הנהירה הזו הפתיעה את בכירי עולם הספר, שהביטו בה בהשתאות. היא הייתה בעיניהם כמעט על־טבעית, נגד כיוון ההיסטוריה. אחרי שהפרינט הוספד ומותו סוכם, בעיצומו של דור המסכים והקינות המוּכרות על בני הנוער שלא דפדפו בספר מעולם, נערות ונשים גדשו לפתע את פסטיבל הספר המסורתי, לפני שלוש שנים. הן לא באו לבקר בדוכני עם עובד, כתר או כנרת, אלא פנו ישירות אל דוכניהן הנחבאים של הוצאות קטנות, שעל רבות מהן מן הסתם לא שמעתם מעולם: יהלומים, טורקיז, אהבות ועוד ועוד. חלקן הגיעו עם עגלות קניות, לא פחות, כדי לסחוב באמצעותן את השלל.

"שבוע הספר 2022 היה קריאת התעוררות למקבלי ההחלטות בשוק הזה", מתארת שני ויסלברג, מנהלת קבוצת הפייסבוק "כל הרומנטיקה הזאת". ״הם לא תמיד נמצאים ברשתות, לא מרגישים את הקהל, ואולי לא היו מודעים להיקף התופעה. והנה הם עומדים בשבוע הספר, הדוכנים שלהם ריקים, ובדוכן הקטן של ההוצאה הרומנטית צריך להזמין משטרה כדי לפנות את העומס. זה הרעיד את עולמם. זו לא הספרות היפה שהם רגילים להוציא, ויש גם הרבה יחס מקטין סביב העובדה שזה תחום נשי, אבל הם הבינו שהם לא יכולים להתעלם מהמציאות החדשה״.

כשמדברים על ספרות רומנטית כתופעה, חשוב להבהיר שהדור שלנו לא המציא את הגלגל. רבות מהסבתות שלנו החביאו רומנים רומנטיים במגירה. בעצם, כמעט כל סוג של עלילה מבוסס באופן כלשהו על מערכת יחסים; לא במקרה הפך המונח "רומן" לשם נרדף ליצירת סיפורת. אבל בשנים האחרונות תת־הסוגה הזו עברה פריצה משמעותית. מתחום מושתק, מוחבא ונלעג – להעדפה ספרותית לגיטימית ולתנועה שמגלגלת סכומי עתק, ולצידה הרבה שיח וקהילתיות. במסגרת התחייה הזו קמו בישראל בעשור־ומשהו האחרון לא פחות מ־17 הוצאות, שמתמחות כולן בשדה הספרות הרומנטית.

קווים לדמותו של הספר הרומנטי הסטנדרטי: הוא עוסק במערכת יחסים זוגית, שנמצאת במרכזו ותופסת כמעט את כולו, עם מעט עלילות משנה, אם בכלל. במקרים רבים הוא מכיל גם תוכן ארוטי במינונים משתנים. הוא קל לקריאה, כתוב במשלב דיבור, לרוב בגוף ראשון נקבה ובזמן הווה. הוא נכתב על ידי אישה, נערך על ידי אישה, יצא לאור על ידי אישה, וייקרא כמעט אך ורק על ידי נשים. לא תמצאו בו רבדים פואטיים, דחיסוּת או אמצעים אמנותיים מורכבים; כן תמצאו בו דמויות שניתן להתאהב בהן בקלות, וסוף טוב מובטח.

ועוד משהו, לפני שנמשיך: רבות נכתב על הסוגה מהזווית המוסרית או הדתית, והובעה למשל ביקורת על השימוש הנדיב בארוטיקה וכדומה. ניתן לטעון שהביקורת מוצדקת, לפחות בחלקה, ואולם בכתבה זו אבקש לבחון צדדים אחרים של התופעה – השלכותיה הכלכליות על תעשיית הספרים בישראל, טביעת האצבע התרבותית שהיא יוצרת ועוד.

כאן כדי להישאר

״הישראלי הממוצע קורא ארבעה ספרים בשנה״, אומר גיא בן־נון, מנכ״ל אתר עברית. ״שליש מהישראלים לא קוראים כלל. לעומתם, לקוחה ממוצעת של ספרות רומנטית קונה באתר ספר בשבוע. הז'אנר הזה תופס 40-35 אחוז מהפעילות של האתר". הנתונים של בן־נון הם שיקוף לא רע למצב הקריאה הישראלי;  ב"עברית" רשומים כמיליון משתמשים – נתח נרחב מאוכלוסיית קוראי השפה.

בן־נון מתאר את השינוי שהתרחש לאורך השנים ביחס לתת־הסוגה הזו. ״ב־2016, כשהבנו שזו תופעה, הוספנו לאתר מין פיצ׳ר נחמד שמאפשר לנעול את הספר הדיגיטלי עם סיסמה, למשל אם לא רוצים שהבת או האחות הצעירה יקראו את הספר. החשיבה סביב הנושא הייתה דיסקרטית. היום הכול פתוח, אין בושה, יש הרבה שיח״.

לעומת השינוי התודעתי בקרב הקוראות והזינוק במכירות, בחלונות הגבוהים התהליך איטי יותר. ״אצל הקברניטים של הענף יש הרבה זלזול בז'אנר. הם מבינים שאין ברירה ומתייחסים לזה, אבל לא ברצון. הזלזול חייב להשתנות. הספרות הרומנטית היא שדרה מרכזית. היא הצילה את ענף הספרות בעולם וגם בארץ. זה לא רק היקף המכירות אלא גם נשים רבות שעולם הספר היה זר להן, והן נכנסות אליו דרך הספרות הרומנטית״.

באתר עברית תוכלו למצוא תווית של ״מכר אלפי עותקים״ על ספרים מצליחים במיוחד; ספרים רבים מהז׳אנר הרומנטי מגיעים אליה בקלות ובמהירות. ״היום הספרים המוצלחים מגיעים לכמה אלפים טובים, 8-5 ומעלה. בעבר זה היה יכול להגיע גם ל־15־20 אלף, היום יש יותר היצע אז התחרות יותר קשה; בישראל יוצאים כ־600־700 כותרים רומנטיים בשנה, מקוריים ומתורגמים״. למשל, סדרת ״היהלום הכחול״ מאת שרון חיון־גינת, שיצאה לאור השנה בהוצאת "ספרות שנוגעת", מכרה יותר מעשרת אלפים עותקים (!) מכל אחד משלושת ספריה רק דרך אתר עברית; עותקים רבים נוספים נרכשו כמובן ברשתות הספרים ובאתר ההוצאה.

אף שבתחילת הדרך נהגו בהוצאות הגדולות לפטור את עליית הז׳אנר כתופעה חולפת, ההצלחה הכלכלית העקבית ושוק הקוראות הנאמן גרמו גם להן להיכנס למשחק. כיום רובן מחזיקות הוצאות־בנות שמתמחות בספרות רומנטית. כך למשל, כנרת יצרה שיתוף פעולה עם ההוצאות "אהבות" ו"הספרנית", מודן מחזיקה את ההוצאות "מלודי" ו"אופוריה", והוצאות מטר ואגם הקימו לאחרונה יחד את "לב אדום". למרות הבעלות המשותפת, לא תראו על ספרי ההוצאות הרומנטיות את עקבות ההוצאה־האם, לא בלוגו ולא בשפה העיצובית. גם באתר עברית קיימת לשונית נפרדת בשם "רומנטיקה בעברית", שמרכזת תחתיה את התחום.

למה בעצם בחרתם לפתוח תת־אתר לספרות רומנטית? מה עומד מאחורי הרצון ליצור הפרדה מהספרים האחרים?

״רצינו לעשות שני דברים", משיב בן־נון. "קודם כול, לתת לזה במה וכבוד. לא רק כי שם נמצא הכסף הגדול, אלא כי זה לא התפקיד שלי להכתיב לקהל מה לרצות. אם הקהל מצביע ברגליים שהוא רוצה ספרות רומנטית, אני רוצה לתת לזה פלטפורמה משמעותית. האזור הזה באתר מושקע, מנוהל על ידי נשים מהתחום, ומאופיין עד הפרטים הקטנים. מהצד השני, רציתי לתת לאנשים שהסוגה פחות מדברת אליהם לראות עוד דברים, כי כשהכול היה באתר יחד, הספרים הרומנטיים סתמו את רשימות החדשים ורבי המכר״.

להערכתך, איך הספרות הרומנטית תשפיע על עולם ההוצאה לאור לאורך זמן?

״כבר רואים את ההשפעה שלה. חלק גדול מהמו״לים הבינו את זה, והם כבר בתוך זה. אני חושב שהתופעה הזו כאן כדי להישאר. אבל מעבר לנושא הספרות הרומנטית, אני חושב שעולם הספר עומד לעבור טלטלות. אנחנו חיים בעידן של אינסטנט מטורף, הכול כל־כך מהיר ושטוח. ההשהיה שהספרות דורשת מאיתנו היא כמעט המיומנות היחידה שאנחנו לא יכולים להאיץ בה. אני חושב שאנחנו דווקא נרוויח מזה״. 

להיאבק או לחבק

כשאני נכנסת לחנות סטימצקי בכפר־עציון, הספרות הרומנטית מכסה לבדה שלושה מדפים מעמודת הסיפורת – המדפים התחתונים, כצפוי; במדף מעליהם ניצבים ספרי עמוס עוז, ובעמודת היהדות הסמוכה עומדים ספרי הרב קוק. הנראות החיצונית של הספרים הרומנטיים גנרית וקולנית, מבדלת אותם משאר הספרים שבחנות. לעיתים קווי עלילה מרכזיים מצוינים במפורש על העטיפה: "מאויב לאוהב", "אהבה בעיירה קטנה", "מאפיה" וכיוצא באלה.

״בהחלט קונים״, מחייכת לינוי, מנהלת החנות החביבה, בתשובה לשאלתי, ״אבל פחות מבסניפים אחרים. ברוב המקומות זה ממש עף״.

״התצוגות שונות מסניף לסניף״, משתפת שירלי וייסמן, מנהלת השיווק של רשת סטימצקי. ״בסניף דיזינגוף לא מוצגת ספרות רומנטית, יותר סטפן צווייג. בסניף גן־שמואל יש לזה שני שולחנות״.

גם משולחן התצוגה המרכזי, המכונה בשפה המסחרית "שולחן הכוח", ניבטים אליי ספרים רומנטיים רבים, בהם יצירותיהן של סופרות מוכרות כמו סופי קינסלה, קריסטן הרמל, אמילי הנרי וקתרין סנטר – גם אם אלה אינן משווקות תחת הכותרת הספציפית של "ספרות רומנטית", אלא בהוצאות ניטרליות יותר.

״ספרות רומנטית תמיד הייתה ותמיד תהיה״, אומרת וייסמן, ״אבל בחמש השנים האחרונות זה התפוצץ. נוצר קהל מאוד גדול של קוראות רומנטיקה, צעירות וגם מבוגרות שהרחיבו את העניין שלהן. כשזה הגיע גם לרשתות כמו סטימצקי וצומת ספרים, כבר היה ברור שזה הגיע לקהל הרחב.

"בהתחלה לא ידענו איך לאכול את זה״, היא מודה. ״סטימצקי חוגגת השנה 100 שנה להיווסדה, זה מקום עם פאסון, וקוראי ספרים הם מטבעם מאוד אליטיסטים. ופתאום נכנסת אוכלוסייה שונה. היה צריך להחליט אם מחבקים את זה או נאבקים בזה".

ההחלטה לחבק הוּכחה כיעילה. ״זה הכניס אלינו הרבה קוראות חדשות. התחום מאוד קהילתי, וההליכה יחד לחנות ספרים הפכה לבילוי חברתי. מבחינתנו זה לא רק הפוטנציאל המכירתי; יש כאן תופעה ספרותית, ואנחנו רוצים להיות חלק ממנה״.

גם בהוצאת הבית של סטימצקי, תכלת, שוקדים בימים אלה על השקת הוצאה־בת רומנטית משלהם. ״הענף השתנה, עכשיו גם המו״לים המסורתיים מצטרפים לזה. בהתחלה הרבה צקצקו ואמרו שזו תהיה תופעה חולפת, אבל עברו שנים וזה עדיין איתנו. יהיה מעניין לראות איך זה יתפתח״.

לאחרונה, מתארת וייסמן, הז׳אנר עובר מפנה ציוני. ״מאז שבעה באוקטובר נהיה צימאון גדול לספרות רומנטית ישראלית. זה משהו שעוד לא מספיק ראינו בסיפורת הרגילה, אבל כן בז'אנר הרומנטי, שהוא מהיר יותר. פתאום קמו סופרות ישראליות חדשות: דיאן אל, עדן בל, אבישג צ׳רחי ועוד. הן מוציאות ספרים בקצב, וזה מניע את התעשייה. הן עושות אירועים, השקות, חתימות, הן בקשר עם קוראות – וזה עובד. כל אירועי החתימה מלאים, תמיד יש תורים. גם לפני כן היו סופרות מקומיות, אבל מאז המלחמה יש לזה הרבה יותר ביקוש״.

עד כמה הסוגה הזו היא נתח משמעותי מהמכירות של הרשת?

״אני לא יכולה לחשוף נתוני מכירות, אבל כן אספר שמבחינתנו בצוות השיווק, העיסוק בספרות רומנטית הוא יומיומי. כל יום עולה פרסום של הז׳אנר, רוב העמודים שלנו ברשתות הם סביב זה, יש הרבה השקות דיגיטליות. גם ספרות ילדים ונוער היא משמעותית מאוד״.

איך את מדמיינת את הענף בעתיד?

״אני מאמינה שזה ימשיך ויתעצם. לא מזמן חזרתי מטיול באוסטריה וגרמניה, נכנסתי להרבה חנויות ספרים, ושם ב'שולחנות הכוח' יש רק ספרות רומנטית. זו תופעה גלובלית, שהגיעה אלינו באיחור. בחו״ל, תחום המו״לות הוא יותר רווחי ועמיד. כאן, בגלל מיעוט קוראי העברית, צריך להילחם על כל צעד ומאוד קשה לפתח דברים".

אחד המאפיינים הבולטים של הז׳אנר הוא הקהילתיות שבו. כאשר סופרת אהובה מוציאה לאור ספר חדש, השמועה עוברת במהירות. הקריאה היא פעמים רבות חברתית, וחברויות רבות נוצרות על בסיס הנטייה המשותפת. הנושא יוצר סביבו שלל קהילות וירטואליות. אחת הוותיקות והגדולות שבהן היא קבוצת הפייסבוק "כל הרומנטיקה הזאת", שמנהלות דנה לדרמן־אזולאי ושני ויסלברג. תוכלו למצוא בה פרסומים על השקות דיגיטליות, קודי קופון לאתרים שונים, חשיפת כריכות של כותרים חדשים, וכותבות מקומיות שמחפשות קוראות בטא, שמתנדבות לקרוא את כתב היד ולתת לכותבת משוב אובייקטיבי. לצידם מככבות גם בדיחות פנימיות, סקירות, תלונות (בדרך כלל על סדרה שתרגומה הופסק באמצע), בקשות להמלצות – בדרך כלל ספציפיות להפליא, ועוד ועוד. הסופרות המקומיות פעילות גם הן בקבוצה, מגיבות לשאלות ובקשות.

"הראשונים להוציא ספרים רומנטיים מהז'אנר, לפני קצת יותר מעשור, היו דווקא ההוצאות הגדולות", מציינת ויסלברג. "ידיעות ספרים עם 'חמישים גוונים של אפור', מטר עם סדרת 'קרוספייר', כנרת עם הספרים של מאיה בנקס. זה הצליח מאוד, הספרים נמכרו, אבל אז הם נבהלו ולקחו צעד אחורה, בעיקר כי הם לא אהבו את האופן שבו זה מיתג את ההוצאה. ואז הגיעה דרישה מהקהל. לדנה הייתה קבוצת פייסבוק קטנה וסודית של קוראות שרצו מזה עוד, אבל ההוצאות לא היו בכיוון. דנה החליטה שהיא הופכת את הקבוצה מסודית לציבורית כדי להראות את הביקוש ולהפסיק להתבייש במה שאנחנו קוראות. בהמשך אני נכנסתי לניהול". היום הקבוצה מונה יותר מ־96 אלף חברים.

התהודה הווירטואלית אכן גרמה לספרים רומנטיים נוספים לראות אור בעברית, אבל לא בדרך שאליה כיוונו מייסדות הקבוצות. במקום שההוצאות הגדולות ייענו לביקוש, החלו לקום הוצאות קטנות וייעודיות. ״הן צמחו מאפס, משיחות בקבוצה שלנו. הקוראות החליטו שהן לא מחכות להוצאות הגדולות, ועושות את זה לבד. הן למדו את התחום – איך עובדים מול סוכנים של סופרות, מול הקמעונאים״. כאמור, היום יש בארצנו הקטנטונת לא פחות מ־17 הוצאות כאלה.

שינוי נוסף שהתרחש עם השנים הוא התזוזה בגיל הקוראות. ״הקהל בקבוצה היה אז באזור ה־30־40, אני הייתי בת 20 והייתי הצעירה ביותר", מספרת ויסלברג. "בשלוש־ארבע שנים האחרונות זורם קהל חדש – נערות, מגיל חטיבה ומעלה״. רבות מהן הגיעו בעקבות תופעת הבוקטוק – סרטוני טיקטוק שמסקרים ספרים, לרוב מהז׳אנר הרומנטי. אחרות הופיעו בעקבות גלישה בוואטפד – אפליקציה חינמית שמאפשרת לסופרים להעלות פרקים בהמשכים, שהתפוצצה בעולם והגיעה בהמשך לישראל. רבות מהסופרות המתחילות צוברות שם קהל קוראות.

הופכות למשפחה

הקשר ההדוק של הז'אנר לרשתות החברתיות גורם לכך שההעדפות בתוכו מושפעות מטרנדים, שמטבעם משתנים עם השנים. בתחילת הדרך כיכבו ספרים בעלי רומנטיקה אפלה, סיפורי מאפיה וגברים רעילים. אחריהם הגיעה פריחה של קומדיות רומנטיות. היום תת־התחום שנמצא בעלייה הוא הפנטזיה הרומנטית, או בקיצור – רומנטזי.

״מי שמצליח זה מי שיודע לתפוס את הטרנדים ולנבא את הטרנד הבא", אומרת ויסלברג. "הוצאת 'יהלומים' החתימה את כל סופרות הוואטפד, ו'טורקיז' תפסו את ספרי התיכון. עכשיו הרבה הוצאות מנסות לעלות על הגל של הרומנטזי. טרנדים מהעולם מגיעים לפה באיחור. אפשר להסתכל על טרנדים בחו״ל, הם כנראה ינחתו כאן תוך שנה או שלוש״.

בדרכם של הטרנדים לארץ הקודש עומדת המלחמה. ״מאז שבעה באוקטובר יש בעיה קשה של סופרות מחו״ל שחתומות בהוצאות כאן, וכבר יצאו ספרים שלהן בעברית, אבל הן לא מסכימות יותר לעבוד עם ישראל. המצב גרוע מאוד; חוזים נתקעו באמצע, ספרי המשך לא יוצאים. הרבה הוצאות סיימו תרגום של ספר, יש קהל קוראות שממתינות, הוא כבר על השולחן – אבל הוא לא יוצא. לפעמים בגלל הסופרת, לפעמים בגלל הסוכנת שלא מוכנה לשחרר. מדובר ברשימות ארוכות של סופרות. ההוצאות מנסות להילחם בזה, אבל זה דוד מול גוליית״.

חלק מהבעיה נעוץ בחוסר היכולת לחשוף את המצב. ״ההוצאות אפילו לא יכולות לדבר על זה, כי אז הקהל יחרים גם את הספרים של הסופרות האלה שכבר כן יצאו, וההוצאות יצטרכו לספוג את הנזק. הבעיה הזו צפויה להשפיע באופן משמעותי על הסצנה של הספרות הרומנטית המתורגמת״.

המלחמה תרמה להתפשטות נוספת של הסוגה, ובתוכה בחירה בספרים מסוימים, מאיימים פחות. ״קוראות באות היום בשביל האהבה, בשביל האסקפיזם", מדווחת ויסלברג. "הן רוצות להיות בעולם אחר, נעים יותר. מאז שבעה באוקטובר כל ספרי האופל, החטיפה, הפשע, נמכרים פחות. נשים חזרו לקרוא את הספרים הצפויים. המציאות נהייתה כל כך קשה להכלה, שנשים רוצות לברוח כמה שיותר רחוק. כשאני פותחת את הספר אני בעולם אחר, אני מאוהבת, יש קסמים. הכול עושה לי נעים וגורם לי להרגיש טוב״.

להערכתך, עד כמה ההצלחה של התחום תחזיק מעמד לאורך זמן?

״לפני שש שנים דנה ואני הגענו לפגישה בצומת ספרים ושאלו אותנו 'כמה זמן זה ישרוד לדעתכן'. מאז הפכנו לקבוצה של כמעט 100 אלף איש. אני לא חושבת שזה עומד להיעלם. זה ז'אנר שנותן מענה לנשים ועושה להן טוב. אנשים לא נוטים לוותר בקלות על דברים שנעימים להם״.

בשעה שרבים מאוהבי הקריאה רגילים לשאול ספרים מהספרייה, מחברים, מספריות רחוב, לקנות בחנויות יד שנייה, קוראות הספרות הרומנטית מתבלטות בכך שהן פשוט קונות. ״הקהל הצעיר, שמגיע מהאינסטגרם והטיקטוק, מוּנָע הרבה מאסתטיקה", מאבחנת ויסלברג. "הן לא רוצות רק לקרוא אלא גם לצלם, ולהניח בספרייה שתהיה יפה. הספר הוא פריט דקורטיבי, ומסמל גם סוג של הישג. מעבר לזה, דחיית סיפוקים בתחום הזה היא לא חזקה. ספר מוֹכר הכי הרבה ביום שהוא מוּשק. קוראות לא יחכו שהוא יגיע לספרייה, הן רוצות לקרוא מיד. גם אני, אם מאוד חיכיתי לספר המשך, אקנה אותו ישר כשהוא יוצא״.

שרית חיים, עורכת הוצאת "מלודי", נרתמת גם היא לסייע לי בהבנת הלהט החריג של רכישת ספרים חדשים בשנת 2025. ״הקוראות רוצות להצטלם עם הספר החדש, לעשות אנבוקסינג של החבילה מההוצאה, להעלות לרשת. חוץ מזה, בגלל שזה ז׳אנר פעיל, צריך לחכות שהספר יתפנה בספרייה, והן רוצות לקרוא עכשיו, לא לחכות. ברגע שהספר יוצא הן מתחילות לקרוא. אני יכולה להוציא ספר בבוקר, לעשות לו השקה דיגיטלית, ואחרי כמה שעות מישהי כותבת לי 'סיימתי, מתי הספר הבא?'. קצב הקריאה מטורף, זה יכול להיות ספר ביום.

״הז׳אנר הרומנטי הוא יותר מאשר קריאת ספר, זה עולם ומלואו", מחדדת חיים. "אני מנהלת מועדון קוראות של רומן רומנטי בספרייה בלוד, 25 נשים שנפגשות כל חודש כבר חמש שנים. הפכנו לסוג של משפחה. אנחנו יודעות הכול אחת על השנייה. אחת מאיתנו ילדה השבוע, ולקראת הלידה עשינו לה הפרשת חלה יחד. הז׳אנר הזה יצר המון קרבה בין נשים״.

תפקידה של חיים כעורכת אינו מסתכם בעבודה הספרותית מאחורי הקלעים. בהתאם לז׳אנר היא נדרשת לעיסוק רב ברשתות חברתיות ולקשר רציף עם קוראות. ״אני מקבלת לווטסאפ שלי שאלות והודעות בכל שעה משעות היום, ותמיד עונה. מתי הספר עומד לצאת? האם ספר מסוים יתורגם? מה הגילאים של הגיבורים בספר החדש? האם אני מבטיחה שיש סוף טוב?״ הקשר עם הקוראות, שהוא חלק בלתי נפרד מהסיפור, קיבל ביטוי יוצא דופן בשבוע הספר אשתקד: בדוכן הוצאת טורקיז חתמה המוציאה לאור, שהפכה לאושיית טיקטוק בעקבות עבודתה בתחום, על הספרים שלא היא כתבה אלא תורגמו. במקום השתרך תור ארוך.

יש לך "אני מאמין" בתפקיד? דברים שאת מנסה לקדם?

״הרבה אנשים אומרים על הז׳אנר שזה לא ספרות. לי מאוד חשוב שבכל ספר שאנחנו מוציאים יהיה סיפור, תהיה עלילה, שיהיה כתוב טוב. אנחנו מקדישות הרבה זמן לאיכות. אני אוהבת שיש גם ערך מוסף. הוצאנו למשל דואט בשם 'כמו שהייתי פעם – כמו שאני עכשיו', שמדבר על בחורה שעברה אונס, איך ההסתרה מזיקה לה ואיך היא מתמודדת. כשהוצאתי את זה חשבתי שמספיק שזה יעזור למישהי אחת לספר על מה שעבר עליה ולצאת לדרך חדשה״.

בשאלת העתיד, גם חיים מזדהה עם תחזית ההישארות והצמיחה של הסוגה. ״זה קהל מאוד נאמן, שקורא המון. באופן אישי אני שמחה מאוד בכל פעם שאני שומעת מישהי אומרת 'מעולם לא קראתי ספר, וכשנתקלתי בז׳אנר הרומנטי התחלתי לקרוא'. משם הן ממשיכות גם לז׳אנרים אחרים״. בסיום השיחה היא מזמינה אותי לבקר בדוכן ההוצאה בשבוע הספר, אך מציינת שמן הסתם לא תהיה לה דקה פנויה לומר לי שלום.

עליית השיח הרגשי

״זה ז׳אנר שבמשך שנים היה מושפל, מוזנח ומוסתר״, אומרת נועה מנהיים, מסאית, חוקרת תרבות ועורכת ספרות המקור בהוצאת כנרת. ״העובדה שיש סביבו דיון ענייני במרחבים מרכזיים, בלי להצמיד תוויות של גבוה או נמוך, נורא או נפלא, אלא פשוט להתבונן בדבר ולהבין אותו ואת הפונקציה שהוא ממלא בעולם – היא דבר חיובי בעיני״.

יש לך הסבר לזינוק של הסוגה הזו?

״בטווחי זמן קצרים, ואנחנו בטווח קצר יחסית, קשה להצביע על מקור או שורש אחד. אם נבחן את הנושא מפרספקטיבה פוליטית־תרבותית, אנחנו נמצאות בעידן שבו הרצון הנשי, התשוקה הנשית, מקבלים יותר לגיטימציה להיות נוכחים בשיח. זו גם סוגה שהרגש בה מועצם. מהבחינה הזו אפשר לראות אותה כחלק מתנועה כוללת יותר של הגברת הווליום. אנחנו בתקופה שהולכת ומקצינה בביטויים שלה. רואים את זה גם בספרות היפה, שהופכת לפעמים למופעים של עוצמה רגשית קיצונית. זו תקופה של חיפוש אחר אמנות ותוכן יותר ויותר בוטים, חריפים או מפורשים כדי לעורר בנו רגש, כי אנחנו הולכים ומתקהים״.

הסבר נוסף שמציעה מנהיים לפריחת הז'אנר הוא הסוף הטוב המובטח. ״אנחנו חיים בתקופה של אי־ודאות – הקורונה, המלחמה, משברים כלכליים, שינויי אקלים. העולם מרגיש כמו מקום הרבה פחות ודאי. הסוגה הזו מבטיחה שלא משנה מה יקרה באמצע, בסוף יהיה טוב. זה מנחם, מרגיע ומציע ודאות ואפשרות להיאחז במשהו בתוך עולם כאוטי שמשתנה כל הזמן״.

אילו השפעות יש לתופעה על תעשיית הספרים?

״בין השאר, זה נתן דחיפה עצומה לכל הנושא של הוצאה עצמית. בכלל, מאז פריצתה של אמזון לחיינו, האפשרות להוציא את הספר בעצמך היא פשוטה וקלה. הז׳אנר הזה במיוחד הוא קהילתי מאוד, יש תקשורת ישירה עם הכותבות והרבה שיח בין הקוראות, וזה מאוד מתאים להוצאה עצמית שמאפשרת לחתוך את המתווכים.

״כרגע הספרות הרומנטית לא מראה שום סימנים של דעיכה", משיבה מנהיים לשאלת מה צופן העתיד לז'אנר. "בכל פעם שחושבים שמיצינו, יש עוד טוויסט ועוד נישה. זה משנה את האופן שבו התעשייה עובדת. יש יותר דגש על קשר ישיר בין הכותבות והקוראות, קידום מרחבי קריאה קהילתיים, ייצור ושימור של קהילות קוראים. אלה מגמות שיש להן הרבה קשר לרשתות חברתיות ולתפקוד של אמנות מולן״.

מן השבר אל השלם

על אף ההתקבלות של הסוגה אל ההוצאות הגדולות, גם אם באי־רצון, מעמדה בעולם הספרות נותר בתחתית הפירמידה. הקוראות האינטלקטואליות יותר של הז׳אנר – כן, הן קיימות – עדיין עושות זאת בהתנצלות, ומבקרים וחוקרים נוטים להתעלם ממנו כליל, אולי בתקווה שייעלם. צריך להודות, חלק מהביקורת מוצדקת: רבים מהכותרים בסוגה כתובים בסגנון שטוח, משתמשים בשפה דלה, בונים דמויות לא אמינות ומשאירים חורים בעלילה. וכאמור קיימת גם הזווית המוסרית־דתית־חינוכית: רבים מהספרים אינם מעודדים סט ערכים הגון, אינם מציגים מודלים לחיקוי, ועושים שימוש מופרז בתיאורים אינטימיים.

ועם זאת, קשה להתעלם מכוחה של הסוגה ותפקידה בעולם הספרותי העכשווי. לא רק מהזווית הכלכלית, החשובה גם היא, שבמסגרתה התחום מזרים חשמל אל גלגלי מכונות הדפוס, אלא פשוט כי מדובר בתחום חי וער, שמצוי בהתפתחות מתמדת ובתקשורת עם קוראותיו, מייצר קהילות קוראות ומעורר שיח תרבותי. התופעות הללו חיוביות כשלעצמן, בוודאי כאשר מביטים על קשיי ההישרדות של הספרות היפה.

בספרה ״הספר הלא נכון״ צוללת נעה ידלין, כלת פרס ספיר לספרות, אל המתח ויחסי ההיררכיה בתחום. גיבורתו היא אישה משכילה ואליטיסטית שאמורה לעבוד על הרומן הראשון שלה, ובמקום זה מוצאת את עצמה כותבת רומן רומנטי – בהיחבא ותחת שם בדוי. המאבק הפנימי שלה משקף רבות מהסוגיות המרכזיות בז'אנר. הספר יצא לאור בשנת 2022 והפך בעצמו לרב־מכר. ביקורת שנכתבה עליו ב"הארץ" נשאה את הכותרת "נעה ידלין עורכת טקס אשכבה לספרות היפה".

״אחד הדברים שהכי משכו אותי לנושא הוא שהספרות הרומנטית יושבת על שאלה של יחסי כוחות ועל המתח בין תרבות נמוכה וגבוהה", אומרת ידלין. "יחסי הכוחות במקרה הזה מאוד מעניינים, כי הם מורכבים. מי יותר חזק? אלה שמבקרים כותבים עליהם דברים טובים בעיתון, או מי שמוכר 150 אלף עותקים? מי מנצח את מי? מי מוריד למי את היד? האם קריא מאוד ופופולרי מאוד יכול להיות גם מעולה?״

״לפני שכתבתי את הספר, לא קראתי מימיי רומן רומנטי", מודה ידלין. "לקראת הספר קראתי המון, כמובן. החשיפה לתחום הייתה מעניינת מאוד. בסוף העבודה על הספר הבנתי את התשובה לשאלה מה הופך ספר לרומן רומנטי. הרי יש הרבה סיפורי אהבה שלא נכנסים לקטגוריה הזו; למעשה כל התרבות המערבית ובכלל מבוססת על סיפורי אהבה. אז למה חלקם נחשבים לספרות עלית וחלק מכונים ספרות רומנטית?״

למה באמת?

״בספרות שמכונה יפה, בהכללה כמובן, על פי רוב הסיפור מתחיל כשהדברים תקינים. הכול שלם, הכול בסדר, וככל שהספר מתקדם, הדברים הולכים ומתפרקים. בספרות רומנטית התנועה הפוכה. הספר הרומנטי מתחיל מהרסיסים של הכד. בהתחלה הגיבורה בלי עבודה, בלי זוגיות, בלי יכולת לשלם חשבונות. וככל שהספר מתקדם, הרסיסים נדבקים. זו עבודת הרכבה, לא עבודת פירוק. ובעמוד האחרון הכד מושלם, אין בו סדק.

״כיוון התנועה השונה הוא לא רק מבני־ספרותי, אלא שאלה של תפיסת עולם. האם את מסתובבת בעולם ומחפשת את הסדקים שבו, את מה שמקולקל, את מה שנראה שלם אבל בעצם שבור מבפנים, או שאת מעדיפה לא לראות את החיים כסדק מתמשך אלא ככד שלם ויפה. אישית, אין דבר שאני אוהבת לעשות יותר מלפרק. אני אדם פסימי, או כמו שאני קוראת לזה – ריאליסטית. לכן, באופן מהותי, לי הרבה יותר מתאים המהלך של ספרות יפה. לא בגלל שהיא ׳נחשבת׳, אלא כי אני לא מאמינה למהלך השני, הוא לא מרגיש לי רלוונטי. לאן הלכו כל הסדקים?״

זה לא מדכא קצת, להעדיף תפיסה ספרותית שמפרקת ולא מאחה?

״בלקרוא על אנשים אמיתיים יש נחמה, לא משנה מה עובר עליהם. לקרוא על אנשים לא אמיתיים, זה לא נוגע לי. גם אם הם יהיו מאוד מאושרים, אני לא מאמינה שזה קרה״.

מה הופתעת לגלות במהלך התחקיר על התחום?

״ספרות רומנטית היא היום שם כללי לאינספור תתי־ז׳אנרים. זה שם שמתחבאים מאחוריו המון דברים, בכל מישור. באתרים אמריקאיים של הוצאות רומנטיות את יכולה להיכנס ולחפש את הדברים הכי ספציפיים – סיפור על רופאים, סיפור שקורה במשרד עורכי דין, סיפור על חברים שהפכו לאוהבים. זה עולם שהוא כאילו מסורתי ונשען על תפיסות עולם ארכאיות, ומצד שני יש בו משהו מאוד מעודכן. את יכולה למצוא ספרים על אנשים בעלי מוגבלויות, מתמודדי נפש, כולם מקבלים ייצוג בעולם הזה. הז׳אנר מאוד חי ומתפתח. אנשים אומרים 'אני זוכר שסבתא שלי הייתה מחביאה ספרים כאלה בארון'. אז זהו, שזה כבר לא בדיוק מה שהיא הייתה מחביאה.

״בגדול הז׳אנר הזה מחזיק היום את תעשיית המו״לות. הוא גדל בקצב הכי מהיר, ההצלחה שלו מעצבת את רשימות רבי המכר ומחלחלת גם למה שנחשב ספרות יפה. יש הרבה ספרים על התפר. בשבוע הספר, נשים מגיעות עם עגלות וממלאות אותן. זו תעשייה. האם הספרות היפה היא לא תעשייה היום? אולי הספרות הרומנטית פחות מתאמצת להסתיר את האמת: שמה שמעניין אותנו זה להרוויח ולהצליח, שמה שמעניין אותנו זה אהבה ויחסים".