תכולת הספרייה: הרוב פרוזה – אלה הספרים שאני הכי אוהב לקרוא, וכמובן לכתוב. הייתי אומר שבערך חצי מהספרים בעברית וחצי באנגלית. מאלה שבעברית, נראה לי שמקסימום שליש מקוריים והשאר תורגמו משפות אחרות – בעיקר אנגלית. בהכללה, ספרות אמריקאית ובריטית אהובה עלי. את רוב הספרים באנגלית צברתי בשנים שחייתי באנגליה – שתי תקופות של חמש שנים. חייתי שנים מעטות יותר גם בקנדה, ארה"ב וגרמניה. יש קצת עיון – למשל פוליטיקה ואקטואליה, בישול, ביוגרפיות, ותחקירים לספרים שלי בנושאים שונים – למשל ספר על המאפיה הרוסית בארה"ב, שרכשתי בזמן כתיבת הספר "מובינג".

שיטת מיון: כפי שאפשר לראות בתמונה, כרגע הספרייה מסודרת לפי צבעים. אבל האמת היא שזה רגע קצת יוצא דופן בקפדנותו, זמן קצר אחרי סידור. הספרים עלולים להתבלגן בקלות, ואז הסידור יהיה אקראי לחלוטין. בכל פעם שאצטרך להכניס ספר חדש או להחזיר אחד שהוצאתי מסיבה כלשהי (להשאיל, להיזכר בציטוט) – הוא פשוט ייכנס איפה שיימצא רווח. היחידים ששומרים על קבוצתיות די קבועה הם הקטנים של עם עובד, כי בנפרד הם שונים מדי מהאחרים, ויחד הם קבוצה חזקה.

מדף קרוב ללב: המדף של הספרים שלי, עם כל מהדורות התרגום. יש יותר מ־45 מהדורות של הספרים שלי בשפות השונות. אני אוהב את המגוון של העטיפות – ראויות במיוחד לציון העבריוֹת (אני עובד עם אותו מעצב, רענן גבריאל, 25 שנה), האיטלקיות (אותה מעצבת ישראלית לרובם, עדה רוטנברג) והגרמניות. אני אוהב במיוחד את האותיות השונות, הבלתי קריאות עבורי – כמו הקיריליות בתרגומים לבולגרית ורוסית, או האלפא־ביתא היווני בתרגום לשפה הזו. אני צריך שהם יהיו בהישג יד, כי לא עובר שבוע מבלי שאני נשאל משהו וצריך להיזכר בציטוטים או פרטים מספר כזה או אחר.

השפעת המלחמה: בתקופה הראשונה קראתי בעיקר סיפורים על מה שקרה, בעיתונים ובאתרים. אבל בסופו של דבר ההרגלים חזקים, וחזרתי לספרים. אני עדיין קורא כל מיני, בעיקר פרוזה אבל גם עיון, בעיקר מתורגם מאנגלית אבל גם עברי מקורי ומתורגם משפות אחרות. ברוב הימים אני מצליח לקרוא רק לפני השינה. המלחמה כואבת אבל הקריאה, כמו הכתיבה, היא במקרה שלי גם חלק מהעבודה, מהיומיום, ואני מנסה להמשיך כרגיל.

על ארבעה ספרים

הרפתקאות האקלברי פין

מרק טוויין / שלגי, 1982

אבי נתן לי אותו כשהייתי ילד. אותו עותק עדיין כאן, וקראתי אותו כמה פעמים מאז. טוויין סופר נפלא, מצחיק, חסר עכבות ולגמרי בן תקופתו, גם אם היום זה נחשב לא פוליטיקלי קורקט. שמעתי שלאחרונה יצא עיבוד ספרותי חדש מנקודת המבט של העבד השחור ג'ים, שמתקן את העניין הזה, אבל לא כל כך בא לי לקרוא. לא כי אני בעד גזענות חלילה, אלא כי זה הספר וזאת התקופה.

מה מעיק על פורטנוי

פיליפ רות / כנרת־זמורה־דביר, 2009

אחד הסופרים האהובים עלי ביותר, וזה הספר השני שהוא הוציא, בגיל שלושים ומשהו. כולו מונולוג של גבר צעיר, יהודי, ניו־יורקי, נוירוטי, בשיחה עם הפסיכולוג שלו. כולל ביקור בישראל. אני תמיד אומר שמתוך 24 הספרים שתרגמתי, היו שניים שלמדתי מהם באמת מה זו כתיבה סוחפת, כואבת, מצחיקה וחסרת בושה: הספר הזה, ו"9 סיפורים" של סלינג'ר.

וכיתתו

אלון ליאל ויהודה ליטני / הקיבוץ המאוחד, 2024

המחברים סוקרים שלושה סכסוכים מהעשורים האחרונים שנפתרו – קפריסין, אירלנד ודרום אפריקה. אמנם הפתרונות האלה לא הרמטיים ויש חשש לשרידותם, ובכל זאת, אלה היו סכסוכים לא פחות מדממים וארוכים משלנו, והם לא נבעו מסיבות אחרות משלנו (דת, שטחים, זהות, טרור) – ונפתרו בדרכי שלום. גם בתקופה הזו אין לי ספק שזו הדרך היחידה האפשרית, ושהיא תגיע, גם אם לא אזכה לראות זאת. ספר מעודד, לפחות בטווח הרחוק.

ספר מגוחך

דודו גבע וקובי ניב / מודן, 1981

טור הקומיקס השבועי "אהלן וסהלן", במקומון הירושלמי כל העיר, היה המזון שלי, לצד חומוס, בכל יום שישי בימי נעורי. כשהטורים רוכזו בספר עם עוד קומיקסים מופרעים וקורעים, זה היה ספר שלא יכולתי בלעדיו. העותק שיש לי עכשיו הוא לא זה מהילדות – לא יודע מה קרה לו, אבל "זו ארץ זו", של גבע וניב יחד עם אפרים סידון, חנוך מרמרי וב. מיכאל, הוא אותו העותק שקיבלתי לבר־מצווה – כנראה מתנת הבר־מצווה הטובה ביותר שקיבלתי.