מחבר הספר שלפנינו, ד"ר זכריה פסח הבר הי"ד, הוא איש צעיר שנפל על קידוש השם ועל הגנת העם והמולדת בקרב ברצועת עזה, והוא בן 32. הוא השאיר אחריו אישה, שלושה ילדים, הורים, אחים, משפחה מורחבת ומעגל גדול של חברים אוהבים, וגם חיבור תורני־למדני מרשים במיוחד, המעיד על איכותו הגבוהה של עולם התורה הדתי־לאומי. כפי שמציין בהקדמתו ראש ישיבת הר עציון, הרב משה ליכטנשטיין, כתיבת יצירה כזו הייתה דורשת מטובי הלומדים שנים של לימוד, עיון וכתיבה. המחבר סיים אותה בשנתיים בלבד, האחרונות שבילה בין כותלי הישיבה לפני שיצא ללימודים אקדמיים בתחום החקלאות (את הדוקטורט קיבל לאחר מותו).
שם הספר רומז לפיוט שזכריה חיבר לכבוד חג השבועות, ואשר מופיע בתחילת הספר (הפיוט פורסם גם במוסף זה, בשנה שעברה). הפיוט משקף, כדברי הוריו בהקדמתם, את אהבתו של זכריה לחגי ישראל, לקב"ה, לארץ ישראל ולעם ישראל, ולתחום החקלאות.
כותרת המשנה של הספר, "אנציקלופדיה למדנית לתורה שבעל פה; דפי מקורות ללימוד מנחה", מבטאת בתמציתיות את הייעוד, התפקיד והשיטה המתודית של הספר. הכרך הנוכחי הוא ראשון מתוך חמישה שהשאיר אחריו זכריה הי"ד, כאשר כתב־היד מכיל יותר מ־400 עמודים. הוא עוסק בעיקר בנושאי תפילה, שבת ומועדים, הקשורים לחלק הראשון של שולחן ערוך, "אורח חיים", אך גם בענייני צדקה, כיבוד אב ואם ועוד.
הכי מעניין
זכריה הבר. | צילום: באדיבות דובר צה"ל
עיון בתוכן העניינים (התופס לבדו 31 עמודים) מגלה שהחיבור בשלמותו כולל, למיטב התרשמותי, את כל הסוגיות המרכזיות שבכל מקצועות התורה שבעל־פה, מזרעים ועד אישות, משבת ועד טוען ונטען, מדיני נדרים ושבועות ועד תפקוד המקדש, מכשרות ועד סוגיות טומאה וטהרה. היקף הנושאים הנדונים הוא לא פחות ממסחרר, ומעלה לנגד עינינו את הפסוק שבחר הרמב"ם להציב בתחילת משנה תורה: "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך".
ואולם, היקפו הרחב של הספר לא צריך להטעות אותנו. מטרתו איננה להעניק ידע בלבד. זכריה לא השאיר אחריו הקדמה שבה פרס את כוונותיו ומטרותיו, אבל מהתוצר עצמו ניתן להבין לאן היו פניו מועדות. כך, ברור שהוא שאף להביא את קוראיו ל"הבנת התורה" ולא רק ל"ידיעת התורה". הוא ביקש להביא את הלומד לרכוש בעצמו את הכלים והמיומנויות שיאפשרו לו להמשיג, להבחין, להגדיר ולנסח את קווי האופי ואת היסודות התיאורטיים של סוגיות היסוד הפרוסות לאורך התורה שבעל־פה.
אכן, כבר יצאו לאור ספרי עזר שמטרתם ללמד למדנות ישיבתית. הם נוטים להגיש שיעורים מפורטים לדוגמה, ולוקחים את הקורא בידם צעד אחרי צעד, מתוך תקווה שהוא יצליח לחקות את דרך הלימוד המוצעת וליישמה בהקשרים אחרים. זכריה אימץ שיטה פדגוגית שונה. לכל נושא ונושא הוא מציג סדרה של מקורות יסוד רלוונטיים ומצרף להם שאלות מנחות (לצד רמז דק לכיוון המומלץ). הוא איננו מסביר או מפרש את המקורות הללו, אלא משאיר ללומד לעמול ולפענח אותם. בדרך זו, הקורא נאלץ ללמוד בעצמו איך ללמוד, והוא נדרש לעבור מהבנת הטקסט לחשיפת המושגים הסמויים, עקרונות היסוד והבריחים הטמונים בו. בקיצור, במקום לספק גלגלי עזר ללימוד עיוני, זכריה מלמד את קהל קוראיו לרכב.
שפע עוצר נשימה
כל המכיר את תולדות לימוד הגמרא, מהשקלא־וטריא האמוראית ועד הפלפול והעיון של גאוני הדורות, מכיר את הסכנות הטמונות בהדגשת העיון. היצירתיות והחיפוש אחרי סברות והסברים עלולים להוביל למסקנות לא מבוססות דיין. זכריה היה מודע לסכנה זו. המסר העולה מיצירתו הוא שכישרונותיו העיוניים ויצירתיותו האינטלקטואלית של הלומד חייבים להיות פועל יוצא של לימוד מדויק המבוסס על מגוון רחב של מקורות מייצגים. את המקורות הללו כינס זכריה מכל קצוות ארון הספרים היהודי. החלק העיקרי בא מהתלמוד הבבלי והירושלמי ומשאר חלקי ספרות חז"ל, אך לצידם יש שפע עוצר נשימה של מובאות מכל ספרות הראשונים והאחרונים (כולל חידושי חכמי המזרח), מהרמב"ם, מהטור ומהשולחן ערוך על שלל מפרשיהם, מספרות השו"ת (כולל שו"ת עכשוויות מהמרשתת), מהקלאסיקה הלמדנית, וגם מעמודי התווך של ישיבת הר עציון (בעיקר הגרי"ד סולובייצ'יק, הרב אהרן ליכטנשטיין ובנו הרב משה). יש לציין במיוחד את שילובם של קטעים מהתנ"ך בין המקורות המנחים בדיונים הלמדניים, תוך שהמחבר מרבה להפנות לפרשני מקרא קלאסיים כמו רש"י, רמב"ן וספורנו, וגם מאוחרים יותר כמו רש"ר הירש.
להיקף העצום של המקורות יש השלכות מתודיות ואמוניות. בהיצע רחב זה יש אמירה שהבנת התורה מחייבת את הלומד להביא בחשבון את מלוא הספרות התורנית, כולל חיבורים לא שגרתיים. תפיסה זו, שזכריה מן הסתם אימץ בהשראת שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין, עומדת בניגוד לנטייה השלטת בישיבות החרדיות להסתגר במסכתות מסוימות ובהיקף מצומצם של מפרשים משלימים. הכנסת התנ"ך לתוך השיח הלמדני־ישיבתי היא אמירה ברורה על אופיין האחיד והרציף של התורה שבכתב והתורה שבעל־פה.
מנחה חדשה. אנציקלופדיה למדנית לתורה שבעל פה. חלק אורח חיים. זכריה פסח הבר. הוצאת ישיבת הר עציון | צילום: ללא
הכללת התנ"ך ומפרשיו במשוואה הלמדנית מקדמת ייעוד נוסף, גם אם בלתי מוצהר, של הספר: פיתוח נשמתו של הלומד. כאמור, הכרך הראשון מוקדש כמעט כולו לענייני "אורח חיים", עבודת השם. נראה שבעיני זכריה היה טבעי שהתעמקות בחוויה הרוחנית שבקיום המצוות ("הקיום שבלב", כלשון הרב סולובייצ'יק) תתפוס מקום מובנה, הן בנושאים כמו קריאת שמע ותפילה והן בנושאים פחות צפויים כמו צדקה. זו כנראה גם הסיבה שזכריה כלל הפניות למבחר רחב של ספרי הגות ומחשבה: ממורה הנבוכים עד שפת אמת, מהשל"ה ועד ליקוטי תורה של בעל התניא, ועוד. זכריה האמין, כפי שמעידים מקורביו, שלומד התורה חייב לא רק להרחיב את שכלו אלא גם לחוות את הממד הרוחני־התגלותי שבלימוד ובקיום המצוות. מסר זה, שהושמע מימי נביאי ישראל ועד גדולי החסידות והמוסר, הוא אחד מאבני היסוד של החיבור.
"מנחה חדשה" מומלץ ומתאים גם לבעלי רקע בסיסי בלימוד גמרא והלכה, וגם ללומדים מתקדמים. חוויית העיון בו שווה לכל נפש. לצד שמחת התורה שבספר, הלב מתעצב נוכח חיים צעירים ומבטיחים שנגדעו. אם בזמן כה קצר הפיק זכריה הי"ד יצירת מופת כזאת, מה היה מספיק לו רק ניתנה לו ההזדמנות? קורטוב של נחמה, לצד חובת ההנצחה, יימצאו בעליית הספר על שולחן מלכים ובפרסום שאר חלקיו.
הרב ג'פרי וולף הוא פרופסור חבר במחלקה לתלמוד ותורה שבעל־פה באוניברסיטת בר־אילן