ספרו הראשון של זוכה פרס פוליצר יתאים יותר לימים ללא מלחמה

שלג, לובן, מרחבים של קרח וריק, ורק ראש אנושי אחד מציץ מתוך פתח שנפרץ בים הקפוא. כך מתחיל "במרחבים", ספרו הראשון של הרנן דיאז. גבר יחיד מול הטבע האינסופי, האכזרי, המרהיב, האדיש. כמה עמודים אחר כך, שאלה של נער, לצד תקרית עם שיכור, מושיבות את גיבור הספר השתקן־בדרך־כלל ליד המדורה, לגלול בפני חבורה של מחפשי זהב את סיפור חייו.

כאשר הוקן (הקרוי בפי כול "הוק" – נץ) היה נער צעיר, הצליח אביו, איכר שוודי עני, להניח את ידיו על סכום כסף לא צפוי. האב רכש בעזרתו שני כרטיסי נסיעה באונייה, והוקן נשלח יחד עם אחיו הגדול לינוס אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – אמריקה. השנה היא איפשהו במאה ה־19, תקופת המערב הפרוע והבהלה לזהב. השניים אמורים להפליג יחד לניו־יורק ולחפש בה את מזלם, אבל בנמל מתרחשת טעות טרגית: הוקן מאבד את אחיו ועולה על הספינה הלא נכונה. במקום להגיע לניו־יורק הוא מפליג אל סן־פרנסיסקו, בצידה השני של היבשת. כל הארץ מלאה שבילי מהגרים אל הזהב בקליפורניה, והוקן מנהל את מסעו בכיוון ההפוך, מזרחה, כדי לחפש את לינוס בניו־יורק.

הדרך לשם רצופה במפגשים שהם ליבו של הספר. הוקן הזר נמצא בעמדת נחיתות מובנית: הוא לא מכיר אף אחד ולא דובר את השפה המקומית. מצד שני הוא בריא, חזק, הולך וגדל, ונכון ללמוד. הוא פוגש בזו אחר זו דמויות שבמובנים רבים הן ארכיטיפים של הוויות היסטוריות מהאזור ומהתקופה. הוא מבלה פרק זמן עם משפחה של מחפשי זהב שפגש בהפלגה, מתארח אצל מי שנראית כאצילה שירדה מנכסיה, מתלווה אל חוקר טבע מטורף למדי, מסייע לשקם כפר אינדיאני שעבר התקפה, מצטרף אל שיירת מתיישבים, פוגש עריקים ממלחמת האזרחים, ועוד ועוד. המספר צמוד לתודעתו של הוקן, שמאפשרת לבחון דרכה מקומות ואנשים חדשים; חוסר הידע שלו הוא מעין דף לבן שעליו אפשר לשרטט ציור נקי של ארצות הברית באחת התקופות המכוננות שלה.

גבר הולך לאיבוד

ניתן להניח שרוב הקוראים הישראלים של "במרחבים" הגיעו אליו (או יגיעו) בעקבות "נאמנות" - ספרו השני של דיאז, שזכה בפרס פוליצר לספרות והיה הראשון מבין השניים שתורגם לעברית. כך שיש אנכרוניזם בעמדה המתבוננת: אנחנו בוחנים את הספר הראשון לאור הספר השני. ב"נאמנות", מהספרים הטובים ביותר שקראתי, דיאז מגולל את סיפורו של אחד מגדולי אנשי הבורסה בארבע גרסאות – כל אחת מהן בז'אנר אחר, ומובלת על ידי דובר אחר. גם ב"במרחבים" מפגין המחבר כתיבה מבריקה, וירטואוזית, גם אם המבנה הסטנדרטי יותר אינו דורש ממנו להפגין את אותה גאונות ורסטילית כמו בספרו הקודם (למעשה הבא, כאמור).

אם "נאמנות" עוסק בשאלות שנוגעות לכסף ולאמת, "במרחבים" מעמיד במרכזו תהיות גדולות אף יותר על טבעו של האדם ומקומו בתוך העולם. בבדידותו, בגודלו, בנקיותו – הוקן מסמל מעין דמות אנוש ראשונית וקמאית. מערכות היחסים שלו עם הטבע ועם אנשים נוספים מסמלות, כך נדמה, את נטיותיו וגורלו של המין כולו. המדען לורימר, שבחברתו הוא נודד לאורך תקופה, מציג אותו כך: "קצב הצמיחה של הוקן היה חסר תקדים. לורימר הזכיר להוקן שהחיים הם מאבק תמידי בכוח הכבידה המושך כלפי מטה – החיים הם כוח עולה, שמרחיק כל צמח ובעל חיים מן העפר (וכך אפשר לומר גם על התפתחותו המוסרית של כל יצור, המרחיקה אותו מדחפיו הקדמוניים לעבר מודעות נעלה יותר). כל תולעת הזוחלת מתוך שלולית אי הקיום העכורה ועולה בסליל המוטציות בן אלפי השנים היא זן שזקיפותו ומודעותו הולכות ומתהוות. האם הוקן, שהולך וגובה מעל כולנו, הוא דוגמה למה שעשוי לצמוח מבני האדם?"

אבל למרות הפתיחה שיוצרת איזו אידאליזציה לדמותו של הגבר הבודד מול הטבע הבתולי, הגיבור מצליח, בדרכו המתבדלת, לחבור שוב ושוב לאנשים שינהיגו אותו. גם לאחר שאיבד את אחיו הבכור, נדמה כי הוא אינו מסוגל להשתחרר מהדמות הפנימית של האח הצעיר. תנועתו בעולם היא תמיד בחיפוש מישהו שייקח עליו חסות, כינור שני שתר לנצח אחר כינור ראשון. על החסות הזאת הוא גומל בנאמנות רבה, יכולת לימוד מהירה, חוכמה, כוח וכישורים – שלעיתים מוענקים לאנשים הנכונים, ולעיתים לאלה הנכונים פחות. הוא פסיבי, וכאשר הוא מושאר לבדו הוא כמעט תמיד חסר תנועה, למרות היעד הברור שמושך אותו כל הזמן מזרחה, אל אחיו. הגבר הגבוה, חומר לאגדות, הוא למעשה דמות תלותית להפליא.

צרות בצרורות

הקושי המרכזי עם הספר הוא הפער בין הציפיות לטקסט עצמו. במקום ספר מסע הרפתקני, ספוג חוויות, נופים, שיאים, מפגשים ועלילות – "במרחבים" הוא טקסט שבו אסון רודף אסון. הוקן הוא הגבר הכי חסר מזל בעולם, או שאולי זה משהו במראה שלו – אבל איכשהו כל מערכת יחסים שהוא פותח בה מסתיימת רע. מחפש הזהב שאימץ את הגיבור בספינה היה טוב אליו בהתחלה, אבל איבד את שפיותו כשמצא את הצהוב הצהוב הזה; האישה העשירה דואגת למחסורו, אבל מנצלת את גופו; המדען המטורף מציל את חייו, אבל יוצא אחר כך למשימת התאבדות ומשאיר אותו לבד; ראש השיירה שאליה הוא חובר מתברר כנוכל ערמומי, והקשר שלו עם הנערה שבה הוא מתאהב מגיע לסוף נורא; לינוס נותר בלתי מושג, והשתלשלות אירועים עגומה גורמת לכך שעל הוקן להמשיך לנדוד כל ימיו, כשהוא גומא מרחקים עצומים אבל בעצם לא יכול להגיע לאף מקום אף פעם.

בדרכה, שרשרת הצרות הזו מייצרת שפה אסתטית שיש בה חן מסוים. הפרידה ההולכת וחוזרת של הגיבור מכל סוג של בן לוויה מעמידה אותו שוב ושוב מול העולם, עד לזיקוק לשד של בדידות מזהרת, יחידאות שקשה למצוא מישהו שתיאר אותה יפה יותר או מדויק יותר. אבל הפואטיקה של מכה־אחר־מכה לא תתאים לבטנו הרכה של כל קורא. גם אם לא תמיד חייבים סוף טוב (מוצר נדיר בספרות יפה, ולעיתים בספרות בכלל), צריך איזשהו טוב להיאחז בו, בהתחלה או באמצע.

עלי להודות: ייתכן שחוויית הקריאה הזו מושפעת ממצבי הנוכחי, כאישה שחיה בתוך מלחמה, כמו כולנו, וזקוקה לספרים שמחים. אבל אני נוטה לחשוב שגם במישור הספרותי גרידא, הטקסט הזה יכול היה לבטא גישה מאוזנת יותר כלפי ההתנסויות של גיבורו, על הציר שבין פורענות לנחמה.

למרות זאת, קשה להכחיש את קסם הכתיבה של דיאז. באמצעות מילים בלבד הוא מצליח להעביר אל הקורא תמונות ומרחקים, מרחבי שממה אינסופיים ומערכות יחסים מורכבות. התיאורים מלאי חיים, רצופים בצירופים בלתי צפויים שמנערים אותם מהבנאליות ומעניקים להם ממשות. הדמויות מצוירות היטב, על חסרונותיהן וזוהרן. האהובה עלי הייתה דמותו של לורימר, החוקר – איש תאב דעת ונעים הליכות שמעניק להוקן הכשרה רפואית ומשתף אותו בתיאוריה שהגה, שלפיה כל הדברים החיים התפתחו לאורך השנים מצורות חיים נמוכות יותר. אגב, זו לא הפעם הראשונה שבה נתקלתי בדמות ספרותית הטוענת לגילוי האבולוציה לפני דארווין; הקודמת הייתה אלמה ויטאקר מ"חותמם של הדברים כולם", של אליזבט גילברט. דומני שאם היא הייתה פוגשת בלורימר, השניים יכולים היו להסתדר.

נקודת האל־חזור

אנקדוטה נוספת שתפסה אותי הייתה רגע באחד ממסעות־המשנה, שבו הנווט מזהיר כי מבחינת קיצוב המזון הם עומדים לעבור את נקודת האל־חזור, ועל כן עליהם לשוב לאחור. כמי שמתגוררת במדינה שאין בה שום נקודה על המפה שאי אפשר להגיע ממנה ברגל למקום יישוב תוך פחות מיום, זה היה רגע של תובנה. אנחנו רגילים כל כך להשתמש במילים "נקודת אל־חזור" כביטוי, אבל בימים מיושבים פחות, בארצות צפופות פחות, הייתה נקודת אל־חזור אמיתית, שבה אין ברירה אלא להסתובב או למות ברעב. קשה לתפוס מרחבים כאלה, אבל הספר, כשמו, מנגיש אותם אל הקוראים.

ככלל, בעיניים ישראליות קשה לקרוא את הספר מבלי לחשוב על ההבדלים בין הארצות, בין הכאן לשם. יש משהו מעורר תדהמה בלהיפגש עם מרחבי הכלום הגדולים שדיאז פורש בספר, כאלה שאין לנו בפינה הקטנה שלנו במזרח התיכון. גם אם נתעלם מהפן הפוליטי (אם כי קשה לעשות זאת), יש צד מרתק בבחינת מערכת היחסים של האדם מול הטבע כפי שהיא מתבטאת בצפיפויות אוכלוסייה שונות.

"במרחבים" הוא ספר חכם, יפהפה, מעורר מחשבה ובעל שפה יוצאת דופן. הוא גם מציג התרחשויות קשות ואינו קל לעיכול. גי דה מופסן כתב פעם שעל הסופר להתעלם מצורכי הקורא ומהדרישה הבלתי פוסקת לעורר שעשוע, ולהתמסר לתהליך הטהור של היצירה. לא הייתי רוצה לחלוק על הסופר הצרפתי הנודע, אבל בימים כאלה אני תוהה לעיתים אם אין ליוצרים אחריות מסוימת לייצר שפה שיש בה נחת ואפשרות של נועם, ולא רק עימות מול הצדדים האפלים יותר של החיים והאנושות. אל תחמיצו את הפנינה הספרותית הזו, אבל אולי תשמרו אותה לימים שבהם הלב פנוי יותר.