קולה של חווה אלברשטיין מהווה נדבך חשוב בפס הקול הישראלי. משהו בגוון הייחודי שלו מניח אותו שם, יחד עם מילות השירים הרבים שהיא בחרה לשיר במהלך השנים, מ"לכל איש יש שם" ועד "תרגיל בהתעוררות". ב"סמטת כנען" היא מניחה לרגע למוזיקה ומדברת אלינו בשפה ספרותית.
אלברשטיין חוזרת לרחוב שבו גדלה לאחר שעלתה ארצה מפולין, עם הוריה, כשהייתה בת ארבע, ומשם לוקחת אותנו למסע בתוך חייה ויצירתה. זיכרונותיה מונחים כאן בתמונות קצרות מלאות חן, חוכמה, תום ונימה דקה של אירוניה והומור עצמי. אין בספר עלילה מרכזית אלא סיפור חייה של אלברשטיין, בעיקר כיוצרת, באמצעות טקסטים לא ארוכים שמתוכם הולכת ונפרשת דמותה, וחוויותיה עם האנשים והנשים שסביבה.
הספר מורכב משני חלקים. החלק הראשון מגולל סיפור כרונולוגי שאינו נע בקו ליניארי – ילדות, נערות, התבגרות. הכול תוך כדי הליכה במעגלים אסוציאטיביים שבסופו של דבר מספרים סיפור. בחלק השני כותבת אלברשטיין על השירים שביצעה לאורך השנים. היא עוברת שיר אחר שיר, ומתארת את הרקע ליצירתו ואת החיבור שלה אליו.
הכי מעניין
| צילום: ללא
הספר נעים לקריאה, וכתוב בקלילות. רבים מהסיפורים הקטנים מעניינים מאוד, במיוחד כשמדובר בדמות כה מוכרת אשר באה במגע עם דמויות מוכרות נוספות, המעוררות את סקרנותנו. אין בספר בשורה ספרותית גדולה, אבל יש בו משהו אחר, קסם הנובע מכנותה של הכותבת. אומנם כנות לבדה אינה יכולה להחזיק ספר שלם, אך השילוב של ההצצה שאלברשטיין נותנת לנו אל אחורי הקלעים של חייה, יחד עם הכנות שבה היא מתארת את צמיחתה והפיכתה לזמרת כמעט לאומית, הופכת את הספר למיוחד במינו.
"אחד הדברים שחומקים מזיכרוני", היא מספרת בגילוי לב, "הוא הגיל שלי. אני שוכחת בת כמה אני. איך אומרים: כבר הייתי צעירה אבל עדיין לא הייתי זקנה. ונכון, גם כשהייתי צעירה לא התנהגתי כצעירה. ובכל זאת".
בעידן שבו תוכניות ריאליטי מצניחות זמרות אל הבימה הציבורית יש מאין, ורשתות חברתיות מנפחות ומהדהדות באופן לא מידתי את חייהם המושלמים לכאורה של משפיענים ומשפיעניות, הספר הזה בולט בניגון האחר שהוא מנגן. אלברשטיין לא מנסה לחפות על חסרונותיה, ובעיקר איננה מתארת איזו קפיצה מרהיבה או פריצה רבת רושם אל התודעה הציבורית. היא מזמינה את הקורא למסע של צעדים קטנים, שיר ועוד שיר, חלקי פאזל עדינים שמספרים על המאמץ שכרוך ביצירה. אל חלק גדול מהישגיה היא הגיעה בכוחות עצמה או בנתה אותם בעשר אצבעותיה. במובן הזה, הכנות שבספר כובשת, שכן האמת ניכרת. אלברשטיין אינה מנסה לפאר את עצמה או לספר סיפור שלא היה ולא נברא, אלא מבקשת לספר דברים כהווייתם. כך למשל, כשהיא מספרת על יעקב אגמון שראיין אותה לתוכנית הרדיו שלו בשנות השישים, היא אומרת: "ואני, לא היה לי כמעט מה לספר. אבל כנראה שבכל זאת אמרתי משהו".
את רובם המוחלט של שיריה אלברשטיין לא כתבה בעצמה, והנה היא פתאום מניחה בפנינו יצירה כתובה ועשירה, עם מטאפורות שיש בהן פשטות ואמת. למשל כשהיא כותבת על קולה של הזמרת מרסדס סוסה: "אילו לאדמה היה קול, זה היה קולה של מרסדס".
כאמור, אין בספר חידוש ספרותי מרהיב. אך הישירות שבה הדברים כתובים היא בעלת נופך פיוטי של מי שאהבתה הגדולה לטקסטים טובים ניכרת, ושמאחוריה שנים ארוכות של מפגש עם פזמונים ושירים. הישירות הזו שובה ומהנה לקריאה, במיוחד עבור מעריצי חווה אלברשטיין, אך לא רק עבורם.