כשרותו מודן הייתה ילדה, חלום התגנב מדי פעם לראשה: להישכח למשך סוף שבוע שלם בספריית בית אריאלה בתל־אביב. ילדים אחרים אולי היו מפחדים מכך, ואולי היו חולמים על אופניים או משחק חדש, אבל מודן פנטזה על בילוי ממושך בין המדפים העמוסים, גילוי עולמות חדשים ובריחה אל תוך הדפים. "אני מאוד־מאוד אוהבת ספריות", היא אומרת, "ואני מאוד אוהבת לקרוא. בכלל, אני חושבת שאם הייתה עבודה כזאת, 'לקרוא', זאת הייתה עבודה שמתאימה לי אפילו יותר מאשר לצייר, אבל אין ממש עבודה כזאת. מה שכן, בכיתה ו' הייתי הספרנית של בית הספר שלי וזה היה תפקיד לא רע בכלל. ככה גם יכולתי לקחת כמה ספרים שאני רוצה בשבוע, בלי הגבלה".
מה במרחב הזה משך אותך כל כך?
"בספרייה? ספרים", היא עונה בפשטות ובחיוך. "כל ספר הוא כמו חדר בריחה מהחיים שלך. לאו דווקא כי החיים רעים, החיים לא חייבים להיות רעים כדי שתרצה להיחלץ מהם לאיזו תקופה. אנחנו תקועים בחיים ובזמן ספציפיים, וכל ספר הוא כמו אפשרות להיות מישהו אחר. זה מה שספרים הם בשבילי. אז בטח שאהבתי ספריות. זה כמו דלתות לנרניה, באלפים".
האהבה שלה לסיפורים הייתה דו־כיוונית, ולצד הקריאה פנימה היא גם בראה עולמות החוצה, והמציאה סיפורים דרך אהבה נוספת שלה: הציור. "הציור הוא בילט־אין אצלי. בגיל שלי אפשר להסתכל בדיעבד על החיים, ואני תמיד ציירתי, לא זוכרת מתי לא. ציירתי עוד לפני שהתפתח הזיכרון. אבל גם כשאני מסתכלת על ציורים מהילדות, תמיד ציירתי סיפורים. למה? אני לא יודעת. לצד הציורים שלי מהגן, כתבתי סיפור. בגיל חמש או שש הייתי יושבת וממציאה סיפורים ומציירת. זה היה לפני שידעתי בכלל מה זה קומיקס, ולפני שחשבתי אם יש מקצוע כזה. לא חושבים על כך בגיל הזה. פשוט עשיתי את זה. זה הגיע מתוכי באופן טבעי".
הסיפור או הציור?
"לספר באמצעות ציור. המרכז הוא הסיפור, והאמצעי הוא ציורים. זה לא דבר טכני כמובן, כמו שלכתוב זה לא טכני. צריך למצוא את הדרך לתאר את המציאות ואת הדמיון".
מודן (58), מבכירות המאיירות בארץ, מחברת ספרי קומיקס רבים וזוכת פרסים בינלאומיים על פועלה בתחום, היא גם פרופסור ומרצה לאיור בחוג לתקשורת חזותית בבצלאל. בשל אהבתה ארוכת השנים לספרים ולספריות היא קיבלה לפני כשלוש שנים בברכה את הצעתו של העורך עידו ברונו – שהיא מכירה עוד מספסל הלימודים - להשתתף בהוצאת ספר ייחודי לרגל המעבר של הספרייה הלאומית בירושלים למשכנה החדש. במהלך הריאיון, שנערך בתל־אביב, מונח על השולחן הספר האלבומי "הספרייה: ספר פתוח", שיצא לאור ביוזמת יד הנדיב - קרן רוטשילד. הספר מחולק לשלושה פרקים הבוחנים נקודות מבט פילוסופיות ואמנותיות על הספרייה וכל מה שכלול בה. הפרק הראשון עוסק בבניין הפיזי שהספרייה מתקיימת בו, הפרק השני עוסק בכותבים, והשלישי, שמודן העניקה לו פרק פרי מכחולה, עוסק בשאלה איך תיראה הספרייה בעתיד.
הסיפור של מודן בספר החגיגי נקרא "האחד", ומקוטלג תחת הפרק "ספריית העתיד". בעולם שהיא המציאה, הספרים שאדם קורא עוברים תהליך דיגיטלי מבוסס בינה מלאכותית, ומותאמים לו באופן אישי: למגדר שלו, למקום מגוריו, ללשונו, לדעותיו הפוליטיות, אפילו לרמת העייפות שלו. ממש כמו הרשתות החברתיות, שמתאימות את התוכן שלהן אלינו. כל ספר כזה מבוסס על פרומפט שהוא הדי־אן־איי של הסיפור, והוא היצירה שכותבים הסופרים. המקור מודפס בעותק פיזי אחד השמור בבניין הספרייה, אך אינו נגיש לציבור. כך כל אדם מקבל סיפור שונה, והספר טומן בחובו העדפות סודיות יותר ופחות, שהופכות את הספר לדבר האישי והאינטימי ביותר.
"בלב הסיפור עומדת אידה, שעובדת בהוצאת ספרים", מתקצרת מודן. "בשבילה, התאמת הספרים לקוראים היא לא רק המציאות אלא ככה צריך להיות. כי לכל אחד יש סיפור משלו, כמו שאומרים. ואם מישהו יקרא את הספר שאתה קורא, הוא ידע עליך הכול. הדעות הפוליטיות שלך, האישיות שלך. אז זה משהו שאתה לא כל כך רוצה לשתף, כי יכולים להיות בספר דברים שאתה לא רוצה לספר לעולם. הטקסטים נעשים סודיים ופרטיים מאוד".
את המשיכה הטבעית שלה לשילובי ציור־טקסט ניתבה מודן כאמור ללימודים אקדמיים בבצלאל, ובתור סטודנטית פגשה לראשונה את הקומיקסאי מישל קישקה, שפתח בפניה את הצוהר לעולמות הקומיקס. "מישל היה אז מרצה צעיר והוא הציג בפניי את הקומיקס כמדיום. כשהוא עשה את זה הבנתי מה יש שם. הוא הראה לי מה האפשרויות, וזהו, מיד הבנתי. המקצוע הזה חיכה לי. אם אפשר לקרוא לזה מקצוע".
אפשר?
"אולי, לא תמיד. האמת, זאת שאלה אם זה מקצוע. אבל כן, זה מקצוע. זה מה שאני עושה, אני קמה בבוקר וזה מה שאני עושה. אז כן, כנראה".
החיבור המיידי של מודן למדיום הקומיקס הניב במהרה פרויקטים ושיתופי פעולה. "היינו שישה סטודנטים בקורס הקומיקס של מישל, ובהם גם הסופר והיוצר ירמי פינקוס. עד סוף השיעור הראשון ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. בתוך כמה חודשים כבר היה לי טור בעיתון, עוד כשהייתי סטודנטית. אנחנו מדברים על 1990, והאמת היא שזו הייתה תקופה טובה להתחיל בה, כי הייתה אז פריחה של העיתונות. לא רק כי היו הרבה עיתונים, אלא כי הכול התחדש: עורכים חדשים, התחום היה ניסיוני יותר, הייתה ממש פתיחות לכל דבר. שנות ה־90 היו הכי טובות. זאת לא סתם נוסטלגיה, באמת היה שם משהו, הרגשה שהכול אפשרי. זה פתח לי אפשרות לעשות יותר בפשטות את מה שאני עושה היום".
גילה לי את המקצוע. מישל קישקה | צילום: אוליבייה פיטוסי - פלאש 90
הפרויקט הראשון שלה, הספר "לא באנו ליהנות", איגד סיפורי קומיקס קצרים שפרסמה עם הסופר אתגר קרת במקומון של מעריב. "הספר הצליח יחסית. זאת הייתה הפעם הראשונה שיוצא ספר כזה בארץ, וביחס לספרים אחרים המכירות היו קצת מאכזבות, אבל הוא הצליח". אחר כך הקימה עם עוד ארבעה אמנים את "אקטוס", חבורת קומיקס בהוצאה עצמית שהפיצה קומיקסים באנגלית בעולם וזכתה לאהדה ולהכרה בפסטיבלים ובתערוכות. "היינו עושים קומיקס, מפיקים אותו לבד, מדפיסים אותו לבד ומפיצים אותו לבד. עשינו אותו באנגלית כי רצינו שיפיצו אותו בעולם. היינו נוסעים לחו"ל, מוכרים אותו גם שם, וזה כבר התגלגל". ב־2004 קיבלה את ההצעה הראשונה שלה מהוצאת ספרים בחו"ל לספר קומיקס, ו"אז אמרתי 'אוקיי. הנה עכשיו אני מתחילה'".
לשם כיוונת?
כן. לשם כיוונתי, זה היה החלום שלי. ככה הגיע 'קרוב רחוק', שיצא בצרפת, באיטליה, בספרד, בארצות הברית ורק אחר כך הוא גם יצא בארץ. עברו שנתיים, אבל אחרי שהוא יצא בעולם וקיבל תשומת לב, אז הוציאו אותו בארץ".
היום הז'אנר הזה פורח מאוד בארץ.
"בכלל אי אפשר להשוות. באמת. בייחוד בשנים האחרונות. אבל בימים ההם לא היה פה כמעט כלום. היו פה אמני קומיקס בודדים, שניים־שלושה, ולא היה שוק, לא היה קומיקס בחנויות. זה לא היה בתרבות. לא הייתה סצנה".
מה קרה?
"מה שקרה, קרה בעולם. ישראל נפתחה יותר לעולם, והטכנולוגיה אפשרה את זה. בעולם המקום של הקומיקס השתנה ב־30 השנה האחרונות, הוא כבר לא ז'אנר לילדים או להומור. הוא גם התפתח מאוד מבחינה ספרותית וסגנונית ואפשר כניסה של קהל חדש ושל תכנים חדשים. כלומר, תכנים חדשים ואז קהל חדש. זה תמיד מגיע מהאמנים. זה תהליך עולמי שנמשך משהו כמו 30 שנה, והתחיל בדיוק בשנים שהתחלתי להיות פעילה, וממש צמחתי עם הגל הזה, רכבתי עליו.
"היום גם ההוצאות בארץ מחפשות קומיקס. זה רחוק מלהיות מה שקורה בתחום באירופה או ביפן, אבל בכל זאת, זה קורה. זה לא נחשב מוקצה. כבר אין שאלות משונות כמו אם זה מיועד לילדים, ואני כבר לא צריכה להסביר כששואלים אותי מה המקצוע שלי.
"אני חייבת לציין עוד שינוי משמעותי בתחום והוא הכניסה של הנשים. זה נחשב בעבר לתחום גברי מאוד. כשנכנסתי אליו והתחלתי להסתובב עם הקומיקסים בעולם אנשים התפלאו, 'וואו, אישה שעושה קומיקס'. לי לא היה מושג, כי פה לא היה כלום אז לא ידעתי אם זה נחשב נשי או גברי. אבל התגובות שקיבלתי שיקפו לי את זה. היום היחס המגדרי כבר מתקרב לחצי־חצי. אולי אפילו כבר הפכנו לרוב".
להוציא ספר משלך, בתור הילדה שחולמת להישכח בספרייה - זה רגע בעולם.
"ממש. מה זאת אומרת 'רגע', זה שינה את חיי. זה באמת היה משנה חיים, 'קרוב רחוק'. הוא חילק את החיים המקצועיים שלי ל'לפני' ו'אחרי'. זה מה שאני עושה מאז. זאת אומרת, הוא אפשר לי בעצם לעזוב את הפרויקטים המסחריים, ואפילו את איור העיתונות שעשיתי 15 שנים ואהבתי מאוד. יכולתי לעזוב הכול ולעשות רק את זה. חוץ מההוראה, שתמיד הייתה חשובה לי, ושחשובה לי גם היום".
"זאת הפעם הראשונה אולי בכל הקריירה שלי שעשיתי קומיקס על פי נושא", מספרת מודן על הדרך ליצירת הקומיקס "האחד". "נושאים באים בדרך כלל מתוך דברים שמעניינים אותי ואני נתקלת בהם. לא שזה פשוט, אבל כאן זה היה שונה. והיו לי לא מעט חששות מזה. כמה חודשים הסתובבתי וחיפשתי את הכיוון. מעולם לא התעניינתי מאוד במדע בדיוני, ואף פעם לא כתבתי סיפור עתידני. קראתי מה שחייבים, אבל הז'אנר העתידני לא באמת בנפשי. כלומר, זה לא היה תחום שיכולתי להסתמך עליו כמו הז'אנר הבלשי, שאהוב עליי מאוד ושהספרים שלי שואבים מהמבנה שלו".
איך בכל זאת ניגשת לזה?
"כדי לכתוב על העתיד של משהו אתה צריך להבין את העבר שלו. כדי לדמיין עתיד אתה צריך להבין מה הוא עכשיו, ומה הוא היה. אנחנו חיים בזמן מסוים והכול נראה לנו קבוע, כאילו ככה זה צריך להיות. השינויים איטיים. רק השינויים בטכנולוגיה הם מהירים. אבל אם מדברים על ספריות, הבנתי שאני צריכה לבחון מה נשאר בהן במשך כל השנים, מה לא השתנה מעולם. כי ספריות יש אלפי שנים - בתור מחסנים של טקסטים, ואחר כך בהתפתחות למקום שאנשים באים אליו כדי ללמוד ולחקור, ואז לספרייה שאנחנו מכירים".
ומה גילית?
"גיליתי שיש כמה שאלות בסיס גדולות שצריך להבין, והן תקפות תמיד, לכל ספרייה, בכל תקופה. הראשונה היא: מה לשמור? תמיד יש יותר חומר. כמו בתנ"ך. מה להכניס ומה לא להכניס. השאלה השנייה היא איך לשמור".
אלה שאלות כבדות מאוד. מה שאתה מחליט לא לשמור - ייעלם.
"בדיוק. זאת שאלה כבדה ופוליטית, תמיד. מה שומרים ואיך שומרים. ותוסיף לזה מי מחליט מה שומרים, איך מפיצים את הידע ולמי. זאת אומרת, איפה ההגבלה. ותמיד יש הגבלה, זאת אומרת, למי מותר להיכנס ולקרוא את הטקסטים. ויש כל מיני סיבות להגביל. גם היום מגבילים. הספרייה לא פתוחה כך שאתה יכול לבוא ולחטט באוצרות. שלא יהרסו".
כלומר, בשאלה "איך לשמור", התשובה היא לפעמים חסימת גישה.
"כן. איך שומרים על בגד שלא יתבלה? לא לובשים אותו הרבה. אנשים הם נזק. אנחנו יודעים, הכול נהרס בסוף. אז אתה חייב להגביל. תמיד יש הגבלה, ומי שמחליט הוא תמיד איש נורא חשוב. אנחנו מדברים על צנזורה בתור משהו שלילי, אבל אנחנו כל הזמן עושים צנזורה. אילו ספרים נראה לילדים שלנו? אילו ספרים אנחנו שמים במדפים הגבוהים? אילו ספרים לא נכניס הביתה? בספריית בית הספר, עוד לפני שהייתי ספרנית בעצמי - וזאת גם הייתה אחת הסיבות לכך שנהייתי ספרנית – על כל מדף היה כתוב לאיזו כיתה הספרים מיועדים, והייתי יכולה לקחת ספר רק מהמדפים האלה. באופן טבעי ניגשתי לספרים שאני רוצה לקרוא, אבל הספרניות אמרו: לא, זה לא לכיתה שלך. מה זאת אומרת? זאת השאלה: מי שומר ומי מחליט".
בכתיבת מדע בדיוני, גילתה מודן, יש צורך להסביר הרבה. ב"האחד" היא עשתה זאת באמצעות ניתוק מוחלט כמעט בין העלילה שמופיעה בציורים ובין קולו של המספר, המופיע בטקסט הכתוב בראש כל אחת ממשבצות הקומיקס, ומתמקד יותר ברקע החברתי והטכנולוגי של העולם. "בספרות רגילה אתה כותב על ההווה והעבר, ואנשים יודעים ומכירים. כשאתה אומר בניין עם הרבה קומות, אז על 1920 אתה יודע מה לדמיין, ועל 2025 אתה גם יודע מה לדמיין", היא מסבירה. "אבל מה זה בניין עם הרבה קומות בעוד 20 שנה? אתה צריך לדעת להמציא את זה ואז גם להסביר. האנרגיה הולכת על התיווך. למי שאוהב לכתוב בעיקר דמויות ומהלכים פסיכולוגיים, זה קצת קשה. כי חסר מקום".
בעיניה אנחנו כבר חיים במידה רבה בעולם שדומה למה שתיארה בסיפור: התוכן שאנחנו צורכים מותאם לנו יותר ויותר. "רשת האינטרנט ובהמשך גם הרשתות החברתיות הביאו איתן מחשבה או תקווה שכבר לא תהיה הגבלה על המידע", היא אומרת. "אבל דווקא ההצפה של המידע הובילה להצטמצמות. מכיוון שיש כל כך הרבה, אתה חייב להתחיל לבחור, כי איך תוכל להתמודד עם הכול? עם אינסוף מידע? אז אתה בוחר. ולפי מה תבחר? לפי מה שחברים שלך ממליצים, ולפי מה שנוח לך ונעים לך ומתאים לך".
האלגוריתם, כמובן, לומד את ההעדפות הללו ומציית להן. "אחרי 7 באוקטובר התמכרתי לפייסבוק ולטיקטוק. עד אז הייתי מכורה רגילה, מאז התמכרתי יותר", מספרת מודן. "לא הייתי מודעת לעוצמת האינטנסיביות של האלגוריתם. כשאני רואה סרטון מסוים – מיד מביאים לי עוד סרטונים באותו הכיוון. ראיתי את זה בסרטונים על הצד הישראלי ועל הצד הפלסטיני: בתוך שניות האלגוריתם משפיע. אם אתה רוצה לקרוא דעות שונות אתה חייב לדרוש את זה. אם אתה רוצה להיחשף לדעות אחרות אתה צריך לחפש באופן אקטיבי. אבל מהר מאוד האלגוריתם מביא לך עוד מאותו הדבר.
"רק אחרי ארבעה שבועות התחלתי לראות שוב המלצות לסרטונים על חיות. ואז אמרתי 'אה, אוקיי, אני חוזרת לעצמי'. לא הרגשתי את זה, אבל האלגוריתם כבר ידע לפניי שהתחלתי להשתקם, ושאני יכולה לראות שוב סטנדאפ וסרטונים על חיות.
"ברשתות אתה כל הזמן מקבל אישור על הדעה שלך, והדעות האחרות נורא מסוכנות. ונורא מעליבות. נורא פוגעות. פעם היה לא לגיטימי להיעלב, ולגיטימי לכעוס. זאת אומרת, כעס נחשב לתכונה חיובית. בן אדם כועס היה חזק. בן אדם שנעלב נחשב לחלש. בבית ספר, אם היו מעליבים אותך, היית מעמיד פנים שלא נעלבת. זה התהפך. היום לכעוס נחשב דבר לא ראוי, שצריך להתנצל עליו, ולהיעלב זה הדבר. אז הדעות נעשות מסוכנות, כי אולי תיפגע, אולי תעליב. אני גם חלק מזה, אני בחוקי החברה.
"את הדבר הזה הבאתי לתוך הסיפור. אתה מקבל את הספר שאתה רוצה או את התוכן שמתאים לך, וזה הציל את הספרות. אנשים חזרו לקרוא, כי כל מה שהם קראו כוון במאה אחוז למה שהם אוהבים ומה שקל להם ומה שנעים להם. גם אם אתה רוצה אתגר אינטלקטואלי זה בסדר - תקבל. ויש גם ספרים עצובים. אבל אם אתה לא רוצה להיות עצוב, לא תקבל ספר עצוב. הכול מותאם כדי שלא תצטרך להתמודד חס וחלילה עם דעה שאולי תפגע לך באגו".
מודן אומרת שהסיפור אינו עוסק רק בעוצמתם של האלגוריתמים ושל הרשתות החברתיות, אלא גם מבטא את החשש שלה מהשינוי שתביא הבינה המלאכותית. אבל אז היא עוצרת, ומנסה לדייק: "כן, זה חשש. וגם סקרנות לגבי מה יעשה ה־AI לתחומים שאני מתעסקת בהם. ולעולם בכלל. זאת תקופה סוערת ומעניינת, אתה מרגיש שינויים שמתרחשים מהר. הרעיון שלספר כותבים פרומפטים, ויש עותק מודפס אחד – אני נשבעת לך שכשהתחלתי לכתוב את הסיפור המילה פרומפט כבר הייתה קיימת, אבל התלבטתי אם צריך להסביר למה מי שכותב פרומפטים הוא פרומפטר. עכשיו מצחיק לחשוב שזאת הייתה התלבטות. זאת גם אחת הסכנות בכתיבה עתידנית. המון דברים נעשים לא רלוונטיים בכלל. כשהתחלתי לעבוד על זה ניסיתי למקם את הסיפור העתידני שלי בזמן, זאת אומרת מציאות של עוד מאה שנה, אבל בשלוש השנים האחרונות הטכנולוגיה התקדמה עד כדי כך שלאט־לאט קירבתי את העתיד. זה הפך להיות סיפור על החיים בעוד 50 שנה. דברים שהיום הם כבר ברמת הקלישאה, היו נחשבים לפני שלוש שנים לדמיון".
צילום: באדיבות הארכיון לתולדות פתח תקוה עש עודד ירקוני
איך את תופסת היום את הבינה המלאכותית?
"היחס שלי אליה הוא סקרנות. סקרנות של 'לראות מה יהיה'. חיפשתי במה זה יכול לעזור לי כרגע בעבודה, אבל לא מצאתי. ניסיתי אותה בטקסטים, ממש בקטן. אמרתי: זה סיפור על בינה מלאכותית, למה שלא אשתמש במנוע טקסט. בהתחלה באיזו גרסה היה פוליטיקאי שנואם נאום קלישאתי, אז אמרתי: למה שאני אתאמץ? סביר להניח שזה גם מה שהפוליטיקאי בעצמו יעשה. ואז גיליתי שזה לא עובד. כי גם כשאתה רוצה לכתוב נאום קלישאתי, אתה לא באמת רוצה נאום קלישאתי. אתה רוצה פרודיה על נאום קלישאתי. אבל הטקסט היה כל כך משעמם, כל כך משמים, שהעפתי את זה מיד".
והיחס שלך למחוללי הדימויים הוויזואליים, תמונות ואיורים?
"זה כל הזמן משתנה ומתפתח, וזה מסקרן. אין לי פחד מטכנולוגיה, ואין לי בעיה לאמץ טכנולוגיה כשהיא עוזרת לי בעבודה, אבל עוד לא מצאתי במה. אני בטוחה שזה יוכל לעזור. לא רלוונטי להשתמש בזה כדי לצייר, כי זה כל הכיף שלי - לצייר. אז אין סיבה שאתן את זה למחשב. אני גם לא מאלה שמזדעקים שהבינה המלאכותית תיקח לנו את העבודה. אין מה לעשות נגד זה, אי אפשר לעצור טכנולוגיה בשביתות. זה פשוט בלתי אפשרי".
הדבר קורה.
"זה כמו שאלות מוסריות שצצות עם התפתחות של טכנולוגיה. ברגע שהיא קיימת אנשים ישתמשו בה. בפעם ראשונה בתולדות המקצוע שלי, האיור, לא צריך לדעת לצייר בשביל להיות מאייר. בציור זה כבר קרה, באמנות זה כבר קרה. אתה לא חייב לדעת לצייר. פעם היית חייב לדעת לצייר כדי להיות אמן. היום, באמנות קונספטואלית ובווידאו, אנחנו כבר מזמן לא שם. באיור זה חדש. אין מאייר שלא יודע לצייר, יפה יותר או פחות, אבל צריך את הכישרון של היד. יש אנשים שיש להם דברים אחרים, כמו למשל דמיון ורעיונות ומחשבה ויזואלית שלא קשורה ליד שלהם, לפעולת הציור. והאנשים האלה יכולים להיות מאיירים עכשיו, כי האיור הוא בעיקר הרעיון והמחשבה והסטוריטלינג. זה יכניס אנשים אחרים לתחום. מניסיוני, למאיירים יש אופי מסוים, חוץ מזה שהם אוהבים לצייר. יש משהו משותף להם. אז זה יכניס אנשים מסוג אחר לתוך המקצוע, והם יביאו לו משהו שונה. זה לא טוב או רע. זה שונה".
בחזרה לשולחן העבודה שלך. מה סדר הפעולות כשאת ניגשת לכתוב ולצייר קומיקס?
"יש כאלה שעובדים בלי תכנון. יש לא מעט כאלה. אני מתחילה תמיד מהטקסט. אני אוהבת סיפורים נרטיביים ובנויים. אני חייבת שכל הטקסט יהיה לי במלואו לפני שאני מתחילה לצייר קו אחד. הכול כולל הכול. מה קורה ומה אומרים. תוך כדי עבודה הדברים יכולים להשתנות, אבל כדי להתחיל אני צריכה לדעת את הסוף. ממש את כל המהלך. אני עובדת ככה, אבל אני לא יכולה להגיד שככה עובדים. ציור לוקח יותר זמן, ואי אפשר להשוות את הזמן שדרוש כדי לכתוב עלה ולצייר עלה. ובסיפור דברים שקורים בסוף צריכים להופיע בהתחלה. אז קודם כול אני כותבת הכול, ובכלל לא חושבת על האיור".
דימיון מציאותי | צילום: מתוך הספר
נשמע כמו שתי עבודות שונות מבחינתך, הכתיבה והאיור.
"כן. אחרי הכתיבה אני מציירת סטוריבורד, ושם הכול מתוכנן, כי אתה צריך לדעת כמה טקסט יש לך בתוך הפריים, ומה הקומפוזיציה. זה נושא מרתק - הבנייה והלייאאוט הם לב־ליבה של הדיסציפלינה של הקומיקס. ורק אז אני מתחילה לחשוב איך נראות הדמויות. אבל זאת כבר קייטנה. הכול היה הכנה לרגע הזה שאני מציירת. זה כבר כמו לעשות מדיטציה. כמו לנגן ג'אז. אף פעם לא ניגנתי ג'אז, אבל הכוונה היא שאתה כבר בזרימה הזאת.
"בן הזוג שלי כבר 30 שנה רץ פעמיים בשבוע עשרה קילומטרים. ניסיתי להיכנס לזה כמה פעמים, אבל אני יודעת שזה סבל. מצד שני, אני יודעת שאם אעשה את זה מספיק זמן, אתחיל ליהנות מזה. לבן הזוג שלי זה החלק הכיפי של השבוע. אותו דבר בציור או בכתיבה. בהתחלה זה קשה - זה לוקח הרבה זמן, והמאבק והשנאה העצמית והכאבים בגוף וחוסר ההצלחה - אבל כשאתה משתלט על זה אתה לא צריך יותר.