לצד מאות אלפי חיילים במילואים ובסדיר, החברה האזרחית בישראל התגייסה אף היא מאז שבעה באוקטובר במגוון דרכים ותחומים, ובהם הגשת סיוע רפואי, תזונתי, נפשי ומשפטי. חמ"לים, עמותות, חברות מסחריות וגופים פרטיים אספו מיליוני שקלים לרכישת ציוד, בישלו ארוחות, קלטו עקורים, עזרו לעסקים במצוקה או ארגנו פעילויות העשרה וחוגים לילדים.

גם אנשי ספרות התגייסו בדרכם לתרום את חלקם, דרך העיסוק במילים. אם בכתיבת הספדים, שסייעה לכבד את הנרצחים ולמלל את הצער, ואם בייזום ועריכת פרויקטים תיעודיים. מאז שבעה באוקטובר ראו אור מאות אסופות פרוזה, מסות, מאמרים וספרי עיון ושירה (וגם ספרי תצלומים, כמו זה של זיו קורן, או ספר איורים בשם "היום שבו הכול השתנה") – הקשורים במישרין ובעקיפין לטבח הנורא ולמלחמה שפרצה בעקבותיו. אם תשייטו השנה בערים המרכזיות בין הדוכנים הרבים של שבוע הספר, תפגשו מן הסתם את התופעה הזו ביתר שאת.

הדחף הטבעי הוא לתהות: אנחנו עדיין חווים את הזוועות, את הסיפורים, את התוהו והאפלה – מדוע גם לקרוא על כך? אין לשאלה הזו תשובה אחת, אם כי שפע המיזמים מנסים להציע זוויות אחרות, חלופיות. לא צלילת ראש נוספת לכאב ולאימה, אלא משהו מורכב יותר, לעיתים כמעט אופטימי.

חלק מהפרויקטים הללו מבוססים על יומנים, פוסטים או עדויות שנכתבו בזמן אמת. כלומר, הטקסטים מתעדים את מה שהכותבים עצמם חוו, או את חוויותיהם של אנשים קרובים בסביבתם. הדבר גם קיצר משמעותית את תהליך העבודה; אנשים לא נשלחו לכתוב או לטפס על הקירות, אלא בררו מתוך הקיים.

כתיבה בעקבות אירועים כאלה איננה קשורה רק למישור התיעודי, היא גם חלק מתהליך תרפויטי. זוהי כתיבה אישית שמה שמכונן אותה בראש ובראשונה הוא לא הצורך לצאת אל העולם אלא להיכנס אל תוכך, לעבור תהליך ולגרום לעצמך לראות דברים מעט אחרת, לחוש מעט אחרת.

ככלל זו איננה תופעה חדשה בתולדות המלחמות בישראל, אם כי ההיקף הנוכחי שלה חסר תקדים. זכור במיוחד הספר "שיח לוחמים", שיצא לאור אחרי מלחמת ששת הימים ההרואית והמרהיבה. היה זה אוסף שיחות עם חיילים ששיקף את תחושותיהם, ספקותיהם, לבטיהם וחוויותיהם באופן גלוי ואותנטי, שלא תמיד הלם את הנרטיב הלאומי. בדיעבד הספר שימש אבן דרך בשיח הציבורי בישראל, בכך שהוא פָּתח פֶּתח לביקורת פנימית ולחשיבה מורכבת על משמעות המלחמה, הזהות היהודית־ישראלית והקשר לאדמה.

תמר מור־סלע, עורכת הספר "עקורים": "יש ערך לכתיבת הדברים בזמן אמת, או ממרחק קצר, בוודאי בקטע התיעודי. הזיכרון משתנה עם הזמן, כותב ומוחק חלקים כדי לשרוד. לכן, יש ערך בכתיבה של דברים מסוימים מטווח אפס"

נעה זיני | תמר מור־סלע

אין עדיין גרסת חרבות ברזל ל"שיח לוחמים"; טרם פורסמו ניתוחי עומק רציניים שאינם נגועים שבטית ופוליטית, אבל כן יצאו לאור ספרים שמנסים בכל זאת להבין ולנתח את האירועים, את המחדלים ואת ההשלכות החברתיות והפוליטיות של אותו יום טראומטי.

ייתכן שהניתוחים הללו מהירים מדי, שהרי המלחמה עוד לא נגמרה, וכפי שהמציאות מלמדת, באזור שלנו קשה מאוד לחזות אם קוביות הדומינו ייפלו או יעמדו מחדש. ראו למשל התבוסה המוחצת למדי של חיזבאללה, הנפילה הפתאומית של המשטר הסורי, והמשא ומתן של ממשל טראמפ עם איראן. לכן דווקא אותן אנתולוגיות של עדויות, מעצם היותן נטולות ניתוחים והסברים, שחלקם עלולים להפוך במהירות למיושנים, משמרים את הרלוונטיות שלהן. הם לא בהכרח נולדו מתוך צורך ספרותי, אלא קודם כול מצורך של השורדים והלוחמים לספר את סיפורם על פרטיו המזעזעים, להשאיר עדות לפני שהכול ייכנס למכבסת המידע העולמית הפועלת ללא הרף ומטילה ספק תמידי בעובדות.

הזמן הפצוע

המלחמה הזו סיפקה סוגים שונים של קורבנות. לא רק חללי ופצועי הטבח והקרבות, אלא גם אלו ש"רק" נעקרו מבתיהם. תמר מור־סלע היא עורכת האסופה "עקורים" (ידיעות ספרים), המאגדת 35 שיחות עם אנשים שברגע אחד מצאו את עצמם בלי בית. "ידעתי שאף אחד לא באמת ישים עליהם ועל המשבר הקשה שלהם", היא אומרת. "הייתי שבורה בעצמי, כמו הרבה אנשים, והייתי חייבת לעשות משהו שחשבתי שיש לו ערך – להשמיע את הקולות שנדחקו. פחדתי נורא על הילד שלי, שהיה אז בן 22 וגויס בצו 8. לא הסכמתי להרגיש את הפחד הזה, והייתי חייבת להמיר אותו בעשייה".

מור־סלע החלה את הפרויקט כחלק מעבודתה העיתונאית באתר "זמן ישראל", יחד עם הצלמת דפנה טלמון. רק אחרי שמונה חודשים של עבודה מאומצת, הציעה העורכת שלה באתר לאסוף את הכתבות לספר.

מוריה דיין־קודיש, מעורכות הספר "אינני באף מקום אחר": "המעבר של החוויה דרך המנסרה האמנותית חולל משהו בעולם, גם עבור הכותבים וגם עבור הקוראים. הניסיון לקחת את הדבר הכי נורא ולהפוך אותו למשהו יפה, לאמנות – משך אנשים"

ניצן מגל | מוריה דיין־קודיש

"רוב המפונים הם אנשי ההתיישבות העובדת והערים הסמוכות לגבול", היא כותבת בהקדמתה. "חלקם שרדו את מאורעות שבעה באוקטובר בעוטף, איבדו הורים, אחים, אהובים, ילדים וחברים. מעגלי האובדן רבים וקשים. הקירות רעדו. בתים נחרבו, נשרפו, נופצו, נשדדו, נעזבו. הקפה של הבוקר נותר על השולחן, מצמיח שכבת עובש עבה. אנשים הפכו לפליטים בארצם, חסרי בית, עוברים ממקום למקום, חשופים לרוח, מקולפים מעור, כי היכן יניח אדם את עצמו אם לא בביתו?"

הסופר, המשורר והעורך רון דהן, יזם וערך יחד עם מעין אבידן את "שבת, שבעה באוקטובר" (כנרת זמורה דביר), ספר עיון מקיף בן 416 עמודים, המתאר את האירועים, ההשלכות וההקשרים הפוליטיים והחברתיים של המתקפה. הספר ראה אור במאי 2024, ודהן אומר במפורש שהמיידיות היחסית של הפרסום, בלי לחכות לפרספקטיבה של זמן, הייתה חלק עיקרי מהשיקולים.

"לא רצינו שהזיכרון והזמן ימסכו את האירועים", מסביר דהן. "רצינו לשמוע אותם כמה שיותר קרוב לאירוע, כשהכול עוד בוער וחד. זה ספר שיכול היה לצאת רק באופן מיידי. אני משער שהרבה עדויות נשמעות אחרת עכשיו, כשנה וחצי אחרי האירועים". לדבריו, הרעיון היה קודם כול לעזור מבחינה נפשית לשורדים, לאפשר להם לספר את סיפורם, לכתוב אותו בצורה יפה ולהוסיף כמה מילים.

מור־סלע מחזקת: "יש ערך לכתיבת הדברים בזמן אמת, או ממרחק קצר, בוודאי בקטע התיעודי. הזיכרון משתנה עם הזמן, כותב ומוחק חלקים כדי לשרוד. לכן יש ערך בכתיבה של דברים מסוימים מטווח אפס".

פרויקט דומה וגם שונה ראה אור בספטמבר 2024, "אינני באף מקום אחר" (הקיבוץ המאוחד), בעריכת מירי רוזובסקי ומוריה דיין־קודיש. הספר כתוב במגוון צורות – מסה, פרוזה, שירה – ומציע מבט מפנים, על מה שהיה ומה שהווה, ללא תיווך וללא פרשנות.

"הפרויקט נוצר כמה חודשים אחרי שבעה באוקטובר", מספרת דיין. "מטרתו הייתה למצוא את המילים שאיבדנו כולנו. השתתפו בו שנים־עשר אנשים מהמעגל הראשון של השכול והטראומה".

דיין מודה ששאלת המיידיות מול הפרספקטיבה עלתה לא פעם במהלך העבודה. "כמו שלפרספקטיבה יש יתרונות בניסוח נרטיב, יש לה גם חסרונות. הזמן הפצוע, הרוטט, הלא אסוף, השתקף בטקסטים. הם קרועים, מבולבלים, שותתים, ודווקא הצורה הזו מבטאת את הפצע באופן הכי הולם וחזק".

להעביר את החיבוק

בין מגוון הפרויקטים אפשר למצוא לא מעט כאלה ששמים את הלוחמים הדתיים במרכז. אין זו מקריות או צורך להיות מגזרי בכל מחיר. על פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, הגברים הדתיים, המהווים כ־14.7% מאוכלוסיית הגברים היהודים בגילי 21–44, היוו 21.9% ממשרתי המילואים בחודש ממוצע בשנת 2023, ו־27.4% בשנת 2024. נתונים אלה מצביעים על ייצוג־יתר של הציבור הדתי בשירות המילואים, במיוחד בתפקידים קרביים. הדבר מסביר את המעורבות הרבה בפרויקטים של תיעוד והנצחה, כמו למשל "אור אינסוף: 49 סיפורי גבורה ממלחמת חרבות ברזל"; "הותר לפרסום – יומן מלחמה חרבות ברזל" מאת עמנואל בן־סבו; ו"אנחנו בדרך" מאת נחום אבניאל, המתאר את גבורתם של אזרחים, רבים מהם מהציבור הדתי, שפעלו להצלת אחרים במהלך המתקפה.

אוריה מבורך, מעורכי הספר "יום אחד באוקטובר": "לכולם נגמר החמצן. רצינו להעניק לחברה הישראלית את החיבוק של הגיבורים כמה שיותר מהר, כמו טיפול נמרץ. ובאמת המון קוראים וקוראות משתמשים במילה 'ריפוי' אחרי שקראו אותו"

באדיבות המרואיינת | אוריה מבורך

"יום אחד באוקטובר", בעריכת אוריה מבורך ויאיר אגמון (בהוצאת קורן־מגיד), הוא פרויקט מונולוגים ספרותי שמעניק לקוראיו היכרות עם ארבעים גיבורים שהיו באמת. הסיפורים כולם מתרחשים באותן 24 שעות. מה שהוליד את הפרויקט, אומרת מבורך, הוא קודם כול צורך שלה ושל אגמון. "לא היינו אמורים לכתוב את הספר הזה, ובהתחלה כל אחד מאיתנו סירב. אבל אחרי שהתנסינו בעריכת ריאיון עם אחד הגיבורים, הרגשנו שאנחנו סוף־סוף מצליחים לנשום אחרי שבועות של כאב. הבנו שזה הייעוד שלנו, לפגוש את האור שקורן מסיפורי הגיבורים ולהעביר אותו הלאה".

"הסיפורים שהגיעו אלינו לא הפסיקו להדהים אותנו", כותבים השניים בהקדמתם. "איך ייתכן שביום אחד כל כך הרבה אנשים קפצו על רימונים. איך ייתכן שביום אחד כל כך הרבה אנשי רפואה ירדו לשטח וניסו להציל פצועים. איך ייתכן שכל כך הרבה לוחמות נחושות חיסלו מחבלים. איך ייתכן שכל כך הרבה אזרחים פשוטים, שלא קשורים לכלום, נסעו בלי פחד אל שדות הקטל כדי להילחם באנשים הרעים. אבינו שבשמיים, איך ייתכן שזכינו לחיות כאן, על האדמה הזו, לצד אנשים כאלה קדושים".

למרות הזמן שחלף בינתיים, מבורך חשה שאותו אור ממשיך לדלוק: "הגיבורים והגיבורות הללו הם שיקוף בוהק של החברה הישראלית המדהימה שלנו. בוא נגיד שאני ממש התחזקתי באהבת חינם בעקבות הספר".

הצורך החזק הזה עונה גם על שאלת המיידיות מול הפרספקטיבה. "אחרי שבעה באוקטובר לכולם נגמר החמצן. אנשים שקעו בתהומות ובעצב. רצינו להעניק לחברה הישראלית את החיבוק של הגיבורים כמה שיותר מהר, כמו טיפול נמרץ. ובאמת, המון קוראים וקוראות משתמשים במילה 'ריפוי' אחרי שקראו אותו. יתרה מכך, קוראים רבים אמרו שרק בזכות הספר הם הצליחו להתקרב לשבעה באוקטובר ולעבד את מה שקרה".

שפה שבורה

אימת שבעה באוקטובר יצרה אצל רבים חוסר אמון ביכולת של המילים לתאר את שקרה. התחושה הזו עצמה קיבלה ביטוי בטקסטים רבים. "מבחינתי הפרויקט היה חלק מצורך תרבותי שחשתי את קיומו בכל השכבות בחברה, לא רק בקרב הקורבנות, ללמוד לדבר מחדש, בשפה קצת אחרת. זו גם לדעתי הסיבה העיקרית להצפה של פרויקטים", אומרת דיין. "המילים לא תמיד באו, לפעמים גררנו אותן בכוח. עכשיו יש לנו מילים, וגם תילי תילים של פרשנויות. אז, כשכתבנו, לא היו. מעשה הכתיבה היה מעשה של בריאה".

דיין מצטטת שיר של אילנית סוויסה מתוך האסופה שבעריכתה, שבו נכתב בין השאר: "הַמִּלִּים מִתְרַשְּׁלוֹת / קָמוֹת בַּבֹּקֶר עֲצֵלוֹת / אוּלַי בִּכְלָל לֹא הוֹלְכוֹת לִישֹׁן / נוֹשְׂאוֹת בֵּין הָאוֹתִיּוֹת / תְּשִׁישׁוּת כְרוֹנִית / נִתְבָּעוֹת לְתָאֵר אֶת ________".

שיר כזה עשוי להשיב לשאלה מה ספר עשוי להציע שאיננו קיים בסוגי מדיה אחרים, ושלא ניתן לראות או להבין מכתבות המגזין האינסופיות בטלוויזיה ובעיתונים. במילים אחרות: מדוע אחרי שראינו שוב ושוב את רגעי החטיפה של נועה ארגמני, גם דרור משעני צריך לתאר אותם בספרו "התמונה הקטנה: יומן לא הירואי"?

ספר אינו קובץ עדויות דוקומנטריות, זה מסמך ספרותי. "המעבר של החוויה דרך המנסרה האמנותית חולל משהו בעולם, גם עבור הכותבים וגם עבור הקוראים", אומרת דיין. "הניסיון לקחת את הדבר הכי נורא ולהפוך אותו למשהו יפה, לאמנות, למשהו שנשאר, שמחבר – משך אנשים. אנשים חיפשו להתקרב לתהליך הזה, הם רצו למצוא מילים בתוך השבר".

הערך המוסף של הספרות על פני כל מדיום אחר, בא לידי ביטוי בשפה. "מאוד הקפדנו לשמור על השפה של הגיבורים", אומרת מבורך. "בתהליך העבודה יאיר לימד אותי את הכוח של השפה הדיבורית. השפה שבה אנחנו מדברים לא דומה בכלל לסגנון הרהוט שאנחנו פוגשים בריאיונות בעיתונות או בטלוויזיה. שפת הגיבורים בספר היא טבעית. זו שפה 'שבורה', מחפשת, מגששת, שדרכה אפשר לפגוש את הנשמה של הבן־אדם שמולך. אחד הדברים שהבנו מתחילת העבודה הוא שלגיבורים האלה מגיע שיאהבו אותם, ולקוראים מגיע לאהוב. רגש האהבה הוא רגש מרפא".

מבצע תודעה

אנחנו חיים בעולם שלא מפסיק לתעד את עצמו לדעת. כל שבריר שנייה מתועד במיליוני פיקסלים, מכל זווית אפשרית. לעולם הזה יש לא מעט חסרונות, ואחד מהם הוא העובדה שמה שלא מתועד בזמן אמת, סביר כי יחמוק מהזיכרון או יוכחש, כי מה שלא מתועד לכאורה לא מתרחש. לפעמים, גם מה שתועד עלול להיחשב כפייק.

הקלישאה אומרת שיש לנו זיכרון קצר; זה לא מדויק. יש לנו זיכרון רגיל, פשוט המציאות ממטירה עלינו ללא הרף אינספור זיכרונות חדשים, מספרת לנו את ההווה מכל זווית אפשרית, אבל לא מפסיקה לספר גם את העבר הקרוב והרחוק. למעשה, היא גם לא מפסיקה לנסות לסכסך את מה שאנו תופסים כזיכרונות. לכן כל תיעוד הוא חלק מ"מבצע תודעה" אין סופי. ובמציאות כזו לא רק לאיכות יש תפקיד, גם לכמות.

לבסוף עולה השאלה הבלתי נמנעת האם הקהל הישראלי קונה וקורא את הספרים הללו. יש כאן צורך אמיתי ליצור וניסיון למצוא פורקן, להזדכך, להבין, להתמודד. אבל האם ישראלים רבים שמאז שבעה באוקטובר מנסים בכל כוחם, ולא בהצלחה יתרה, להתנתק מהחדשות, מהאולפנים ומהפאנלים – שחלקם מראים שוב ושוב תמונות זוועה וסרטוני חטופים בלופ שאיננו מרפה, גם קונים ספרים כאלה כדי לקרוא לפני השינה? לדברי גורמת בכירה בענף, "אנשים לא ממש קונים את הספרים האלה, אבל אנשים לא ממש קונים היום ספרים בכלל. כך שלדעתי הכוח שלהם יהיה לטווח הרחוק, אחרי שהמלחמה תיגמר".