כש"חרשתא" קיבל את מכתב הדחייה החמישי שלו, לא ידעתי מה לעשות. ידעתי שיש לי ספר טוב ביד, והאמנתי בו באמונה יוקדת השמורה לאימהות לבריונים לא מחונכים, הטוענות שבסך הכול לא מבינים אותו. כדרכי בקודש, הכול היתרגם לחרדה ולתחושת סוף העולם. נקודת השבר הזו הייתה רגע קשה, אבל במבט לאחור גם הרגע שבו יצאתי לדרך חדשה. אולי אפילו הייתה השגחה משמיים בכל מכתבי הדחייה האלה, כי הם הביאו אותי רחוק יותר משהעזתי לחלום.
אני שמחה על ההזדמנות לתאר את חוויותיי בקרב הגלדיאטורים שמכונה "שוק הספרים הישראלי", תעשייה שבה סופרים דורכים יחפים על חלומות שבורים. אני לא מתכוונת וגם לא יכולה להציל כאן אף אחד, בייחוד מול תופעות כמו גופים או אנשי מקצוע שצדים כותבים חסרי אונים בתחילת דרכם ורואים בהם ארנק מהלך. אבל אני כן רוצה להראות שזו לא גזירת גורל, ושגם אנשים שכותבים למגירה יכולים להוציא ספר לאור, ואפילו לא צריך להפקיד את הנשמה בכניסה. אם רק עושים את זה נכון.
חרשתא | יהודית קגן | צילום: ללא
בחברת השפע שאנחנו חיים בה, הוצאת ספר לאור היא עניין בר השגה; הסכומים נמוכים בהרבה מההון הראשוני שנדרש לצורך רכישת דירה בירוחם, למשל. אבל לפני שנצא לדרך, עלינו לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים או מבקשים להשיג באמצעות המסע הזה.
אנשים רבים כותבים מסיבות תרפויטיות ביסודן, כדי להבין יותר טוב את עצמם ואת החוויה שלהם בעולם. השלב הראשון במסע הזה הוא לשאול את עצמנו ברצינות ובכנות: האומנם הכתיבה שלי צריכה לצאת לאור? האם היא מתקשרת גם עם אנשים אחרים ולא רק מנהלת דיאלוג ביני לבין עצמי?
אחד מסימני התקופה הוא זלזול מסוים בכתיבה למגירה, ומעין דחף להוציא לאור כל דבר. ובכן, חשוב לא לזלזל במגירה. הסיפורים שכתבתי למגירה, הספרים שלא פרסמתי, הפכו אותי למי שאני ועשו אותי כותבת טובה יותר. במידה מסוימת אני אפילו מתגעגעת קצת לחיים בתוך המגירה, כי דברים יפים נובטים בחשכה, בתוהו הבראשיתי שלנו. לא כל כתב־יד צריך להפוך לספר, והכתיבה שלכם עשויה להצדיק את עצמה גם אם לא מוצמד לה ברקוד.
שילוב של מניעים
אם החלטתם בכל זאת לעשות את המעשה ההתאבדותי ולהוציא ספר לאור – עשו זאת כמו שצריך. אם אתם רוצים שייקחו אתכם ברצינות, תתחילו קודם כול בלקחת ברצינות את היצירה שלכם ואת עצמכם ככותבים. זה קשה, זה כואב, זה לפעמים בודד, אבל בעיניי זו הדרך היחידה האפשרית.
אם לשרטט בקווים גסים את היעדים העיקריים שאנשים מציבים לעצמם כשהם מוציאים ספר לאור, נראה בדרך כלל שילובים שונים של המניעים הבאים: להפיץ רעיון או סיפור מסוים; לכסות את העלות הכלכלית של הפקת הספר ואולי אפילו להרוויח; להשתמש בספר כחלק מבניית אוטוריטה מקצועית, או ככלי משלים לקריירה אחרת. כל אחד מהמניעים לגיטימי, בספרות ובאהבה אין חוקים; אבל הם גוזרים יעדים שונים שעשויים להתנגש ביניהם, ויוצרים מסלולים שונים. לדוגמה, אם חשוב לי להעביר רעיון או סיפור בכל מחיר, אני עשויה גם להדפיס ספרים ולחלק אותם חינם בתחנת הרכבת. רוב הכותבים לא ירחיקו לכת עד לשם, משום שתמיד המניעים מעורבבים ביניהם במידה מסוימת. אדם צריך למצוא את המסלול הנכון לו, ולהבין אילו פשרות הוא מוכן לעשות.
בחזרה למסלול האישי שלי: בניגוד לאנשים מוכרים בעלי קהל עוקבים אדוק, לא נולדתי עם כפית טראפיק בפה. התחום שאני חיה ונושמת – פנטזיה, בדגש על פנטזיה יהודית – נחשב נישה צדדית. עם כל הכבוד להצלחות מסחריות כמו משחקי הכס, הארי פוטר או ז'אנר הפנטזיה הרומנטית בחו"ל, בארץ מוכת השמש והמלחמות שלנו ז'אנר הפנטזיה נתפס לעיתים קרובות כ"לא רציני".
כשבדקתי את חשבון הבנק גיליתי שלמרבה הצער אני לא יכולה להרשות לעצמי למות על מזבח האמנות. אחד הדברים שהדור שלי הולך ומבין יותר ויותר הוא שחובה לדבר על כסף, ושלא מדובר במין משהו מגעיל שלוחשים בחדרי חדרים ואז שוטפים את הפה. כשמישהו חושב שהוא יכול לשלם לנו בתחושת שליחות, בחשיפה ובכבוד, אנחנו אומרים לו בנימוס שהמטבעות הללו לא עובדים כשאנחנו צרכים לקנות לחם וחמאה לילדים.
למרבה הצער, יותר מדי אנשים בשוק הספרים הישראלי חושבים שהם יוכלו להפיק רווח כלכלי מהספר אם יקצצו בעלות ההפקה שלו, על חשבון האיכות. אני בחרתי באסטרטגיה הפוכה, להשקיע בקוראים ולתת להם את הספר הכי טוב שאני יכולה, כדי שיותר ויותר אנשים ירכשו אותו. הרי אני עצמי לא אשקיע בהדסטארט או ארים מהשולחן בחנות ספר שמשדר איכות נמוכה, אז למה שאצפה מאנשים אחרים לעשות זאת רק כי מדובר בספר שלי? למרות כל ההשמצות, הלקוח הישראלי הוא לא פראייר כמו שנוטים לפעמים לחשוב. אני מאמינה שהקורא הישראלי יודע לזהות איכות, שמגיעה לו איכות, ושאפשר לראות ולהרגיש השקעה. לכן, להעניק לקורא את הספר המושקע ביותר, שנערך ועבר תהליכי הבשלה, זו החלטה נכונה גם מזווית אסטרטגית־שיווקית.
ברוכים הבאים לזירה
הספרות, כבר הספקנו להבין, היא לא רק רעיונות ומילים אלא גם שוק כלכלי לכל דבר. בחיתוך גס, שוק הספרים הישראלי מורכב משלושה מסלולים עיקריים:
הוצאת ספרים מסורתית. רוב הספרים בישראל יוצאים לאור דרך ההוצאות הגדולות, שאינן מקבלות כל כתב־יד; למעשה הן מקבלות לפרסום כ־5% מכתבי היד שמגיעים אליהן. בימים עברו הן מימנו את עלות ההפקה וההפצה של הספר, ובתמורה הן היו המרוויחות העיקריות מהתמלוגים על המכירות. הזמנים השתנו, מצבו של שוק הספרים הלך ונעשה נואש, וכיום רבות מההוצאות הגדולות דורשות תשלום מהמחבר במקרים רבים. מכיוון שהחוזים הם אישיים, קשה לדעת איזה סכום נחשב מקובל. לצד התכווצות הולכת וגוברת של התמלוגים שמגיעים לכיסו של הסופר, לאחרונה נעשה יותר ויותר נפוץ שאפילו אם המחבר מממן את עלות הספר, ההוצאה דורשת לקבל את כל זכויות היוצרים או העיבוד (כלומר תרגום והפצה בחו"ל, עיבוד לסרט, סדרה וכו').
הוצאה עצמאית. סופרים שמוציאים את הספר שלהם בעצמם, כולל איתור אנשי המקצוע שאיתם יעבדו, ותשלום מכיסם הפרטי. במקרה זה כל הזכויות והרווחים של הספר ילכו אל הסופר עצמו. לספרות עצמאית, צריך להודות, יצא שם לא טוב. לאורך השנים ספרים עצמאיים רבים יצאו ברמת גימור נמוכה, והן גרמו לספרות הזו להיחשב "נחותה", וכיום היא בקושי נכנסת לחנויות של הרשתות הגדולות.
לא כל כתב יד חייב להגיע לשם. מכונות דפוס בפעולה | צילום: שאטרסטוק
לעיתים הסופר העצמאי יבחר בסוג של מתווך, מה שמכונה "בית הפקה", כלומר חברה שמרכזת את אנשי המקצוע. אולם מה שמבדיל בין בתי הפקה להוצאות קטנות, שמיד נדבר עליהן, הוא שבתי הפקה לרוב אינם עורכים סלקציה בין כתבי היד, והם מוציאים את כולם מבלי לבחון את האיכות או הבשלות של הטקסט. חשוב להבחין בין הוצאה קטנה ובין בית הפקה, שכן הבלבול בין השניים גורם לעיתים לחוסר הבנה שעשוי להשפיע מאוד על איכות הספר.
הוצאות קטנות. זהו מודל שמבקש לשלב בין שני המודלים הקודמים. בהוצאה הקטנה, כתבי היד יעברו לקטורה, שתוודא שרק כתבי יד ברמה גבוהה דיה יראו אור תחת כנפי ההוצאה, ומנגד הסופר הוא שנושא בעלויות ההפקה של הספר. בהיותו הגורם המממן הוא שומר על זכויותיו, ומקבל את רוב התמלוגים. עלייתן של ההוצאות הקטנות קשורה בעיניי לשאיפה של השוק לתקן את עצמו. קוראים מחפשים איזושהי חותמת איכות, והוצאה קטנה מעניקה את החותמת של לקטורה כזו, שכן לרוב היא תרצה לטפח את שמה הטוב ולא תאמץ כל כתב יד.
לכל אחד מהמודלים הללו יש יתרונות וחסרונות; סופרים שונים יחושו בנוח בדגמים שונים, ולפעמים אותו סופר יחוש שכתב־יד אחד יתאים יותר להוצאה מסוג אחד, לעומת כתב־יד אחר שיתאים להוצאה מסוג אחר.
למען השם
אמירה קשוחה ויפה בעיניי, שרווחת בשוק הספרים, מזכירה לנו: אף אחד שם בחוץ לא יושב ומחכה לספר שלכם. אל תצפו מאנשים לרכוש ספר מאדם שהם לא מכירים ולא יודעים דבר על איכות הכתיבה שלו. אם סופר לא יחזר אחר אבדתו ולא יחפש את האנשים, הקבוצות או הארגונים שהיצירה שלו משרתת אותם ועשויה לפגוש אותם – איך הם ידעו בכלל שהספר הזה קיים?
כחלק מהמסע שעברתי עם "חרשתא", הקפדתי במשך שנים להגיע לכנסי מדע־בדיוני ופנטזיה ולהרצות ללא תמורה בתחומים כמו "קמעות ושדים" או "מפלצות במסורת היהודית". הרצאות כאלה יוצרות היכרות ומאפשרות לאנשים להחליט האם מה שאני עושה מעניין אותם, מבלי לחשוש שמנסים לשדוד אותם. למרות שאני כבר מזמן לא מרצה בחינם, ולמעשה המחירים שלי עלו כי הלו"ז עמוס מדי – אני משתדלת ככל יכולתי להגיע לכנסי "אייקון" ו"עולמות" של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה, כמו גם לכנס "מיתופיה".
הרצאות הן לא כלי בלעדי. אם אתם לא מרגישים בנוח על במה, כדאי שתמצאו את הדרך האותנטית עבורכם. בעידן של רשתות חברתיות כל אחד יכול לפתוח מצלמה, ואין צורך ברישיון למקלדת. במידה רבה, פרץ היצירה בקרב הדור הנוכחי של הציונות הדתית התפוצץ תחילה בפורומים ובפייסבוק, וגיבש סביבו קהילות מלוכדות ואנשים טובים, שחלקם הפכו עבורי לחברי נפש. ברשת אנשים מצביעים ברגליים ובלייקים מה הם אוהבים לקרוא, נוצרים מעגלים, וכך גם אתם יכולים להבין מה עובד לכם ומה פחות, ולפתח סגנון או טעם אישי. זה מרחב שמאפשר לכם להשתפשף וגם להציע את מרכולתכם ולבנות אמון סביב הכתיבה שלכם.
דבר נוסף שעשיתי הוא לכתוב סיפורים קצרים ולהגיש אותם שוב ושוב לאסופות הסיפורים הקצרים של האגודה למדע בדיוני ופנטזיה. קודם כול כי הייתי גאה בסיפורים ורציתי לפרסם אותם, אבל גם כדי להכיר כותבים נוספים, ללמוד מהם ולהגיע לקוראי פנטזיה בישראל. בעיניי, גם העשייה הזו הייתה חלק מהשתייכות לקהילה – לכבד את הקהילה הקיימת, להגיע אליה בענווה מתוך רצון להיות שותפה, לא לחשוב שהמצאתי את הגלגל אלא לזכור שגם אני גמדה על כתפי ענקים. זוהי עבודה קשה, שמתחילה הרבה לפני שהספר יוצא לאור. ככותבים עלינו לרחוש כבוד לקהל היעד שלנו, לדעת לקבל "לא", להימצא בחדוות יצירה ולהימנע מהתבכיינות. הספר שלי הוא מסיבה שבא לך להצטרף אליה, והדבר האחרון שאני רוצה הוא שיקנו אותו מתוך רחמים.
ספר לא נולד ספר, הוא הופך לספר
נקודת המוצא שלי הייתה, כאמור, מחויבות לתת לקורא שלי ספר טוב. ערכתי את "חרשתא" שוב ושוב ושוב, אינספור פעמים, אבל לא הסתפקתי בכך. עברו עליו כמעט 50 קוראי־בטא – קוראים בעלי הבנה או הקשרים חברתיים שונים, שמתנדבים לקרוא את כתב היד ולהעיר הערות. ואולם בשלב מסוים הרגשתי תקועה. חשתי שהגעתי לנקודת עיוורון ביחס לכתב היד, ושאני לא יכולה לקדם אותו עוד בכוחות עצמי. זו הנקודה, הבנתי, שבה אני צריכה עין חיצונית מקצועית.
בשלב הזה פניתי ללקטורה פרטית. בניגוד לעריכה ספרותית, שאליה נגיע בהמשך, לקטורה איננה תהליך אינטנסיבי כל־כך שמלווה את הכותב לאורך הדרך, אלא קריאה של כתב היד, ואחריה שיחה מעמיקה והצבעה על נקודות לשיפור ותיקון.
את רוני גלבפיש, סופרת ועורכת ותיקה, הכרתי דרך פייסבוק. ידעתי שהיא כתבה ספר בשם "אגם הצללים", שבמרכזו קסם המבוסס על שירה עברית והרפתקאות של פיות בנופי הארץ; הספר הזה הוא אולי הקרוב ביותר בעברית לסיפור שאני כתבתי. בחרתי לעבוד איתה, משום שרציתי סופרת שיש לה ניסיון לא רק בתחום הפנטזיה, אלא בז'אנר המסוים הזה. רציתי מישהי שתבין, שנמצאת בתוך השפה.
התחום הזה נחשב בישראל לנישה צדדית. כנס אייקון לחובבי מד"ב ופנטזיה | צילום: מתוך ויקיפדיה
התהליך עם רוני לקח זמן־מה אבל יצאתי ממנו עם תוכנית עבודה ושדרוג ניכר לספר. חלק ניכר מהשפה הפנימית של "חרשתא", והרעיון המופרע להכניס את הארמית כשפת השדים, נולדו בעקבות השיחות עם רוני. שוב ישבתי מול המחשב, ערכתי וערכתי עד בלי די, שלחתי לקוראי בטא, עד שהגעתי שוב לאותו צומת: תחושה שאין לי דרך לשפר את הספר עוד בכוחות עצמי.
זה היה השלב שבו הגשתי את כתב היד להוצאות הספרים הגדולות. כאמור, לא התקבלתי. לא ידעתי איך להמשיך, אבל האמנתי שזה ספר טוב. עובדה, אפילו רוני אמרה. ואז הגיע השידוך הנכון: הסופרת מאירה ברנע־גולדברג חיברה אותי עם אורנה לנדאו, שהייתה אז עורכת הוצאת שתיים. לנצח אהיה אסירת תודה למאירה על החיבור הזה, שהגיע בנקודה הנמוכה ביותר, כשלא ידעתי מה הלאה.
אורנה לא קיבלה את הספר מיד לאחר הקריאה, אלא העבירה אותו לקטורה רצינית, שבמסגרתה הועבר הטקסט גם ללקטורית בת 16, הגיל השיפוטי ביותר בתהליך ההתפתחות האנושי. אורנה אהבה אותו מאוד והייתה מעוניינת להוציא אותו לאור. אבל בהתאם למודל הכלכלי של הוצאת שתים, נדרשתי לממן את העבודה על הספר והפקתו. פה נכנסת מילת ההס־פן־תעיר: כסף.
הדסטארט עושים באהבה
עלות הפקה של ספר ממוצע (הדבר תלוי גם באורך הספר) נעה בסביבות 50 אלף שקלים. אם מישהו מציע לכם לעשות זאת בהרבה פחות, בדקו באותיות הקטנות איפה הוא חותך וחוסך עליכם. לרוב התשובה תהיה: בעריכה הספרותית. ההוצאה הזו תופסת נתח כבד בתהליך ההפקה של הספר, וסופרים רבים בתחילת דרכם לא מודעים לחשיבותו של עורך מנוסה שישפר את כתב היד. אם סטיבן קינג צריך עורך, גם כתב היד שלך צריך עריכה, מותק.
למרבה הצער ישנם בתי הפקה שמפתים סופרים מתחילים להוציא באמצעותם את כתב היד שלהם בעלות נמוכה, תוך שהם משמנים אותם במחמאות כגון "הספר כל כך טוב שרק עריכה לשונית והופ – לדפוס!". כסופרים, הדבר הגרוע ביותר שאתם יכולים לעולל לעצמכם הוא שהיצירה שלכם תיכנס לנשף הספרותי כשהיא עטויה סחבות.
גם 50 אלף שקלים הם סכום גבוה יחסית עבור אנשים רבים שחולמים לבטא את עצמם. אם החלטתם לא לשבור חסכונות, קיימות שתי גישות עיקריות:
מימון המונים. כאשר השיטה הזו נעשית במיטבה, היא עשויה אפילו ליצור קהילה סביב נושא או ספר; אבל כאשר היא נעשית בצורה גרועה, היא עלולה להפוך לסחטנות רגשית וקבצנות דיגיטלית. הדסטארט עושים באהבה או לא עושים בכלל. אם חשקה נפשכם במסלול הזה אני ממליצה על ליווי מקצועי, ולכל הפחות על סדנה טובה שתיתן לכם כלים, פשוט כדי לעשות זאת נכון ולוודא שהחברים שלכם לא יחביאו את הארנקים כשהם יבחינו שאתם בסביבה.
מכירה מוקדמת. בניגוד להדסטראט, שבו מכבש הלחץ ומד המרחק מהיעד חשופים לכול, במכירה מוקדמת יש משהו עטוף יותר. במקום לפתוח דף פרויקט דרך אתר לגיוס המונים – אתם מנהלים את המכירה המוקדמת דרך האתר שלכם. כך גם לא תיאלצו לשלם עמלות ואחוזים לאתרי מימון המונים למיניהם. מקובל לומר שמנגנון הלחץ והשעון המתקתק של ההדסטארט מצליחים לגייס יותר כספים, ושמכירה מוקדמת מתאימה יותר למי שיש לו קהילה מגובשת.
יוצאים אל האור
אחרי שהתלבטתי מול ההצעה של אורנה עד כדי ייאוש, כולל אקסל שמשווה בין הצעות שונות, בסופו של דבר שוב הכריע השיקול המרכזי מבחינתי: הרצון להוציא מוצר מוגמר באיכות הגבוהה ביותר שאני יכולה להגיע אליה. עקרונית הייתי יכולה לעבוד באופן פרטי מול כל אחד מהגורמים בתהליך ההוצאה לאור, אבל לא סמכתי על חוסר הניסיון שלי, שיביא לתוצר הסופי הטוב ביותר. כך התקבלה ההחלטה ללכת עם אורנה ועם הוצאת שתים (היום אורנה היא העורכת הראשית של הוצאת "התחנה"), ואני לא מתחרטת על כך לרגע.
עריכה טובה היא מוצר שקשה לתמחר. נכון, תמיד יש מי שיתבונן בספר ויגיד "היה אפשר לעשות את זה יותר טוב". אנחנו לא א־לוהים, ובכל מעשה ידי אדם תמיד יהיה חוסר שלמות. אבל עריכה טובה היא דבר שלא יסולא בפז. היא זו שהופכת סיפור מכתב־יד לספר, והיא שנותנת לספר את האקס־פקטור, זה שגורם לאנשים להמליץ על הספר לחברים אחרי שהם סיימו לקרוא אותו.
גם אחרי סבבי העריכה, העריכה הלשונית, העימוד והכריכה – אין מנוחה לרשעים, כמאמר המשורר. יש עוד החלטות לקבל, למשל בנוגע להיקף ההפצה של הספר. ככלל, אם בימים עברו, סופר היה יכול להסתגר בד' אמות של כתיבה, זה איננו המצב היום. לטוב ולרע. סופר הוא במידה רבה גם יזם. לעיתים קרובות הוא הממציא, המשקיע, המשווק, המרצה והמוכר – הכול בו־זמנית. בעיניי, זה גם לטובה. זו ספרות שמתקיימת בעולם המעשה, מחוברת לקהילות ולאנשים. אולי זו הסיבה שאני לא מתחברת לספרים שהגיבורים שלהם הם סופרים, כי הם יוצרים תחושה של מעגל סגור. הדרכים שבהן ספרות מופקת בימינו יוצרים זמינות גבוהה וקשר בין קוראים וסופרים שלא היה קיים בעבר, ומאפשרים מערכת יחסים שהמרכז שלה הוא אהבה טהורה לסיפורים ולכתיבה.
ואחרי כל העבודה הקשה, אנחנו זקוקים בחיים האלה גם לקמצוץ של מזל או סייעתא דשמיא. הספר שלי יצא לאור חצי שנה אחרי שבעה באוקטובר. חששתי מהעיתוי הנוראי, שהביא אותי להוציא ספר קליל והומוריסטי בעיצומה של מלחמה. אבל התברר שלתזמון הזה היה גם יתרון – אנשים שיוועו לחיוך, וקיבלתי הודעות רבות מקוראים ש"חרשתא" היה הספר הראשון שהם הצליחו לקרוא מאז פרוץ המלחמה. "מסכת תהום" של איל חיות־מן, שיצא במקביל, יצר תנופה של התעניינות סביב ז'אנר הפנטזיה היהודית. אדם מתכנן תוכניות, אבל בסופו של דבר יש דברים שמחוץ לשליטתנו. לא במקרה נוצר הדימוי של א־לוהים כותב וחותם ספרים בראש השנה ויום כיפור. א־לוהים שלנו אוהב את המילה הכתובה והוא זה שמעלה ומשפיל, גם בטבלאות רבי המכר.