו לרוח הזמן. 

אז מה למדתי על ניר עוז מהספר? אציין מספר דברים שחזרו על עצמם ברבות מהעדויות. ראשית, כולם חזרו על האמירה "ניר עוז זה הבית". לא משנה לפני כמה שנים הם עזבו את הקיבוץ, לא משנה כמה ביקורת יש להם על מוסדותיו, כמעט כולם רואים במקום הזה את הבית שלהם, גם כשהם כבר לא חיים בו שנים רבות. הוכחה מעשית לאותנטיות של השייכות, הייתה בהתייצבות המרשימה והמרגשת של רבים מיוצאי הקיבוץ לעזרת קהילתם הפגועה, משבעה באוקטובר ובמשך תקופה ארוכה. גם כאלו שכבר אין להם בני משפחה בקיבוץ מיהרו להתייצב במלון באילת בו שוכנו מפוני ניר עוז כדי לחבק ולסייע בכל מה שניתן. 

לצד החיבור הנפשי העמוק לקיבוץ וההערכה לאנשיו, יש גם לא מעט ביקורת על קיבעון מחשבתי שמנע מרבים מהצעירים להישאר בקיבוץ. תפיסת השוויון המוחלט הביאה לקיצוץ כנפיים אצל כל אלו שביקשו מעט חירות וגמישות במסלול האישי שביקשו לבנות לעצמם, בין אם זה בתחום הלימודים או העבודה ובין אם זה ברמת המחויבות של בני ובנות זוגם לחוקי הקיבוץ.

רבים מספרים על רמה גבוהה של מוסר עבודה, ומצד שני על חינוך לבינוניות. הציפייה מהם הייתה "להיות בסדר" ולעשות מה שצריך, אבל לא הייתה דחיפה למצוינות ולהגשמה עצמית, לא בתחום הלימודי ולא בתחום המקצועי. אותי גם העציב להיחשף לאחוז הגירושין הגבוה בקיבוץ כפי שהוא עולה מהעדויות. הדוברים אגב, לא מנסים להסביר את התופעה. הם כן מתייחסים לקשרים בין אחים שנפגעו מכך שעד אמצע שנות התשעים עוד הייתה לינה משותפת בקיבוץ ולא בבית, עם המשפחה. 

כשקוראים את כל העדויות ברצף, יש חזרתיות מסוימת, ויכול להיות שהיה צריך להדק קצת יותר את המונולוגים ולוותר על חלקם. בסך הכול, מדובר במסמך מרתק. כשסיימתי את הספר הרגשתי שבהכרת הסיפור של ניר עוז שלפני שבעה באוקטובר יש מעין מילוי חוב מסוים כלפי הקיבוץ הזה. מן הראוי שכל מי שבא לבקר בניר עוז כעת, יכיר אותו לא רק ברגעי החורבן שלו אלא גם בימיו הטובים.